א. בסוגיית הגמרא במסכת יומא (1) נאמרו כמה וכמה טעמים "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת", ובסוף הסוגיא מובא טעמו של רבי שמעון בן מנסיא: "ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ושמואל אמר שהטעם הוא משום שנאמר "וחי בהם, ולא שימות בהם". ועי"ש במסקנת הסוגיא כי גם ספק נפשות דוחה את השבת, ובמה שאמרו שעל טעמו של שמואל אין פירכא.
ובגודל הזריזות שצריך בשעת חילול השבת במקרה של פקוח נפש, אמרו חז"ל (1) יומא פד, ב) "אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים, ולא על ידי כותים אלא על ידי גדולי ישראל, ואין אומרים יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותים, אבל מצטרפין לדעת אחרת" [עי"ש ברש"י]. ובירושלמי (2) אמרו: "הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים". דין זה נפסק בשו"ע (4) סע' ב), וביאר המשנה ברורה (4) ס"ק ו) "השואל, אותו האיש שמתחסד וירא לחלל שבת כי אם על ידי מורה, ואיירי בחולה כזה, הרי הוא שופך דמים, שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן. הנשאל הרי זה מגונה, שהת"ח היה לו לדרוש כדי שידעו כולם ולא יצטרכו לשואלו עוד".
ב. שבת 'דחויה' או 'הותרה' אצל פיקוח נפש
במסכת יומא (2) פג, א) תנו רבנן: "מי שאחזו בולמוס [עי' ברש"י שהוא חולי שיש בו סכנה] מאכילים אותו הקל הקל". ופירש"י: אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו, ויש לפנינו מיני איסורים, מאכילים אותו הקל הקל שבהם". ובדברי הרא"ש (3) והר"ן (3) הובאה השאלה שנשאל הראב"ד: "אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת, למה לא נאמר לגוי שינחור לו, ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא איסור לאו, ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה". כלומר, האם עדיף שחולה שיש בו סכנה הנצרך לאכול בשר בשבת, יאכל נבלה [איסור לאו], או שיחללו שבת [איסור סקילה] לשחוט עבורו. על שאלת הראב"ד נאמרו כמה תירוצים:
[א] הראב"ד עצמו תירץ כי האיסור העומד לפני החולה ומעכבו הוא איסור שבת ולא איסור נבילה, ואילו לא היה כעת שבת לא היינו מתירים לו נבילה אלא שחוטה, ולכן בשבת הותרה השחיטה משום פיקו"נ, והנבילה לא הותרה אפילו ביום חול כשאפשר בשחוטה [ועי' בר"ן מה שתמה עליו]. [ב] הרא"ש (3) כתב שטעם ההיתר הוא משום דחיישינן שמא החולה יקוץ באכילת הנבילה [וכאשר החולה אינו קץ, יעו' בארחות שבת (13) סוף הערה מה]. [ג] הר"ן (3) תירץ כי באיסור נבילה עובר בלאו על כל כזית וכזית, ולכן איסור זה באמת יותר חמור מאיסור שבת שעובר רק פעם אחת בשעת השחיטה. [ד] המהר"ם מרטנבורג [המובא ברא"ש] כתב שהטעם הוא משום שהשבת 'הותרה' אצל פקוח נפש, וביתר ביאור כתב הרשב"א [הובא בבית יוסף (3)] כי הנדון בשאלת הראב"ד "תלוי במחלוקת האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל חולה. אם נאמר ש'הותרה', שוחטים לו. אבל למאן דאמר 'דחויה', מאכילים אותו נבילה, ואנו לא נעבור על שחיטה כיון שיש לו בשר ולא נעבור אנחנו ונדחה את השבת".
ובביאור הדברים יעו' בסוגיית הגמרא במסכת יומא (2) ו, ב) שנחלקו רב נחמן ורב ששת אם טומאת המת 'הותרה' או 'דחויה' בציבור [פרש"י: אע"פ שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה"], ונפקא מינה אם צריך למצוא כהן טהור מבית אב אחר. ומעתה אף לענין שבת, אם שבת 'דחויה' אצל פקו"נ, יש להשתדל לעשות את הדברים בדרך של היתר, הגם שהדבר כרוך במאמץ, כדי להימנע מעשיית מלאכה אסורה. אך אם שבת 'הותרה' אצל פקו"נ, אין כל צורך להתאמץ הרבה כדי לצמצם בעשיית המלאכות האסורות.
להלכה: הרמב"ם (3) פסק כי "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות" [לשיטתו בהלכות ביאת המקדש (3) שפסק שטומאת מת דחויה בציבור], וכן דעת הרשב"א והר"ן [המובאים בכסף משנה ובבית יוסף (3)]. ובנדון שאלת הראב"ד, פסק בשו"ע (4) סע' יד) "היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר שוחטים לו, ואין אומרים נאכילנו נבילה. אבל אם היה החולה צריך להאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מייד והשחיטה מתאחרת לו מאכילין אותו הנבילה". ועי' במשנה ברורה (4) ס"ק לט) שהביא את הטעמים הנ"ל של רבותינו הראשונים, ובמה שהוסיף בזה.
ג. נפקא מינא אם חילול שבת משום פיקוח נפש הוא בגדר "הותרה" או "דחויה"
- האם לצורך פקוח נפש יש לחלל את השבת בשינוי [כשאין עיכוב כתוצאה מכך] – בשו"ע (4) סע' יב) פסק: "כשמחללים שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלים שלא לעשות ע"י גויים וכותים וקטנים ונשים אלא על ידי ישראל גדולים ובני דעת". וברמ"א כתב: "ויש אומרים שאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה על ידי שינוי". וראה בדברי הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (10) כי נחלקו האם שבת 'הותרה' אצל פקו"נ, ומצילים על ידי ישראל כדרך שעושים בחול [שו"ע], או שהשבת 'דחויה', וכל שאפשר למעט בחילולה, ממעטים [רמ"א].
- הנהגת רופא בשבת – באגרות משה (6) כתב שאם הרופא נמצא במקום שיש עוד רופאים "אין לו להמציא עצמו שיהיה נקל למצוא אותו, אלא צריך לסגור המשרד שלו, וכן לא ישא עמו בשבת הטלפון שיוכלו למצוא אותו". ובספר ארחות שבת (13) סע' לב) כתב כי "רופא הצריך להגיע לטפל בחולה שיש בו סכנה, אם הדבר אינו בהול ויכול ללכת ברגל אל יסע במכונית אל החולה" [ועי"ש בהערה מ"ג; ושם בסע' ע"א פרטים נוספים בדיני רופא שיש לו תורנות בשבת].
- חיוב השתדלות מערב שבת למנוע פקוח נפש בשבת – האדמור מצאנז-קלויזנבורג נשאל בשו"ת דברי יציב (7) אודות "חולה העלול לבוא לידי סכנה בשבת, או אשה בסוף עיבורה, אם יש חיוב עליהם לשבות מערב שבת במקום הסמוך לבית החולים, כדי למנוע חילול שבת בנסיעה". ובתשובתו תלה זאת במחלוקת הראשונים האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל פקו"נ, ואם השבת 'דחויה' אצל פקו"נצריך להשתדל ככל האפשר להימנע מחלול שבת. ובדבריו מבואר כי גם לדעת הסוברים ששבת 'הותרה' אצל פקו"נ, זהו רק בוודאי פקו"נ, אך בספק פקו"נ השבת רק 'דחויה'. ועוד ביאר, כי המחלוקת האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל פקו"נ היא רק בנוגע לאיסורים דאורייתא, אבל באיסורים מדרבנן, לכו"ע שבת 'הותרה' אצל פקו"נ. ועי' בדברי יציב במה שהכריע למעשה בשאלות שנשאל. וראה במש"כ בזה בספר ארחות שבת (13) סעיפים לג, עב ובהערות שם].
- חולה שנתעורר אצלו מצב סכנה סמוך ליציאת השבת – במנחת אשר (11) דן האם מותר לחלל עבורו שבת, כאשר אין עיכוב בהמתנה עד מוצאי השבת, ותלה זאת בשאלה האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל פקו"נ, יעו' בדבריו.
ובנדון האם נדון 'הותרה' או 'דחויה' בפקו"נ, שונה איסור שבת משאר האיסורים – יעו' במש"כ בדברי יציב (7) ובמנחת אשר (11).
ד. חילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה גם בדברים שמניעתם ממנו לא תסכן אותו
במסכת שבת (2) אמר רב המנונא "דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה". ופירש"י: "חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות, ומ"מ מסוכן הוא לה, אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו". ועוד דנו שם בסוגיא בדין עשיית מדורה לחיה ולחולה בשבת. ופסק הרמב"ם (5) "עושים מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצינה קשה לחיה, אבל אין עושים מדורה לחולה להתחמם בה". וחידש המגיד משנה (שם) בסוף דבריו, כי בחולה שיש בו סכנה "משמע שלכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה". וטרחו האחרונים לבאר את חידושו, מהיכי תיתי לומר שיהיה מותר לחלל את שבת בדברים שאין בהם פיקוח נפש לחולה.
ובאבני נזר (8) סימן קיח) ביאר בדעת הרב המגיד, ששבת 'הותרה' אצל חולה שאין בו סכנה, ולכן מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה גם דברים שאין במניעתם סכנה. וכדבריו נקט רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות (9) וביאר, שכל זמן שהחולה מסוכן עדיין לא נגמרה מצות פיקו"נ ועל כן רשאי להמשיך ולחלל השבת גם במה שאין בו עתה פקו"נ, משום ששבת 'הותרה' אצל פיקו"נ. ובאופן אחר ביאר האבני נזר (8) סימן צנג) ע"פ תשובת הרדב"ז שמחללים על כל צרכי חולה, כיון שלפעמים בחסרון שאר הצרכים יבוא לידי סכנה, ועי' במנחת אשר (11) שהרחיב בביאור הדברים.
הכרעת הפוסקים להלכה ולמעשה בדין זה: בביאור הלכה (5) הביא חבל ראשונים ואחרונים שנחלקו על דברי המגיד משנה, והכריע שבאיסור תורה יש להחמיר שלא כדבריו. וראה במה שכתבו המנחת אשר (11), ובספר ארחות שבת (12) פרטים נוספים בנדון חידושו של הרב המגיד, להלכה ולמעשה.
ה. פרטים בדיני פקוח נפש בשבת
- מהי "ספק סכנה" שבגינה הותר חילול שבת – ספר שמירת שבת כהלכתה (6) סע' א ובהערה א שם).
- דוגמאות של פקוח נפש – ספר שמירת שבת כהלכתה (8)-(9).
- כיבוי אור בחדרו של חולה שיש בו סכנה – ארחות שבת (12) סע' כג).
- עשיית מלאכות ליישוב דעתו של החולה – ארחות שבת (12) סע' כו-לא).
- עשיית מלאכה לצורך הבאת מזון כשר לחולה – ארחות שבת (13) סע' לד).
שַׁבָּת הִיא מִלִזְּעוֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.
