פרוז בן יומו
א. בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך – סוגיית הגמרא והראשונים
במשנה במסכת מגילה (1א) מבואר כי בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר: "אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו. ואם אינו עתיד לחזור, קורא עמהן". ובגמרא ביאר רבא כי "עתיד לחזור" היינו "בליל י"ד". רש"י פירש שכוונת רבא לבן כרך שהלך לעיר. אבל בן עיר שהלך לכרך, נקבע הדבר בליל ט"ו, שהוא זמן הקריאה בכרך.
והרא"ש (1ב) כתב כי מלשון הגמרא משמע שמדובר על בן עיר שהלך לכרך, שהוא רישא דמתניתין. ולכן כוונת רבא גם לבן עיר שהלך לכרך שנקבע הדבר בליל י"ד, משום שהוא זמן פורים בעירו ואף שאינו שם, חל עליו דין הכרך [הרא"ש הוכיח שיטתו מדברי הירושלמי, ויבואר לקמן (7א)].
הרמב"ם (2א) נקט כתב: "אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה". ובפשטות משמע שכוונתו כשיטת רש"י, דהיינו כל מקום לפי זמן קריאתו – בעיר בי"ד, ובכרך בט"ו. וכך למדו בדעתו המגיד משנה והכסף משנה.
ברם האליה רבה (3ב) הוכיח מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות(3א) שהביא בסתמא את דברי רבא על כל המשנה, ומשמע איפוא, שבכל עניין נקבע הפורים בי"ד. וע"כ פירוש דברי הרמב"ם "זמן קריאה" היינו ליל י"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם.
הרי"ף (3ג) בהביאו את דברי הגמרא נקט בלשון "עתיד לחזור… ונתעכב ולא חזר", ומבואר שאין הדבר תלוי במקום הימצאות האדם בזמן הקריאה, אלא במקום שדעתו להיות שם בזמן זה [וכן נראה מלשון הרמב"ם (לעיל 2א). אבל הלחם משנה כתב, שאין הדבר תלוי במחשבה כלל].
בעל המאור (שם) תמה על הרי"ף "מאי עתיד ומאי נתעכב, דאם חזר חזר, ואם לא חזר לא חזר, ועכוב כזה מאן דכר שמיה". ולכן לדעתו תלוי האם חזר בלילה, או לא.
והרמב"ן במלחמות (שם) כתב ליישב את דעת הרי"ף שכן מצינו בכל מקום שאין נותנים עליו חומרי המקום, אלא כשאין דעתו לחזור.
בדעת הרי"ף שהדבר תלוי בדעתו של האדם, כתב מהר"ם בן חביב בספרו קול גדול (4א) כי הדבר תלוי בדעתו בליל י"ד כלשון הר"ן, ולא כמשמעות הרא"ש (1ב) כדעתו ביציאה מביתו. וכן דעת החזון איש (4ג).
ובהר צבי (4ג) הביא את דעת הלבוש שתלוי בדעתו ביציאה מביתו. וכן משמע מדברי המשנה ברורה (5א), שהדבר תלוי בדעתו בעת נסיעתו.
ב. בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך – פסק ההלכה
השולחן ערוך (5א) נקט בלשונו כדעת הרמב"ם, ופירש המשנה ברורה כדברי המגיד משנה והכסף משנה, כשיטת רש"י שבן כרך שהלך לעיר קובע את הפורים בליל י"ד, ובן עיר שהלך לכרך קובע בליל ט"ו.
עוד הביא המשנה ברורה את דברי הט"ז, שבן כרך שדעתו להישאר בעיר בי"ד, ובסוף יצא, פטור מלקרוא שם מגילה. ובחזון איש (5ב) האריך לדון בזה, ומסקנתו שאם דעתו היה להישאר, אף שלבסוף יצא, חייב במגילה. והוסיף שכבר בפרי מגדים כתב שדברי הט"ז אין להם מקור. וראה במועדים וזמנים (6א) שתמה על החזון איש, והוכיח מדברי הראשונים כדעת הט"ז, דלא סגי במחשבה בלבד אלא צריך שיתעכב שם.
עוד נתבאר בדברי המשנה ברורה (5א) דאף אם לא היה במקום בתחילת הלילה, אלא הגיע מאוחר יותר, ונשאר שם לתחילת היום – עלות השחר, חייב במגילה. וגם בזה חלק החזון איש (6ב), ולדעתו כדי להתחייב במגילה צריך להיות במקום זה מתחילת הלילה. ובמועדים וזמנים (6ג) כתב כי מדברי הפרי מגדים משמע שאין צריך להיות בתחילת הלילה, אלא אם נמצא שם בתחילת היום-עלות השחר חייב בקריאה. ומכל מקום מסקנתו למעשה לפסוק כדעת החזון איש, שעליו להיות שם מתחילת הלילה, ואין די בכך שנמצא בזמן עלות השחר.
בספר שבות יצחק (6ד) סיכם את ג' המחלוקות בין המשנה ברורה לחזון איש:
א. האם צריך להיות בתחילת הלילה. ב. האם נקבע על פי דעתו ביציאה מביתו או בתחילת הלילה. ג. האם צריך שישאר שם בפועל בבוקר, או די שדעתו בכך, אף אם לבסוף יצא. והביא בשם הגרי"ש אלישיב, שבאופנים אלו עליו לקרוא בלילה וביום בלי ברכה [מספק], וראוי שיישמע ברכה מאחר. וכן חייב בשאר מצוות היום, ואומר על הנסים.
ג. האם ניתן להתחייב פעמיים בפורים
בדברי הירושלמי (7א) התחדש כי בן עיר שיעקור לכרך בליל ט"ו יתחייב במגילה גם בט"ו, למרות שכבר קראה בי"ד [יש גירסאות שונות בירושלמי, ודברינו על פי הפירוש המבואר בדברי האחרונים דלקמן]. ולעיל (1ב) הובאו דברי הרא"ש שהוכיח מהירושלמי כשיטתו שגם דין מוקף בן יומו נקבע בי"ד, והקשה שם הקרבן נתנאל (ס"ק ש) שאדרבה, מהירושלמי מוכח דלא כהרא"ש, וכן הוכיח בביאור הגר"א מדברי הירושלמי דלא כשיטת הרא"ש.
רבי צבי פסח פרנק (7ב) ביאר את הראיה מהירושלמי, על פי מה שכתב הפרי מגדים כי לדעת הרא"ש שדין מוקף נקבע בי"ד, היינו דווקא בי"ד, אבל בט"ו לא מתחייב כלל, ואם כן לא מתיישבים דברי הירושלמי שחידש שבן עיר שעקר לכרך בט"ו מתחייב בט"ו.
והחזון איש (7ג) ביאר את דברי הרא"ש, שבירושלמי "בעי" בלשון קושיא, אבל באמת אין הדין כן [וכאמור, יש גירסאות שונות בירושלמי, וראה בקרבן העדה שם].
בעיקר חידושו של הירושלמי שנתחייב כאן וכאן, כתב הרמ"ע מפאנו (8א) כי הוא הדין בן כרך שהיה בעיר בי"ד וחזר לכרך בט"ו, שחייב לקרוא בשתיהם ובברכה.
והחזון איש הסתפק האם דינו של הירושלמי נאמר דווקא בבן עיר שעקר לכרך, או שגם אם רק היה בכרך בט"ו, יתחייב כדין מוקף בן יומו. ומסיק שיקרא שוב אך בלי ברכה. אבל במקראי קודש (8ג) פירש את הירושלמי רק באופן שעקר דירתו לכרך, אבל אם רק הגיע לכרך, ודאי אינו בדין "מוקף בן יומו", אחרי שכבר קרא במקומו בי"ד, ואין צריך לקרוא שנית.
ד. האם ניתן להפטר לחלוטין מפורים
בדברי הירושלמי (7א) מבואר כי יש מקרים בהם ניתן להתחייב במגילה פעמיים. ויש לדון האם ניתן גם להיפטר לגמרי מקריאת מגילה [לדעת רש"י שחיוב מוקפים נקבע בט"ו].
והנה כאשר בן עיר נמצא בכרך בי"ד וחוזר לעיר קודם עלות השחר בט"ו, כתב רש"י (1א) שאינו נחשב "מוקף ליומו", וקורא בי"ד כחובת מקומו אע"פ שנמצא בכרך. וכן פסק המשנה ברורה (5א).
וכאשר בן כרך הלך לעיר בט"ו, נתבאר בירושלמי (7א) שאם עקר דירתו בליל ט"ו, נפטר מכאן ומכאן.
בדין זה כתב החזון איש (9א) שאפילו לא עקר דירתו, אלא כל בן כרך שיצא מהכרך קודם ט"ו נפטר מקריאת המגילה. אבל המועדים וזמנים (9ב) והשערי יצחק (9ג) נקטו בפשיטות שדין זה דווקא הוא בעקר דירתו, אבל אם רק יצא בט"ו ודעתו לחזור בעתיד לכרך, ודאי שחייב לקרוא בט"ו.
ה. בן כרך שלומד בעיר ובן עיר שלומד בכרך
כפי שנתבאר לעיל, בהגדרת "בן כרך" או "בן עיר" יש נפקא מינא למעשה. לדוגמא, לדעת רבי צבי פסח פרנק, בן עיר שהלך לכרך, אינו צריך לקרוא בט"ו, מאחר שכבר קרא בי"ד. אך בן כרך שהיה בעיר בי"ד, חייב לקרוא כשחזר למקומו בט"ו, אף שכר קרא פעם אחת בי"ד.
על פי זה יש לעיין מה דינו של בן עיר שלומד בכרך, ולהיפך – האם נחשב לבן עיר או בן כרך. הרי"צ רימון הביא בספרו הלכה ממקורה (9ד) מחלוקת בזה, וראה עוד במועדים וזמנים (12) אות י' ד"ה והנה.
ו. פרוז ומוקף בן יומו בשאר מצוות היום
בדברי הגמרא לא נתבאר בפירוש דיני פרוז ומוקף בן יומו בשאר מצוות היום, אלא בקריאת מגילה. וכתב המנחת יצחק (10א) כדבר פשוט שלאו דווקא מקרא מגילה, אלא הוא הדין שמתחייב בשאר מצוות היום.
ומו"ר רבי אברהם פרבשטיין, ראש ישיבת חברון, כתב בספרו כנסת אברהם (10ב) שחיוב שאר המצוות חל עליו מחמת חיוב המגילה, ועל כן בפורים משולש שקריאת המגילה גם בכרך בי"ד, אם יבוא בט"ו לכרך לא יתחייב רק בשאר המצוות.
ז. סיכום דיני בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר
מנחת אשר (11); מועדים וזמנים (12), פורים – הלכה ממקורה (13).
