פרשת אמור

פרשת אמור

טהרת ימי ספירת העומר

ימי ספירת העומר כמשפט טהרת הנדה

א. בדברי הזוהר הקדוש (1א) מבואר כי כי ימי ההכנה להיטהר לקראת קבלת התורה, הם כבחינת ימי טהרת האשה מטומאת נדתה, ופשר הדבר צריך ביאור.

עוד יש לעיין, מדוע לטהרת הנדה נצרכים שבעה ימים בלבד, בעוד שבני ישראל נצרכו למ"ט ימי היטהרות לקראת קבלת התורה.

ימי ספירת העומר – ימי טהרה מזוהמת טומאת מצרים

ב. בביאור הדברים כתב האור החיים הקדוש (1ב), כי לקראת קבלת התורה, נצרכו בני ישראל לטהר עצמם שבע שבועות "לצד הפלגת הטומאה" שנטמאו במצרים, וזה לשונו: "לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג דף צז) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה. והגם כי שם שבע ימים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה, וגם היותם בכללות ישראל, שיער התמים דעים כי כן משפטם. והוא מאמר הכתוב כאן וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם, לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ולדרך זה ידוייק על נכון טעם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלמים. ולצד שיום ט"ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן, מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים, לזה יצו ה' לספור ממחרת. והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו, מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן".

דבריו מבוארים על פי מה שכתב בפרשת ויגש (2א) בעניין גודל הטומאה שהיתה במצרים: "ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י (ליקוטי תורה מקץ) ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגלויות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה. וכי במצרים להיותה מלאה גילולים, ושם תוקף הטומאה, שם היא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה, יהיה בקרבה חלקי הקדושה. וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגלויות. ובפרט בגלות מצרים. והוסיפו לומר ז"ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים, העומד על הר סיני, הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים, ואליו אמר משה נביא ה' ומי גוי גדול וגו' (דברים ד, ח)".

העיכוב בנתינת התורה – לא למיעוט החשק אלא לצד הכשרת החתן והכלה לנישואין

ג. בפרשת יתרו, הוסיף האור החיים הקדוש (3ב) וביאר, כי בשל הצורך להיטהר מטומאת מצרים, התעכבה נתינת התורה: "הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל, וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה, תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי, כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו. ואם לצד הדרך, הלא מצינו (ב"ר נט, יא) שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ בלכתו לקחת אשה ליצחק, ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשואת ראש, כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה. אשר על כן, בא הקב"ה ונתן אמתלא לדבר, כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן, כי לא היו ישראל ראויים, לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם, והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות, כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה (זוהר ח"ג צז, ב). והוא אומרו לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד הַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם, בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו בַּיּוֹם הַזֶּה, פירוש שנסעו בו ביום באו. וכן הובא בדבריהם ז"ל (שבת פז, ב) שביום שנסעו בו באו".

תלמידו של האור החיים הקדוש, רבי שלמה פראנקו, הוסיף וביאר בספרו מאור החיים (4א) מדוע הקדים הקב"ה לצוות על ספירת השבועות לפי הציווי על ספירת הימים. וכמו כן יש להבין מדוע בהתחלה נקראו השבועות בשם "שבתות", ולאחר מכן נאמר בפרשת ראה (דברים טז, ט) מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת". וביאורם של הדברים מובן "על פי מה שאמרו חז"ל שביאתינו בזה העולם אינו אלא להפוך חומר שלנו לקודש, ומוסיפים מחול על הקדש, וזה יעשה האדם במעשים טובים, כמו שאמר הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, כשאתם מתקדשים והייתם קדושים, והטעם למה, כי קדוש אני, ואתם חלק אלוקה ממעל, כמו דכתיב כי חלק ה' עמו. ועם היות ספירת העומר לטהרינו מטומאתנו, ובכל יום ויום יש לנו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסטרא דקדושה. זהו רמו לנו באמור התורה קודם השבועות, ועם כינוי שבתות, לומר אם אתם תספרו עם כוונה זה שאמרנו כדי להיות קדושים, מעלה אני עליכם באילו אותם הימים יהיו שבתות, שהם קודש, ואז יהיו תמימות וטהורות".

על פי האמור, יבואר עומק ענין ההכנה לקבלת התורה באמצעות הבאת המנחה החדשה והקרבת עומר התנופה, כפי שביאר רבי אליהו אליעזר דסלר, בספרו מכתב מאליהו (4ב) את פנימיות ענין קרבן העומר "שאין לנו להשתמש בעולם הזה אלא ככלי לעבודת ה', כי כל העולם כולו להשי"ת הוא, ואין להשתמש בו כי אם לעבודתו. וזהו הגדר הפנימי של "ממחרת השבת", שהוא השבתת רשות הטומאה מהעולם. וכשמצליחים לעורר בקרבנו את השאיפה להשיב הכל אליו יתברך, הרי עליו לבדוק בכל יום אם לא אבדהה ממנו נקודה כל שהיא מהשאיפה הטהורה לעליה".

ואדמו"ר מסלונים ביאר בספרו נתיבות שלום (5) כי בספירת העומר יש שני עניינים, שנתפרשו בשני הסימנים שנאמרו לתאריך התחלת ספירת העומר. הראשון – "ממחרת השבת", דהיינו להמשיך את ההארות של ימי הספירה שהתחילו ביום הראשון של פסח, בעבודת ההתעלות הרוחנית בימי הספירה. והשני – "מיום הביאכם את עומר התנופה", שעניינו מבואר על פי דברי הזוהר והאור החיים הקדוש, להיטהר מהטומאה לקראת קבלת התורה בשבועות, כבחינת ספירת ז' נקיים של הנדה, שהיא לאחר הקידושין קודם הנישואין "ויש לומר דמצות הבאת עומר עניינה בחינת קידושין בין ישראל והקב"ה, דענין קידושין הוא בחינת התבטלות גמורה, וכזה הוא גם ציווי העומר שהוא ראשית קצירכם, דהיינו למסור את הראשית להקב"ה, ובזה מראה שכל העולם כולו שלו ית' והוא עצמו אין לו כלום, רק כולו בטל להשי"ת".

בכל שנה "מתחדשת" בזמנים שבין פסח לשבועות הארת הטהרה לקראת קבלת התורה

ד. בסיום דברי האור החיים הקדוש בפרשת אמור (2א) נתבאר כי בכל שנה ושנה, מתעוררת מחדש ההארה שהיתה בזמן יציאת מצרים, ולכן מידי שנה נצרכים אנו להיטהר ולהכין עצמינו לקראת קבלת התורה בטהרת ימי ספירת העומר, כסדר שהיה בזמן שיצאו ממצרים.

ענין זה שהארת יציאת מצרים "מתחדשת" מידי שנה, נתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בלק (6א) "אל מוציאם ממצרים, אמר מוציאם, ולא הוציאם. ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז, ב) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם, כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר".

ויסודם של הדברים נתפרש בדברי האריז"ל, שהארת כל המועדים "מתחדשת" בכל שנה, כמרומז בלשון הכתוב (6ב) "זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה'", והביא החיד"א (6ג) את דברי האריז"ל "דכל הנסים הנעשים לישראל הם על ידי אורים גדולים המאירים, ויש ייחודים גדולים, ובזה מתבטלים המקטרגים, ונעשו נסים לישראל ותשועתם מאויביהם. ולא זו בלבד בזמן שנעשה הנס, אלא שנקבע לדורות עולם, שיאירו אורות אלו בכל שנה ביום ההוא. ובו בפרק רווח והצלה יעמוד ליהודים, והם ימי נסים. וזהו שאמר זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו, שבכל שנה ביום שנעשה הנס מאירים האורות ביום הנס, והוא בעצם זכר, עשה זכרון עולה תמיד בכל שנה לנפלאותיו, חַנּוּן וְרַחוּם ה', חנון – כשנעשה הנס. ורחום – בכל שנה, שהוא זמן רחמים על ישראל". וכן מפורש גם בדברי הרמח"ל (6ד) כי ה"חכמה העליונה" סידרה "שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון", עיין בכל דבריו.

ספירת העומר – תיקון ה"פגמים" בספירות העליונות

ה. בדברי האור החיים הקדוש בפרשת פנחס (7א), מתבאר עומק נוסף בתכליתם של ימי ספירת העומר, להיטהר ולהתקדש לקראת קבלת התורה "כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים, יסודי עם בני ישראל". ועל פי ביאר רבי אשר וייס (7ד) את נוסח התפילה הנאמרת לאחר ספירת העומר (7ג) "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ", ובכל יום מבקשים "שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה (השייך לאותו הלילה). וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה".

על פי האמור, ביאר האוה ישראל (8א (את מנהגם של ישראל ללמוד פרקי אבות בין פסח לעצרת, "כדי לראות ולהבין כל המידות טובות הנזכרים שם, ולכסוף ולהשתוקק מתי אעשה כן גם אני, ולשוב בתשובה שלימה לפני השי"ת. כי הימים "מסוגלים" לרפואת הנפש ותיקון חמשים שערי בינה

הטעם שאין מברכים "שהחיינו"  על מצות ספירת העומר

ו. ממוצא הדברים נבין מדוע אין מברכים "שהחיינו" קיום מצות ספירת העומר בפעם הראשונה, כדברי הקדושת לוי (8ב) "שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה, ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד, ותיכף ומיד יתחיל הקירוב, אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה". וראה בבני יששכר (8ג) במה שהוסיף לבאר על פי זה את לשון הכתוב "תמימות תהיינה".

ספירת שבע השבועות לזכר שבעת ימי בראשית – כי התורה היא קיום העולם

ז. האור החיים הקדוש (9א) מוסיף לבאר "כפי הפשט" את טעם ספירת שבע השבועות: "וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון כי ששת ימים וגו' (שמות לא, יז) והמשכיל יבין, ועיין מה שפירשתי בפרשת בראשית בפסוק ויכל אלקים ביום השביעי". ובספר ברכת שמעון (9ב) ביאר את כוונתו, דהיינו שכמו שבששת ימי הבריאה נשלמה העבודה רק בשבעה ימים, כומ שביאר האור החיים הקדוש (9ד) על פי דברי הזוהר הקדוש (9ג) ש"בכל ששת הימים היה עולם עומד ורופף, ורק ביום השביעי ברא השי"ת את נפש העולם המקיימו ומעמידו", כך לזכרון שבעת ימי הבנין נצטוו לספור שבעה שבועות, כדי להגיע לתורה שהיא קיום העולם".

הרמז ב"ספירת" העומר לנשמות ישראל שהם "לוחות הברית" וצריך לנקותם מכל לכלוך

ח. האור החיים הקדוש (10א) מוסיף לבאר את הרמז בלשון "ספירת" העומר, לניקיון הנפש מתחלואי זוהמת החטא המלכלך אותה, באמצעות טהרת ימי הספירה, וזה לשונו: "ובדרך רמז, רמז באומרו וספרתם, על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות [וראה בדברי השל"ה הקדוש (10ג) במה שכתב בביאור ענין זה], ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם. ואמרו רבותינו ז"ל (תנחומא תשא כו) כי הלוחות של סנפרינון היו, לזה אמר וספרתם לכם, פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם".

בספר מאור החיים (10ב) הוסיף בביאור הדברים: "נשמות ישראל דומות ממש לספיר, כמו שידוע לכל כי נשמות ישראל יצאו מתחת כסא הכבוד, וכסא הכבוד הוא דומה לנוי הספיר, כמאי דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. אבל יש לנו לעבד האבן הנאת מפני שכשבא לעולם הזה בא כמו הספיר כשמסירים אותה משרשה אין לה אור יקר, אלא אחר שעובדים אותה בריחיים שלהם, ואז יצא אורה לעולם. וזהו שאמר, כמעשה, רצה לומר, האור שהיה תחת רגלי השכינה היא כמו אור הספיר אחר שעיבדו אותה. וזהו רמוז בפסוק וספרתם לכם, רצה לומר, לשון ספיר לכם, ועד כמה היא, עד מספר חמשים יום. ומוכרח לכוון בעת הספיר לנפשו הדומה לספיר".

וראה במה שהוסיף בספר לב לדעת (10ד) כי ימי ספירת העומר נועדו "לזכך ולנקות את הלב מכל סיג ופגם, עד שיתחדש אורו כבראשונה, ואזי יוכלו דברי תורה להיחקק על לוחות הלב, שהם שורש לחות הברית".