פרשת בהעלתך – בירורי ניצוצות הקדושה (ג)

תכלית המסעות במדבר, הגלות ונשמות הגֵרים

סדר הנהגת בני ישראל במסעותיהם – ללמד שבחם

א. המפרשים עמדו על טעם האריכות בתיאור מסעותיהם של בני ישראל במדבר על פי הענן, המתוארת בתורה בפרשת בהעלתך (1א). לכאורה די היה במאמר "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ", ומדוע נאמרו בהמשך כל הפרטים – "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים", ולאחר מכן "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר", וכן "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים".

וביאר הרמב"ן (1ב) כי טעם האריכות נועד להודיע שבחם של בני ישראל שהלכו בכל מסעיהם אך ורק על פי ה' וביטלו כל נגיעותיהם מפני רצון השי"ת. וכן פירש האור החיים הקדוש (1ג) "בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחם של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה'. והתחיל בענין אריכות זמן החניה, ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו, פירוש יחנו יחפצו לחנות, ולזה לא אמר "חנו בני ישראל" שהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג. והוסיף לומר וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, לומר, שאפילו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו. ואומרו וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ – לומר, כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו', עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך, אלא לצד שמירת דבר ה', והוא אומרו וְשָׁמְרוּ וגו' הגם שהם ימים רבים, ואומרו וְלֹא יִסָּעוּ, ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע".

ובהמשך נאמר "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ", וביאר האור החיים הקדוש: "גם זה מספר בשבח ישראל, שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים, יסעו בהעלות הענן. ואמר עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, ואין שייכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה, לומר כשם שעל פי ה' יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך, כמו כן ברצון השלם היו נוסעים, הגם שהיו נוחים זמן מועט".

שינוי זמני החניה במדבר – כפי השיעור הנצרך לבירור ניצוצות הקדושה באותם המקומות

ב. בהמשך דבריו, ביאר האור החיים הקדוש (2א) את טעם השינוי בזמני החניה של בני ישראל במקומות בהם עברו במדבר: "לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה. אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא, אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר, ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו".

וכן ביאר האור החיים בהרחבה בתחילת פרשת מסעי (2ב) את לשון הכתוב "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן", ודרשו חז"ל (שמו"ר א, ב) "כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים", ודבריהם צ"ב, שהרי "במה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם, לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם".

וביאר האור החיים הקדוש: "אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת שאמרו (זוה"ק ח"ב דף קנז, א) שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו, נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה, ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא. ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו, זולת קדושה השלימה, ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלימה היא השכינה וישראל והתורה".

וענין זה נרמז "במאמר אלה מסעי – אלה פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו, והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה. ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה, לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים, ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה, בכל המקום אשר יבואו שמה".

על פי יסודות הדברים ביאר בספר זרע קודש (3ב) את טעם שמות המקומות שהיו במדבר: "וצריך להבין, הלא המדבר [היה] ארץ אשר לא עבר בה איש, וכי מי נתן השמות האלו למקומות הללו. רק כנ"ל, שלפי הניצוצי קדושה שהיו צריכים לברר, כן נתנו שמות". וכמו כן "יובן קצת, מה שכתוב ויסעו ויחנו, ולא היה צריך לומר רק ויסעו מסוכות לאיתם, ומאיתם וגו', על דרך שנאמר (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא וגו'. רק כיון שהיו בכל עת צריכים לברר ניצוצי קדושה אחרים, עשו בכל עת המסע והחניה. כי המסע, פירוש הניצוצי קדושה שהוציאו. והחניה, פירוש חניות הקדושה [שחנו]. ואם לא היה חניה, איך יכול לכתוב ויסעו מסוכות לאיתם, כיון שעדיין לא נקרא איתם עד שיחנו".

עוד ביאר (3ב) שם את עומד הנרמז במספר מ"ב המסעות: "והנה יש ששה מדות בחינת ששה קצוות כידוע, ומדה שביעית כוללת כולם. כי מדה שביעית הוא מלכות, שמי שאינו מתנהג במדותיו רק לפי הצורך, לפרסם כבוד מלכותו יתברך שמו ולעבדו ית"ש, אז כל המדות נכללים אצלו כאחד ואינם נפרדים, וכל מדה כלולה מחברתה. נמצא הם ז' פעמים ששה, הם מ"ב, ובמ"ב מסעות אלו, תקנו מ"ב מדותיהם, בכח קדושת שם בן מ"ב [המרומז באנא בכח], ועל ידי זה בטלו כוחות הטומאה, שאת זה לעומת זה עשה אלקים (קהלת ז, יד)".

ולפי זה ביאר את בקשת משה רבנו מיתרו "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" – כי יתרו ידע מקום אחיזת כוחות הטומאה שיוכלו לברר שם את ניצוצות הקדושה, יעויין שם בדבריו הנפלאים.

וראה גם בדברי הבאר מים חיים (3ג) במה שכתב בזה.

ויהי בנסוע הארון – היו "מתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה ומשתברים הקליפות"

ג. על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש (4ב) את תפקידו של ארון הברית במסעותיהם של בני ישראל במדבר: "יתבאר הכתוב על פי דבריהם שרשמנו בכמה מקומות, שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה. וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בשני הדרגות: [א] הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית. [ב] בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות. ובא המאמר כאן וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה, וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות. והוא מאמר קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו. וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם, אמר וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ, פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם. ועל זה היה מכוין משה ואומר  וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל. כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל. ואולי שרמז בתיבת "אלפי" לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס"מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה. ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא".

סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה – באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם

ד. בביאור עומק הדברים, כתב האור החיים הקדוש, כי בירור ניצוצות הקדושה נעשה על ידי עסק התורה, כמבואר בתוך דבריו בפרשת בא (5א) שהבכורות מתו מעצמם "כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם. והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע, לברר ממנו כח החיוני, שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה, להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוון למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק, כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז, שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה. וה' עשה דמיונות בעולם, להאמין אדם בתורת חכם".

ובפרשת ויחי כתב האור החיים הקדוש (5ג) "כשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת, מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות".

עוד מבואר בדבריו בפרשת ויחי (6א) "כי באמצעות היסורים יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה. אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה".

ובפרשת יתרו כתב האור החיים הקדוש (6ד) "עוד ירמוז סתר עליון, לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם". וזו גם הסיבה לתפוצתם של ישראל בין האומות: "כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בארבע רוחות העולם, לחזור אחר הסגולה שהיא אבידתם". וראה בשפת אמת (6ה) במה שהוסיף לבאר על פי דברי האור החיים הקדוש: "כל הצרות שבאין לאדם, הכל לתקן ולקרב אותן הניצוצות הקדושים השייכים אליו. וכשעוסק בתורה זוכה לקרבם בלי יסורים. ולכן אמרו חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, שאינו צריך להיות בגלות וצרה, כמו שאמרו עץ חיים היא למחזיקים בה. כשאדם אוחז בכל כוחו בתורה, אז התורה שנקראת עוז נותנת לו כח וחיזוק, והסטרא אחרא מתכנעת תחתיו".

תכלית כל הגלויות – לברר ניצוצות הקדושה הנמצאים שם

ה. על פי האמור מתבארת תכליתן של הגלויות – "לברר ניצוצות הקדושה אשר נתונים ביושב הארץ ההיא", וכפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת בלק (7ב) בפירוש הפסוק (7א) "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל", על פי דברי הזוהר הקדוש (ח"ב דף קנז, א) "כי סיבת גלויות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה, אשר שם נתונים ביושב הארץ ההיא, והוא מה שרמזו בפסוק (קהלת ח, ט) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. פירוש לרע לו, לשולט, כי יתברר ממנו חלק הטוב, ויגמר בו חלק הרע, שיש בשכנגדו בנשלט. וכבר הקדמנו פעמים רבות, כי בהיפרד חלק הטוב מהאדם, זה הוא כליונו, כי הוא דבר המעמיד והמחיה, כי בחינת הרע מת תקרא". כלומר, לעיתים השליטה על אחרים היא לרעתו של השולט, והיינו שלאומות העולם ששלטו על ישראל הגולים בארצם, תצמח רעה מכך, כי ישראל הגולים מארצם יבררו את כל ניצוצות הקדושה משם, ועל ידי זה תסתלק מהם "חיותם", ויתבטלו ויאבדו.

כמו כן, גם שאר הגלויות וכן הגאולה העתידה – הן מכוח היסורים התורה והמצוות, שבאמצעותם יתבררו ניצוצות הקדושה. ענין זה נרמז בלשון הכתוב (7ג) על שחרור העבדים בשנת היובל, כדברי האור החיים הקדוש (7ד) שם: "ומודיע ה' כי סוף סוף יצא מעמו, דכתיב וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו, פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו, והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם. אלא אחד מהטעמים, הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות. כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורים והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ".

וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (7ג), כי תכלית הגלות היא "לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל".

רק לאחר השלמת כל בירורי הניצוצות, יבוא משיח צדקנו, כדברי האריז"ל (7ה) "כל מעשה המצוות אשר אנו עושים כל ימי חיינו, וגם המיתה הכל לצורך הבירורים הללו, ואחר שיושלם כל הבירור אז יבוא המשיח בע"ה".

תיקון שורש נשמות הגֵרים – בבירור ניצוצות הקדושה במצרים

ו. ממוצא הדברים יבואר כי שורש נשמות הגֵרים נתקן ביציאה מגלות מצרים – שבה נתבררו ניצוצות הקדושה, שנשבו לתוך הקליפה בחטא אדם הראשון, כפי שביאר האור החיים הקדוש (8ב) את לשון הכתוב בענין פסח שני "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר", וזה לשונו: "ודקדק לומר אִתְּכֶם, לומר, שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא, עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם, גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר. כי שורש הקדושה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים, ואם חס ושלום היה כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים, כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים".

ויסודות הדברים, נתבארו במה שכתב האור חיים הקדוש (9א) כי לשון הכתוב "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" מודיע "להודיע סוד כמוס, כי נשמות ישראל יצאו משבייתם בטומאת מצרים". וראה גם בדבריו בפרשת קדושים (9ב) "גר זה היתה נפשו תוך הקליפות, ועכשיו זרחה בעולם וחזרה לשורשה", יעויין בכל דבריו שם.

ז. סוד נשמות הגֵרים – בירור ניצוצות הקדושה שנשבו לתוך הקליפה

מעתה "סוד נשמת הגֵרים המתגיירים מעצמם", שהוא תיקון הנשמות אשר "נשבו בחטא אדם הראשון", כאשר מתבררת הנפש הקדושה מתוך הקליפה, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (10א).

וראה במה שכתב שם בתוך דבריו בענין תיקון נשמת רבי חנינא בן תרדיון שנרמז בלשון הכתוב "רַחֲבַ"ת יָדַיִם", ובמה שכתב בענין זה בפרשת כי תצא (10ב) "אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים. וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם, שמעיה ואבטליון, ואונקלוס הגר, וכאלה רבות". ובהמשך דבריו: "ויש נפש קדושה בין הקליפה, שבמקום שכוונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב, ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן, כרות המואביה וכנעמה".

הנה כי כן, בתיקון הכללי של בירור ניצוצות הקדושה במצרים, היה שורש התיקון הפרטי של נשמות הגֵרים.