פרשת בלק

שעשועי דאורייתא

 עמל התורה "כאדם המשתעשע בשעשועים ברוב חשק"

א. אין צורך להכביר במילים אודות החיוב לעמול בתורה, כדברי חז"ל (1א) "אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה", וכידוע גודל השכר על הצער בה, כמאמר המשנה במסכת אבות (1ב) "לפום צערא אגרא".

בדברי האור החיים הקדוש (1ג) התחדש, כי יש מדרגה גבוהה אליה מעפילים הצדיקים, אשר אינם רואים בעמל התורה אלא שעשוע ועונג הנעשה בחשק, וכפי שהתנבא בלעם: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", שנתכוון לומר "שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג, טז) עמל הוא בעיני, אלא אדרבה כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה". והוסיף: "גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח, יד) אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידים בה, אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה" [ראה בספר משנת יוסף (2א) במה שביאר לפי דברי האור החיים הקדוש את המשך הפסוק "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ"].

בקונטרס פניני רבנו האור החיים הקדוש (2ב) הטעים את דברי האור החיים הקדוש: "כשנדייק בדבריו נראה שמבואר בהם מהי הדרך שעל ידו ישיג האדם את המדרגה הזאת, וזה לשונו: "כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידים בה" [אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה]. דהיינו, על ידי ההתמדה שהתמידו בתורה ועסקו בה, יום אחר יום שנה אחר שנה, הגיעו הצדיקים לדרגה זו. וההסבר לזה – שבאמצעות ההתמדה האדם זוכה לקנות את הדרגה הזאת, מבואר בדברי האור החיים הקדוש (2ג) על הפסוק "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם". כי האור החיים הקדוש מסביר שפסוק זה מדבר על לומדי תורה, וזה לשונו בתוך דבריו: "ואמר לשון נטיעה, כנטיעה הזאת שכל שהיא מתיישנת מוסיף שורשים ואחיזה ביניקתה, כמו כן לומדי תורה כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש נפשו בה'". ביאור הדברים הוא, לומדי תורה נמשלים לנטיעה שברבות הימים מתדבקת יותר ויותר למקור חיותה, שהוא האדמה שבו היא נטועה, ומתחזקת אחיזתה בקרקע על ידי התרבות השורשים שלה והתחזקותם. כמו כן בן תורה, ככל שממשיך ללמוד תורה, נפשו תדבק יותר ויותר אל תורה. משום שהרמ"ח ושס"ה ענפים של גופו ונשמתו יכנסו ויותר יותר לתוך אדמת התורה, עד שלא ירגיש שום כבדות וקושי בלימוד התורה, כיון שכל כולו מושרש עמוק עמוק בתורה, עד שלימוד התורה נעשה לו כטבע שני".

אמנם על דברי האור החיים הקדוש יש לתמוה, העמל והיגיעה הם ערך עליון ויסודי בעסק התורה, ולפום צערא אגרא, ומדוע שבחם של הצדיקים הוא, שאינם מרגישים עמל בתורה, וצ"ע.

בביאור הדברים כתב בקונטרס (3א) שני הסברים: הראשון, כאן בתחילה כאן לבסוף. בתחילה, האדם יגע ועמל בתורה, אך מתוך שיודע את תכליתו ואת העונג שלבסוף, הרי הוא שמח ושש ביגיעה, וכאדם שעמל תמורת שכר גבוה, שאין זה בגדר עמל, ומתוך אהבתו יהיה זה בעיניו כימים אחדים. וכלשון הראשונים "היודע משאת חייו יקל בעיניו כל משא. ההסבר השני, בדרגה גבוהה יותר, באמת אינו עושה את חשבון הסוף והתועלת שתבוא לו בעולם הזה ובעולם הבא, אלא מוצא טעם ועונג בעצם העבודה והיגיעה ועשיית רצון ה'. כי מי שיודע באמת מה הקב"ה רוצה ממנו, אין הוא מתעייף מהעבודה. יש לו סיפוק מעצם זה שזכה לעבוד את ה', גם אם אינו רואה תוצאות".

שיהא עסק התורה בחשק גדול ויתאוה ללמוד עוד – וזהו "תענוג מופלא ומחיה נפש"

ב. בדרגה עילאית זו, שעמל התורה הוא "שעשוע" ועונג" ללא הרגשת טורח ומשא, הלימוד כביכול נעשה "מעצמו" בחשק גדול, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (3ב) "עוד ירצה על דרך מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה לה, א) בפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי וגו', שהיה דוד חושב לעשות ענייניו, ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו אם בחקתי תלכו, פירוש הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד, לרוב החשק והרגילות".

ענין זה מרומז בלשון "שמיעה" האמורה בדברי תורה, כדברי האור החיים הקדוש (3ג) בביאור הכתוב "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע", כי "כפל השמיעה לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול, שהגם שעודנו לומד יתאוה ללמוד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו". וביאר בקונטרס פניני רבנו האור החיים הקדוש (4א) "הפסוק כפל ואמר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בכדי ללמדנו את הצורה שבה אנו צריכים ללמוד תורה. דהיינו שלימוד התורה יהא נעשה בחשק גדול, ולא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא תמיד יתאווה האדם ללמוד יותר ויותר. ולפי זה הביאור בדברי הפסוק הוא כך, שאפילו כשהאדם נמצא במצב של "שמוע" – דהיינו שהוא לומד תורה כראוי, מכל מקום הוא צריך להיות גם כן בגדר של "תשמע" – לשון עתיד, שיתאווה ללמוד עוד ולא יסתפק במה שהוא לומד עכשיו" [ואפשר להסביר את האופן שבו אפר להגיע לדרגה זו, על פי דברי חז"ל (ספרי עקב יא, יג) שהביא האור החיים הקדוש (דברים כו, יז) "מנין לשומע מפי קטן וכו' כשומע מפי הגבורה", ומבואר כי צריך להחשיב כל דיבור ודיבור של תורה, ואפילו מה שילד קטן מחדש, כאילו הוא שומע אותו מפי ה' בעצמו. ועל ידי שמחשיב התורה באופן נפלא כזה, אפשר להשיג את הדרגה "שיהא עסק התורה בחשק גדול ויתאווה ללמוד עוד"].

וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש (4ב) בביאור הכתוב "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וזה לשונו: "עוד ירצה לומר, כי אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאווה לשמוע עוד. והוא אומרו אם שמוע עתה, אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומר (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה'".

וראה גם בדברי האור החיים הקדוש (4ד) בביאור הכתובים (4ג) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", שמלבד הברכה המושגת בקיום המצוות והליכה בדרך ה' "עוד לו עמה יעוד הטוב, והוא אשר תשמעו, כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם. והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה".

אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה"

ג. אם בדרגות עילאיות עסקינן, אזי כאשר עמל התורה נעשה כשעשוע ומתוך חשק ועונג, אפשר להגיע להשגת מעלת התורה והטוב הטמון בה, עליה כתב האור החיים הקדוש את דבריו המפורסמים (5א) "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה. ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

כעין זה כתב האור החיים בספרו ראשון לציון (5ב) בביאור הכתוב "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", כי יש ביין ד' דברים המכוונים כנגד ד' חלקי התורה [פרד"ס – פשט, רמז, דרוש, סוד]. ובאשר לחלק הסוד "מרוב התלהבותו בתורה, עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה"

ד. עיקר מצות לימוד התורה – בשמחה ובתענוג

לכשנתעמק בשורשי הדברים, נראה כי השמחה והתענוג בלימוד התורה אינם יתרון ומעלה אלא תנאי קודם למעשה בקיום מצות תלמוד תורה, ומטעם זה נאסר על אבל ללמוד תורה, כפי שכתב האור החיים הקדוש בביאור לשון הכתוב "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ודרשו חז"ל (6ב) "בכל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה", ומכאן למד האור החיים הקדוש (6ג) "שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון, כי דברי תורה אסורים לאבל". ומבואר בדבריו טעם מחודש מדוע אבל אסור בתלמוד תורה, והיינו שאינו נאסר מהלכות אבלות, כי התורה משמחת לב, ואבל אסור בשמחה. אלא מהלכות תלמוד תורה, יש חיוב ללמוד בשמחה, ולכן אסור לאבל ללמוד כשהוא שרוי באבלותו ועצבותו. ולפי זה, הוא הדין לכל אדם, אין ללמוד בעצבות אלא בשמחה.

וראה בספר כל הכתוב לחיים (6ד) שהביא מדברי ספר בנין דוד, שביאר לפי זה היאך יכלו חז"ל לאסור על אבל לימוד תורה, שהרי חיוב אבלות מדרבנן, וחיוב תלמוד תורה מהתורה "אלא מבואר מזה, דתורה מתוך עצבות אינו תורה, כי תורה צריכה להיות בשמחה, כדאיתא בשבת (ל, ב) רבה פתח הלימוד במילתא דבדיחותא, ולכן אבל שאינו יכול לשמוח, הוא אנוס בדבר, ואונס רחמנא פטריה" [וראה במה שביאר את גדר ההיתר לאבל ללמוד בדברים המותרים].

דברי האור החיים הקדוש, עולים בקנה אחד עם חידושו של האגלי טל (7א) כי עיקר מצות לימוד התורה הוא בלימוד מתוך עונג ושמחה: "מדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד התוה"ק, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התודה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבה, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. ומודינא, דהלומד לא לשם מצות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה, ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם שלא לשמה וכו'. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש כי גם התענוג מצוה".

עיקר ערבות ומתיקות התורה – בלימוד תורה שבעל פה וחידושיה

ה. ממוצא הדברים יבואר מטבע לשון התפילה שיהיו דברי תורה "ערבים" בפינו, כי זהו מעיקר מצות לימוד התורה, כפי שכתב מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, בספרו מזמור לדוד (7ה):"ויש להעיר, דלא מצאנו כבקשה זו בכל המצוות, שיערב לנו ה' את המצוות. ועוד צ"ב במה שמבקשים שיהיו דברי תורה ערבים בפינו, ולא כלשון שאר התפילות "והאר עינינו בתורתך", שבברכת אהבה רבה, או "הוא יפתח ליבנו בתורתו", שבנוסח קדושה דסידרא". וביאר על פי דברי האגלי טל (7א), כי "הטעם שמבקשים בברכת התורה על עריבות ומתיקות התורה, כי זה מעיקר מצות לימוד התורה, להתענג וליהנות מן התורה שלומד. ולכך שפיר קבעו חז"ל בעיקר הברכה של תלמוד תורה, לבקש שיערב לנו ה' את דברי התורה בפינו".

ענין זה מבואר גם בברכת יעקב אבינו לבנו יששכר העמל בתורה (7ב) "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה", ומובא בזוהר הקדוש (7ג) "וירא מנוחה כי טוב – דא תורה שבכתב, ואת הארץ כי נעמה – דא תורה שבעל פה". וביאר מו"ר הגר"ד: "כי שלימות העמילות בתורה היא בצירוף הנעימות של התורה, ללמוד תורה מתוך תענוג והנאה בלימודה. והוא חלק מעצם החפצא של מצות תלמוד תורה, ללמוד תורה עם הרגשת הנעימות והמתיקות של תורה". ומדוקדק היטב "מה שנקבע ענין "נעמה" על התורה שבעל פה, דעיקר הנעימות שיש לנו בלימוד התורה היא בתורה שבעל פה, דהמתיקות והעריבות שיש לאדם בלימודו היא מתוך השגת הצפונות והעמקות בתורה שבעל פה מתוך פלפולה של תורה, וזה לא שייך בתורה שבכתב בלבד". וראה במה שביאר שם בהמשך דבריו את דברי הגר"א בספרו אדרת אליהו (7ד) כי בחינת "נעמה" שבתורה שבעל פה היא "במה שהיא מסורה לבני אדם".

ו. שמחת ומתיקות התורה – עצות והדרכות לקניינם

נתבונן איפוא, בדרכים להשגת השמחה, המתיקות והעונג בלימוד התורה.

• כח הרצון – בילקוט לקח טוב (9) הביא את דברי רבי יעקב ניימן בספרו דרכי מוסר, כי כוחו של האדם תלוי ברצונו,

שכן הכלל הוא: "דבר שאדם אינו מוצא בו ענין, אינו יכול לבצעו אפילו שבמציאות יש לו עדיין כח לזה. וכן להיפך, כאשר האדם מוצא טעם בדבר מסוים ומשתוקק לעשותו, הרי הוא מובטח שימצא בעצמו כח, גם כאשר מצד טבעו הוא חלוש. ההשתוקקות לדבר, נוסכת באדם כוחות, שהם הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים".

לכן כאשר ריש לקיש קיבל על עצמו את עול התורה, כבר היה חסר לו הרצון לעבור את הירדן בקפיצה אחת, ולכן לא היה יכול לעשות זאת. כיוצא בזה מסופר בספר תולדות אדם, על רבי זלמל'ה מוולוז'ין, שפעם אחת תוך כדי לימודו נזקק לספר מסוים שהיה מונח מאחורי ארון גדול וכבד, שבדרך כלל רק שלשה אנשים יחד יכלו להזיזו ממקומו. ורבי זלמל'ה מתוך גודל חשקו ללמוד, הזיז את הארון לבדו, והוציא את הספר שנזקק לו.

וראה במה שהביא את משלו של המגיד מדובנא [המקובל שנאמר ברוח הקודש] בביאור הפסוק (ישעיהו (כב, מג) "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", על כך שכאשר מתייגעים ומתעייפים בקיום המצוות, סימן מובהק הוא שאין זה "יעקב" הקורא בשם ה'

• הרגשת השמחה בקיום המצוות – בספר אהל משה (10א) הביא את דברי רבי משה פיינשטיין, כי האומרים "קשה להיות יהודי", גרמו לבניהם לרדת מהדרך, בעוד שכל מי שהיה אומר "כמה טוב להיות יהודי", זכו שבניהם השתוקקו להמשיך בדרך המתיקות של לימוד התורה וקיום המצוות שראו אצל הוריהם.
• כששואף להשיג את מתיקות התורה יזכה להשיגה – ראה בספר שמחת התורה (10ב) מדברי החפץ חיים, ובמה שהביא את דברי הלבוש כי ברכת התורה היא בגדר "ברכת הנהנין", ובמה שביאר שכאשר יש לאב מתיקות בתורה מובטח לו שתעבור גם לבניו [ולכן בתפילה "והערב נא" לא מוסיפים לבקש זאת גם על "וצאצאינו", כי אם לאב יש ערבות ומתיקות בתורה, ממילא יש גם צאצאיו זוכים לכך, ואין צריך תפילה על זה כלל].