פרשת ויקהל

נדבת הלב ופלאיה 

עיקר הנדבה בלב

א. בפרשיות עשיית המשכן הוזכרה פעמים רבות "נדבת הלב". וביאר האור החיים הקדוש (1א) כי "בתרומת המשכן, יחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב". ובפרשת כי תצא (1ב) כתב האור החיים הקדוש "כי משמעות נדבה היא בלב, כאומרו (שמות כה, ב) אשר ידבנו לבו, נדבה רוחו (שם לה, כא)".

יתר על כן, בדברי האלשיך הקדוש (1ג) מבואר כי עיקר הציווי להביא את כל הנצרך למשכן היה על "נדבת הלב והרצון הטוב", שהרי החומרים עצמם הם של הקב"ה, ואם כן האפשרות לתת להקב"ה היא רק את נדבת הלב: "יאמר ויקחו ממה שהוא שלי תרומה, וזהו מאת כל איש, שאינו שלו רק שהוא אתו עמו פקדון אשר הפקד אתו מאתו יתברך. ושמא תאמר אם כן איפה מה יתנו. על כן אמר אשר ידבנו לבו, שהיא נדבת הלב ורצון הטוב, את זה תקחו את תרומתי, כלומר עם תרומתי שלי ולא שלהם, אתם כלוקחים גם הנדבת לב אשר עמה. ואמר וזאת התרומה, עם היות שתי תרומות. [א] שלהם והוא הרצון טוב. [ב] התרומה עצמה שהיא שלו יתברך".

וכן מבואר בדברי המלבי"ם שכתב (1ד) כי "עיקר תרומת ה' אשר חלה עליו הקדושה היה נדבת הלב ותשוקת הרוח להתנדב". ולכן אפילו העניים שלא היה בידם כל מאומה להתנדב "אבל התנדבו ברוחם, היינו שחשבו ברוחם, שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו והיו עושים הכל משלהם. וה' שיודע מחשבת לבם, קיבל הסכמתם זאת כאילו התנדבו בפועל" [וראה במה שכתב בביאור הפסוקים שם].

והדברים צריכים ביאור, מהו עומק ענין הנדבה התלוי דווקא בלב.

בחינת ה"מושכל" וה"נעלם" בתרומת המשכן

ב. נראה בביאור הדברים בהקדם דברי האור החיים, אודות הבחינות הפנימיות הנעלמות שהיו בתרומה למשכן.

ענין זה נרמז בלשון הכתוב המצוות להביא את "תְּרוּמַת ה'", כדברי האור החיים הקדוש (2) "פסוק זה מראה באצבע כי לבד המורגש יש המושכל [כלומר, מלבד מה שמורגש בחוש, יש גם ענין פנימי "מושכל" הנעלם ומובן רק לאחר הגשה בעומק תכליתו]. והוא מאמרם ז"ל כי מעשה התרומה מושכל, הוא בחינת השכינה כי לה יקרא תרומת ה', ועל ידי מעשה התרומה יפעיל בה דבר טוב ויחבר אוהל בל ימוט. ועיקר הרצון במעשה הוא המושכל. והוא אומר יביאה, פירוש יביא לבחינה הנעלמת עם תרומת ה', וביאר הכתוב מי הוא אשר יְבִיאֶהָ. ואמר כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, פירוש העושה דבר מנשיאות הלב, אשר ידבנו לבו לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב בחשק הדבר, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא התרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל".

אותן בחינות פנימיות ונעלמות שהיו בתרומתם של בני ישראל למשכן, מפורשות בדברי האור החיים הקדוש בתחילת פרשת תרומה: (3א) "ובדרך רמז ירצה שיכוון כל אחד לדבק בה', בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, כי הנפש של ישראל תקרא תרומה, דכתיב (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ותרומה נקראת ראשית. ובאמצעות לקיחת מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, ישיגו שתשרה עליהם השכינה. והוא אומרו תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, כי השכינה תקרא תרומת ה'". ובדברי האור החיים הקדוש בפרשת פקודי (4ב) בביאור לשון הכתוב שכל מלאכות המשכן נעשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" כי "אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מיעוט, כמאמר רבי יוחנן (גיטין ס, ב). ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים, ואלה יעשו בכוונת הלב ובשכליות הנעלם, ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין. והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, פירוש בעל פה, ואינו מפורש בתורה, לצד יקרת הדבר".

יסודות אלו מפורשים בדברי הרמב"ן (3ב; 3ג) ורבנו בחיי (4א) "על דרך הקבלה" בביאור עומק ענין התרומה למשכן הטמון בנדיבות הלב, עיין שם.

נדיבות הרוח – כפי יכולתו; נשיאות הלב – יותר מכפי יכולתו

ג. בתרומה למשכן מצאנו שתי דרגות: נדיבות הרוח ונשיאות הלב, אשר נתבארו בדברי האור החיים הקדוש (5ב) "דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נָדְבָה רוּחוֹ לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו. והשני הוא, המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו. ולזה יקרא נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר. ולזה אמר כי בישראל נמצאו שני סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם, ואמר כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, ודקדק לומר תיבת אִישׁ, לשון חשיבות. וכנגד השני אמר וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ, ולא אמר איש, כי אינו חשוב בערך הראשון".

ובדרגה הגבוהה יותר של המתנדבים יותר מיכולתם, נרמזה "הבחינה הנעלמת שיכוון אל המושכל", כפי שכתב האור החיים הקדוש בהמשך דבריו: "וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות, וב' לשבח, שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחבירו, ולזה דקדק לומר הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה', לרמוז לבחינה הנעלמה שרמז באומרו יביאה את תרומת ה', וכמו שפירשנו שם (לעיל פסוק ה) שיכוון אל המושכל, ודבר זה עיקרו בנדבת הלב, והנה היא".

ד' דרגות בנדיבות בלב

ד. לכשנתבונן ונדייק בלשונות הפסוקים, נמצא כי בנדבת לבם של התורמים למשכן היו ד' דרגות, כמבואר בהרחבה בדברי האור החיים (6). הראשונה – בהבאת כלי תכשיטי בני ביתו של אדם וכלי הבית "דברים אלו יגדל ערכם בעיני האדם מכל קנין כספו", וכתב האור החיים הקדוש: "וסידר הכתוב התכשיטים שהביאו, להראות חיבת המתנדבים, שלא רצו להביא אלא דבר היותר מעולה וחביב אצלם, הגם שעומדים לשבירה ולקלקל, אף על פי כן אהבה נפשם חיבת הקודש מכל יקר ראתה עינם". השניה – "היא הזהב שאינו עשוי תכשיט". השלישית – "דברים שאינם בנמצא כי היו במדבר, ואין שם בנמצא תכלת וארגמן". הרביעית – היא "הקניינים כסף ושוה כסף, אמר כל מרים תרומת כסף ונחושת וגו', ואומרו וכל אשר נמצא אתו עצי שטים". וסיים האור החיים הקדוש: "ולפי מה שהצענו יש טעם נכון למה אמר בכל פרט ופרט הביאו, ולא הספיק באחת, כי אין הדרגות ההבאה שווה".

הנדבה לתרומת המשכן – בשלמות

ה. לאור המתבאר, כי תרומת המשכן היתה כוללת ומקיפה את כל חלקי העם, ונעשתה בתשוקת הלב ונדבתו, לא יפלא כי התרומה הושלמה בתכלית השלמות, ולא נצרכו לדבר, כאמור בלשון הכתוב (7ב) "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ", וביאר האור החיים הקדוש: "יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן פירוש כל הי"ג דברים שצריכים למשכן, באו בעצמן בנדבה, ולא הוצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה" – בדיוק כפי שנצטוו (7א) "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת", אשר פירושו כדברי האור החיים הקדוש: "אני מצווך שתהיה התרומה ממינים אלו כולם, והטעם כי אין הכנת המשכן מושלמת בחסרון אחד מהמינים, ואין הכוונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכולם, אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים".

וכפי שהעיד הכתוב (7ג) "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד משֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'", וביאר האור החיים הקדוש: "התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבה לה', פירוש דבר הראוי ליקרא נדבה". כלומר, הכתוב בא לומר שהנדבות שנדב לבם היו ראויים להיקרא "נדבה לה'", כי כולם יחד הביאו את כל המינים בלב שלם, ולא היה חסר מהנדבה לא בכמות המינים ולא בנדבת הלב.

הנדבה לתרומת המשכן – בזריזות

ו. עוד זאת מצינו בתרומה למשכן, שהיתה בזריזות. כפי שביאר האור החיים הקדוש (8א) את הכתוב "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה", דהיינו "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו".

ולא זו בלבד, אלא שמרוב חשקם להביא את נדבת המשכן  בזריזות, כאשר שמעו על הציווי להביא את התרומה, לא המתינו לקבל רשות לצאת מלפני משה רבם, אלא תיכף ומייד יצאו לקיים את הציווי, כדברי האור החיים הקדוש: "מִלִּפְנֵי משֶׁה, פירוש מלפניו, קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו. והגם דאמרינן ביומא (נג, א) שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל, כי כשאמר להם קחו מאתכם תרומה וגו' וגמר דבריו, כאילו אמר להם עמדו, או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה".

עוד פירש האור החיים, את יציאתם מלפני משה רבנו ללא קבלת רשות: "שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו, כי עשיר גדול היה, וחשק גדול הוא בעשות מצות ה', לזה יצאו מלפניו".

אשר על כן, כאשר הנשיאים הביאו את תרומתם באחרונה, נגרעה האות יו"ד משמם, כי מצא בורא עולם בדקדוק שמדקדק עם הצדיקים, שהיה בזה מן העצלות, כדברי חז"ל המובאים ברש"י על הפסוק (8ב) "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן". ולפי המבואר הדברים מוטעמים, בהיות נדבתם של בני ישראל מושלמת בתכלית הזריזות, נמצאה תביעה על הנשיאים שבהמתנה לסיום הבאת הנדבות היה משהו מן העצלות, ועל כן נגרעה האות יו"ד מכתיבת שמם בתורה.

בשל כך גם מעלת אבני השוהם והמילואים נגרעה, ונכתבו רק בסוף י"ג הדברים שנצרכו למשכן, כדברי האור החיים הקדוש (9א) וזה לשונו: "צריך לדעת למה כתיב אבני שוהם ואבני מלואים, בסדר אחר כל הי"א מינים, ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם. ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה, כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו חז"ל שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם, וְהַנְּשִׂאִם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה, לומר כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה" [וראה בדברי האור החיים שם, טעם נוסף לכתיבתם באחרונה, כי בהבאתם [על ידי ענני הכבוד – על פי דעה אחרת בחז"ל] לא היה כל טורח].

הנסים והנפלאות במלאכת המשכן – לכבודם של ישראל

ז. ממוצא ביאור תרומתם הנפלאה של בני ישראל למלאכת המשכן, בעומק פנימיות "המושכל", בנדיבות רח ונשיאות לב, בזריזות ובשלמות, לא יפלא שזכו לנסים גדולים, שכל תרומתם הספיקה בדיוק למלאכה ולעשיית המשכן להשראת השכינה בישראל. כדברי האור החיים הקדוש (10ב) "ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן, כי דבר ידוע הוא כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות על כל פנים יתמעט משיעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי, ולא יעמוד הכלי במשקל הראשון, לצד ההתחלקות פעולות המלאכותיות, ומה גם כשיהיה במלאכה ריבוי ההתחלקות וחלקים דקים, פשיטא שיתמעט באמצעות כן. ועוד, בהכין האדם מעשה המלאכה כמו שתאמר שתי וערב לארוג בגד פתילי זהב לעשות מהם המלאכה, מן הנמנע שידקדק במוכן, לא פחות ולא יותר. וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס שכָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ. מאומרו כָּל הודיעך שלא נתמעט מאמצעות המלאכה כנזכר, ומאומרו הֶעָשׂוּי רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה, והכל נכנס בכל מלאכת הקודש. ודקדק לומר בְּכֹל ולא אמר במלאכת הקודש, נתכוון לומר גם כן שהספיק העשוי לכל, וזה הוא עיקר הנס, שזולת זה אין נס, במה שלא הותיר, כי אפשר ששיער שיעור שוודאי לא יותיר, ולא הוכר הנס אלא באמצעות שלא הותיר ולא החסיר".

על פי יסוד הדברים ביאר האור החיים הקדוש את לשון הכתוב (9ב) "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר", ולכאורה "הם ב' דברים הפכיים – אם דַיָּם אינו הוֹתֵר, ואם הוֹתֵר אינו דַיָּם" כפי שהקשה האורה חיים הקדוש. ותירץ: "ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן. וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להיכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל, הגם שהותר, פירוש שהיה יותר מהצריך, הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך, וְהַמְּלָאכָה שהביאו הָיְתָה דַיָּם, לא חסר ולא יותר, הגם שהיתה יותר כפי האמת, והוא אומר וְהוֹתֵר, כי נעשה נס ולא הותיר".

אמנם מצאנו דרך אחרת בביאור לשון הכתוב "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר", על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל [אות א], שעיקרה של תרומת המשכן היה נדבת הלב של בני ישראל בתשוקה עצומה ורצון מופלא, כדברי האוהב ישראל מאפטא (10א) "נדבת המשכן היה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כי מזו האהבה והתשוקה הנכבדת אשר בלבו של האדם באמת, אז נתגדל ונתרומם כביכול הבורא ית"ש, ונעשה משכן ודירה נאה כי רחמנא ליבא בעי. ועל פי זה אמרנו לפרש הפסוק וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. ולכאורה אינו מובן לשון דַיָּם וְהוֹתֵר, שני הפכים בנושא אחד, וכקושיית האור החיים הקדוש ז"ל. ולדברינו אלה יבואר על נכון, דהנה כל איש נדיב לב באמת כשהביא נדבתו למשכן כסף או זהב לפי מה שהיה ביכולתו ומעמדו הטוב. אכן רצונו היה בלי ספק ולבו בוער בו ומשתוקק לגודל אהבת השי"ת ליתן למצוה רבה כזו כפלי כפלים עד אין שיעור וגבול ותכלית לגודל אהבת ה' ונדבת לבו. וזהו הרצון הוא חשוב בעיני השי"ת מאד, וכביכול נחצב ונחקק ונשאר אז לפניו אותו הרצון הטוב לעד ולדורות. וזהו וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם היינו מלאכת ההבאה בפועל ממש הָיְתָה דַיָּם לכל מלאכת המשכן, שהוא בפועל ממש לעשות אותה כמצווה מפי השי"ת וכתבנית אשר הראה למשה רבנו ע"ה בהר. וְהוֹתֵר היינו שעוד נשאר ונותר הנחקק לפניו יתברך התשוקות והרצונות של הנדיבי לב מהכנסת ישראל עד אין סוף ואין תכלית וכנ"ל. אבל מלאכת ההבאה בפועל הָיְתָה דַיָּם ממש למלאכת המשכן לבל יותיר, והבן היטב".