פרשת ויקרא

סוד הקרבנות

א. סוד הקרבנות מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

חז"ל ורבותינו הראשונים ישבו על מדוכת סוד הקרבנות לבאר מה פשרם, למה נועדו, ומדוע נשגבה מעלתם שהם "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'".

הרמב"ן (1א) הביא את דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים בביאור טעם הקרבנות, שהקרבתם נובעת מכך "שהיו המצרים עובדים לטלה, והכשדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינים לשם הנכבד, כדי שיוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה, הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדווי הנפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו". וכתב הרמב"ן על דברי הרמב"ם: "הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח".

הרמב"ן פירש "על דרך הפשט" את טעם הקרבת הקרבנות, כדי ללמוד מוסר שהקרבן הוא "כופר נפש" תחת האדם. כי מעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ובעבודת הקרבנות "יחשוב אדם בעשותו כל אלה כי ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו" [דבריו נתבארו בתוספת ביאור בפירוש רבנו בחיי שם (1ב)].

ב. "ה' פדה נפש האדם בשה כשבים ושה עיזים" – העלאת הקרבן תמורת החוטא

האור החיים הקדוש פירש את טעם הקרבנות כדעת הרמב"ן [במחלוקתו עם הרמב"ם], בביאור ללשון הכתוב (2א) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", ויש לבאר את כפל ושינוי הלשונות "דיבור" ו"אמירה", וזה לשונו: "עוד ירמוז גם על פרט חטאת השגיונות, שיש בהם דיבור לבחינת החיוב, ואמירה שהוא לצד שיתרצה ה' לקבל בהמה תחת נפש החוטאת, שמן הראוי היא תמות. וה' פדה נפש אדם בשה כשבים ושה עזים, ולמרבה פר בן בקר".

מה שכתב האור החיים הקדוש "שיתרצה ה' לקבל בהמה תחת נפש החוטאת", כוותו לדברי הירושלמי (2ב) "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרו להם חטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, כ). שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב (תהלים כח, ח) על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה". וביאר המהרש"א (יומא לו, א) שהכוונה לעונש על שוגג על ידי הקרבן, והקב"ה במידת חסו אמר שהחוטא יעשה תשובה ויביא קרבן.

ועל ידי הקרבן יתקרב לבוראו, כפי שכתב תלמיד האור החיים הקדוש, בספר מאור החיים (2ג) "על פי הדין, מי שחטא על פי הדין היה חייב מיתה. אבל הקב"ה מצד רחמיו אמר שיקריב אדם קרבן ומתכפר לו, וזהו שאמר אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', רוצה לומר תורת רחמים הוא שעשה להקרבת קרבן שהיא הבהמה במקום אדם. ולשון קרבן הוא שעל ידי העוונות שאדם עושה הוא מתרחק משורשו העליון, ונדחה לבר. אבל כשיקרב הקרבן הוא מתקרב לשורשו העליון כמו מקודם, בשביל שכשרואה שהבהמה היא נשחטה ואותה שחיטה היתה ראויה לו, ומתוודה לאביו שבשמים ועושה תשובה, נמצא כי הקרבן הוא סיבה לתשובה".

ג. על ידי הקרבן – החוטא מתעלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם

האור החיים הקדוש חזר על יסוד הדברים בפרשת שמיני (3א) וכתב: "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, ירמוז לדבריהם ז"ל שאמרו, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, אמרה הנפש החוטאת היא תמות. ולצד רחמי ה' אמר יביא קרבן, שעיקר מעשה הקרבן הוא מחשבת המקריב, כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא, ליזבח ולהשרף על האישים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה. והוא אומרו וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, פירוש הוא עצמו הכין לשים אשם נפשו, וקרב למזבח פירוש לזביחה לאישים, ועשה השחיטה במקומו לעגל, לצד רחמי ה' שנתרצה להביא חליפתו".

בהמשך דבריו הוסיף האור החיים הקדוש לבאר על פי דרכו בטעם הקרבנות שעיקרם מחשבת התשובה של החוטא המקריב את הקרבן, כי בכך חוטא מתעלה ממדרגת "בהמה" אליה ירד כתוצאה מחטאו, ושב למדרגת אדם: "כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"א דף קכא) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ונעשה בהמה. וביום שחזר בתשובה, רוח היא באנוש, ועלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה. לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו".

ענין ירידת האדם ממדרגתו כתוצא מהחטא, מבואר גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (3ג) בביאור הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, על דרך הרמז: "כי אמצעות מעשה האדם ירד במדרגותיו מבחינת אדם לבחינת דגים ולבחינת עופות ולבחינת בהמה ולבחינת שרצים, כפי ערך החטא יושפל אדם מבחינת מעלתו, עד אשר ירד מטה מטה רחמנא ליצלן. והוא שרמז כאן בשעת הבריאה חלקי ירידות ההדרגות שבהם יקבל עונשו, וגם שבאמצעותם יחזור לשורשו".

וכן מבואר בדברי האור החיים בפרשת כי תשא (5א) ש"חטא" הוא מלשון "חסרון", כי רוח השטות המביאה לידי עבירה גורמת לחסרון בנפש האדם, כדבריו: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו". ובפרשת במדבר (5ב) כתב האור החיים הקדוש: "כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה ויגש לעשות, פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה".

למעשה, הדברים מפורשים כבר בספר החינוך (4א), שכתב בתוך דבריו בטעם הקרבנות: "ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות, אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו הא-ל שהיא קיימת לעולם. ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו".

להשלמת היריעה, ראה בספר כל הכתוב לחיים (4א) תוספת ביאור בדברי הרמב"ן האור החיים הקדוש, שעיקר הקרבן היא מחשבת מסירות הנפש לה' של החוטא ועל ידי מחשבה זו נעשה בעצמו כקרבן לה'.

ד. החטא – פירוד ענפי וניצוצות הקדושה

על פי יסודות הדברים נבין את עומק דברי האור החיים הקדוש, בביאור פנימיות סוד הקרבנות שהם "מקרבים" את "ענפי הקדושה", אשר "נתפזרו" בעקבות החטא וגרמו לפירוד "הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים", ונקדים מדבריו בפרשת עקב (5ג) ש"באמצעות מעשה התחתונים יתייחדו ענפי הקדושה. וכן להיפך, בסוד וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף (משלי טז, כח), אלופו של עולם". החטא מפריד את "אלופו של עולם" [הקב"ה] משכינתיה ומישראל.

וכן מבואר בדבריו בפרשת כי תשא (5ד)  בביאור מצות מחצית השקל: "כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך, על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדתם, והוא אומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שלחה אמכם, גם אומרו וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד".

ה. קרבן – קירוב ענפי וניצוצות הקדושה

עתה נוכל לקרב להבנתנו את מה שכתב דברי האור החיים, בביאור סוד הקרבן הנקרא בלשון "קירוב" לרמז על ייחוד וקירוב הנפזרים אלא שורשם.

וכך הם דברי הזוהר הקדוש (6א) "האי דאקרי קרבן, קירוב מבעי ליה או קריבות, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיע הוא לגבי חברייא, קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא, ומתקשרן דא בדא, עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים, לאתקנא שמא קדישא כדקא חזי. הדא הוא דכתיב קרבן להוי"ה, קרבן דאינון כתרין קדישין, להוי"ה הוא, לאתתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות" [פירוש הסולם: "קרבן הוא התקרבות של אלו כתרים הקדושים [דהיינו הספירות חכמה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שמתקרבים כולם יחד ומתקשרים זה בזה עד שנעשים כולם אחד ביחוד השלם, שיתתקן השם הקדוש כראוי. וזהו שכתוב קרבן לה', שפירושו התקרבות של אלו הכתרים הקדושים לשם הוי"ה שהוא מידת הרחמים, לייחד אותו כראוי, כדי שימצא רחמים בכל העולמות". וראה בספר באר מים חיים (8ב) תוספת ביאור בזה, ובמה שהוסברו הדברים העמוקים במאמר עבודת הקרבנות (9)].

וכתב האור החיים הקדוש בפרשת פנחס (6ב) "עוד נתכוון בזה, להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה, שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קָרְבָּנִי, בכינוי אליו, והבן. ואומרו לַחְמִי לְאִשַּׁי, פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים, סודו הוא קרבני, שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו".

ובפרשת שמיני (6ג) כתב האור החיים הקדוש בתוך דבריו: "וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם, זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור אשר נשתנו באמצעות החטא, ולא יהיו בבחינת הנשתוון להתקרב. כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם, פירוש שהקריב כל הרחקותם". ולפי זה ביאר האור החיים הקדוש בפרשת מסעי (7א) כי "משה הוא מחברת מספר השלם [ענין ס' ריבוא, המבואר שם], ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומייחד אליה כל הענפים, כידוע בסוד הקרבן".

ענין זה נרמז גם בקרבנו של נחשוב בן עמינדב, כדברי האור החיים הקדוש (7ב) "כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה, הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו".

לפיכך, על ידי הקרבת הקרבנות מתוקנת נפשו של החוטא ומתקרבת לשורשה, וישראל מתקרבים להידבק בבוראם. כדברי האור החיים הקדוש (7ג) בביאור לשון הכתוב "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה", בדרך הרמז: "כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה, ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחילה". ולכן נאמר בלשון הכתוב (7ג) "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַָה'" – "כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו". הקרבן, כשמו, מקרב את ענפי הקדושה אשר נתפזרו על ידי החטא, ובכך מקרב ישראל לאביהם, כבתחילה.

ו. על ידי עבודת הקרבנות ה"חיצונים מתרוקנים מהאדם"

ממוצא הדברים, ביאר האור החיים הקדוש (8א) את עבודת ה"סמיכה" על הקרבנות, שגם היא נועדה לסלק את ה"חיצונים" שנבראו מהחטא, כדבריו: "כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו, ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן והטעם, כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא. וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות. והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה יפעיל בבחינה ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא". כלומר, ה"חיצונים" עברו ונמשכו מהאדם אל הקרבן על ידי סמיכתו, וכעת הם שורים על הקרבן. נמצא שכל מה שיעשו בקרבן יפעל גם על אותם ה"חיצונים" השורים אור עליו. ועל ידי הזביחה וההקטרה, נזבחים ונקטרים כל אותם החיצונים ונעקרים מהעולם.

על פי מסכת הדברים שנתבארו לעיל, כתב במאמר עבודת הקרבנות (9) ליישב את שיטת הרמב"ם (1א) בטעם הקרבנות, שנועדו לעקור את אמונות רעות הסוברות שיש כח בבעלי חיים, וכבר הקשה עליו הרמב"ן היאך נוכל לומר שאין לקרבן כוונה עצמית, והתורה אמרה עליו שהוא "ריח ניחוח אשה לה". ומעתה "לאור הדברים האמורים בסוד הקרבן, שתכליתו לקרב ענפי הקדושה שנתרחקו, ומעשהו יהיה באמצעות שיפעיל כל הפעולות הנפעלות בקרבן בבחינת הרע הנמשך מהאדם, ובכך יעקור את בחינת הרע. אפשר כי גם הרמב"ם היתה כוונתו מעין זאת, שכאשר בא ה' לצוותינו על הקרבנות, ראוי שיהיה הדבר נעשה דווקא ממה שחשבוהו תכלית המרי. ועל כן ציוה להקריב משלשת המינים שהיו אליליהם של העמים, כי בעשות הדבר דווקא מאלו, יתקרבו אל ה' ויכופרו העוונות. ולכשתמצי לומר, לא ירחק כי כוונתו כסוד מה שאמרו המקובלים, שסוד הקרבן הוא לייחד ענפי הקדושה, וכדברי רבנו האור החיים הקדוש, אלא שכתב הדבר בסגנון זה, שרצון ה' היה כי דווקא המרחיק יהיה למקרב. ועל כן צוה להקריב דווקא מאלו המינים שהיו האומות עובדים להם, כדי להפוך המרחק למקרב".

ז. עבודת התפילה כעבודת הקרבנות של הכהנים והבעלים – כל אחד כפי חלקו – ברום המעלה ובפשטות ההשגה

"וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" – התפילה כעבודת הקרבנות היא. על כן נפיק לקח מעבודת הקרבנות, לעבודה דידן. ואף כי טרם זכינו להתעלות לרום ענייני התפילה – נחלת היחידים, נעמול להשריש בנפשינו את ההשגה הפשוטה, לעמוד לפי השי"ת ולחוש את קרבת האלוקים שיש בכל תפילה – ראה בדבריו הנפלאים של רבי אייזיק שר (10).

ובזכות תפילותינו ניוושע ונזכה לראות בבנין בית הבחירה והשבת מזבח על מכונו, במהרה בימינו.