פרשת יתרו

שמור וזכור בדיבור אחד

א. שמור וזכור בדיבור אחד

כד עסקינן בעניינא דשבתא, נתבונן בשיפולי גלימתה של המלכה, בכמה מפרשיות התורה ודברי חז"ל המגלים טפח מקדושתה הטמירה ונעלמת, על פי ביאורי רבותינו הראשונים ומאורי המוסר והחסידות, על מנת לברר מתוך ההערות דלקמן דרכי עבודה לזכות להארת קדושת השבת.

• בתורה מוזכר בפרשת יתרו (1א) הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" ולאחריו בפרשת ואתחנן (1ב) "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". ויש לבאר את התוכן הפנימי של ההבדל בין הציווי לזכור את השבת ולשמור אותה.
• רבי שלמה אלקבץ בחר לשורר בפיוט לכה דודי (1ג), בסדר הפוך מפסוקי התורה – "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד".

ויש להבין, מדוע שינה מהר"ש אלקבץ את הסדר האמור בתורה והקדים בפיוטו "שמור" ל"זכור", הלוא דבר הוא. ולהלן יבואר עומק הענין.

• עוד יש לעיין בפסוקי התורה בפרשת כי תשא (1ד) ובפרשת קדושים (1ה) בהם מוזכרת השבת בלשון רבים: "שַׁבְּתֹתַי", ויש להבין מהי משמעות הזכרת השבת בלשון רבים.
• יש לברר את לשון הכתוב: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא [קרי: הִיא] בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" – מה נרמז בצורת הכתיבה: "אוֹת הוּא" – ב"כתיב" בלשון זכר, בעוד שה"קרי" "אוֹת הִיא" – בלשון נקבה, וצ"ע.

כמו כן יש לבאר את מטבע תפילות השבת:

• ראשית, מדוע בניגוד לתפילות המועדים, שמטבע הברכה האמצעית קבוע בכל שלושת התפילות, בשבת, מטבע הברכה האמצעית משתנה בכל אחת מהתפילות, כפי שהעיר האבודרהם: "יש שואלים מה ראו חכמים לתקן בשבת תפילות משונות זו מזו ["אתה קדשת", "ישמח משה", ו"אתה אחד"], וביום טוב לא תקנו אלא אחת ["אתה בחרתנו"] לערבית לשחרית ולמנחה". ובתירוצו הראשון כתב לבאר זאת "מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן". ובתירוצו השני כתב "שלש תפלות אלו הן כנגד ג' שבתות. שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת שלעתיד".

ויש לבאר את דבריו.

• עוד יש לבאר את המנהג המובא במגן אברהם (3) לומר בתפילת ליל שבת "וינוחו בָּהּ", ובשבת ביום "וינוחו בּוֹ", ובמנחה "וינוחו בָּם" – מדוע נקבע סדר זה, ומה טמון בו.

ב. שבתותי – ב' הבחינות של השבת

לביאור הדברים ניכנס להיכלו של האור החיים הקדוש, המגלה טפח מסודותיה של השבת, בביאורו  להבדל בין קדושת ליל שבת, לקדושת השבת ביום, וזה לשונו: "ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזוהר (ח"א דף ה' ע"ב) כי שַׁבְּתֹתַי ירמוז ללילה וליום, וזה לשונם, דא שבתא ומעלי שבתא, כי לילה כיום יתקדש. ולצד שבחינת קדושת לילה אינו שוה לקדושת יום, כי הלילה הוא בחינת אור המתייחס אליו כלה, והיא בחינת שמור. והיום הוא בחינת אור עליון המתייחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה, כידוע ליודעי חן, ולזה יתיחס אליו זכור. ולזה אמר בזוהר (ח"ב דף פח, ע"ב) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, וסעודת יום היא סעודת עתיקא קדישא אב הרחמים. ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז"ל (פסחים קו, א) קדושא רבא" [שיש בה קדושה יותר גדולה מקדושת הלילה, כי זכר הוא ה"משפיע"].

לפי האמור ביאר האור החיים הקדוש, את סמיכות הכתובים "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", דהיינו "הקדים אם לאב, והשווה למצוה זו מצות השבת, ואמר וְאֶת שַׁבְּתֹתַי שהם לילה ויום, לומר שגם בהם יקדים בחינת האם שהיא לילה, לבחינת האב שהוא היום, שכסדר הורים כן סדר שבתות, מעלי שבתא ושבתא".

יסודות הדברים מפורשים במה שכתב הרמב"ן (3ב) "ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (3א; ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה. וזהו מאמר החכמים (בבא קמא לב, ב) שאומרים בערב שבת בואי כלה בואי כלה, בואו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו, א) שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה". ובספר אמונה ובטחון (3ג) המיוחס לרמב"ן, כתב: "ובהגדה זכור לזכר ושמור לנקבה, וכתיב את שבתותי תשמרו, לא אמר שבת אלא שַׁבְּתֹתַי, לפי שמצינו שבת זכר ונקבה, דכתיב שומר שבת מחללו, וכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת".

מבואר בדברי הרמב"ן והאור החיים הקדוש, כי השבת הוזכרה בתורה בלשון רבים: "שַׁבְּתֹתַי", ללמדנו כי יש בה בחינת שבת "זכר", המרומזת במלה "זכור",  ויש בחינת שבת "נקבה", המרומזת במלה "שמור".

ובחינות אלו הם כנגד שבת ביום ושבת בלילה, שתהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה.

אך כמובן, הדברים סתומים וחתומים, ויש לבארם.

ג. ליל שבת בחינת "כלה" [שמור] – יום השבת בחינת "חתן" [זכור]

הבנת ענין קדושת ליל שבת, שהיא בחינת "שמור" – "כלה", וענין השבת ביום שהיא בחינת "זכור – חתן", מבוארת על פי הידוע כי "זכר" הוא בחינת "משפיע", ל"נקבה" שהיא בחינת "מקבל", כמבואר בדברי המכתב מאליהו (3ד) "בלילה, בכניסת השבת, כשבאים מן החול, שבת הוא בבחינת נוקבא [נקבה] כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, והיא בבחינת כלה המקבלת. וביום, כשהשבת התחזקה והתבססה אצלינו, היא נהפכת לבחינת דכורא [זכר], משפיע, והיא מקדשת אותנו. ובמנחה, התאחדות משפיע ומושפע יחד, שסגולתם להעמיד תולדות [רוחניות] שקדושת השבת ישפיע קדושה לשבוע הבא" [ועוד ביאר שם: "והיינו דאיתא באו"ח סי' רעד ברמ"א (4א) "שבליל שבת בוצעים על החלה התחתונה, וביום על העליונה "והטעם הוא על דרך הקבלה", והיינו כנ"ל, כי התחתונה היא בחינת נוקבא, והעליונא דוכרא"]. וכתב מו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון, בביאור הדברים בקונטרס מקדשי שביעי (4ב) "מבואר בדבריו, שבלילה השבת היא בבחינת "נקבה" כי אנחנו צריכים להשפיע לה קדושה, כדי שתשפיע מקדושתה עלינו. ולכן בליל שבת היא בבחינת "נוקבא" שאנו משפיעים לה קדושה. וביום היא בחינת "זכר", כי לאחר שהושפע לה קדושה בלילה, יש בכוחה להשפיע לנו מאורה וקדושתה ביום".

נמצאנו למדים מדבריהם על סדר ההשפעה בשבת:  בלילה – בכניסת השבת, כשבאים מן החול, השבת היא בבחינת נקבה כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, כדי שתשפיע מקדושתה עלינו. ולכן בליל שבת היא בבחינת "כלה" – "נקבה" שאנו משפיעים לה קדושה. ביום – כשהשבת התחזקה והתבססה אצלינו, היא נהפכת לבחינת זכר, משפיע, כי לאחר שהושפע לה קדושה בלילה, יש בכוחה להשפיע לנו מאורה וקדושתה ביום. במנחה – "מתאחדים" המשפיע והמושפע יחד, ועל ידי זה "מעמידים תולדות רוחניות", דהיינו קדושת השבת משפיעה על כל השבוע הבא.

ד. קידוש השבת על ידי האדם קיום הבריאה

הנה כי כן נתבאר לנו סדר עבודת השבת:

בליל שבת, עלינו להשפיע קדושה לשבת [בהכנה לשבת, בקבלתה, בקידוש ובהתבוננות] – ולכן השבת בבחינת "נקבה" [מושפעת]. וביום, כאשר התחזקה קדושת השבת, היא משפיעה עלינו מקדושתה – בבחינת "זכר".

ונראה כי בעומק קדושה זו טמון קיום הבריאה התלוי באדם המקדש את השבת, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (5ב) "כי העולם היה חסר הקיום, עד שבאתה שבת ועמד העולם". והוסיף: "כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד, הוא יוודע לה', ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם, שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך. וזולת זה היום, היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו". על פי זה ביאר האור החיים הקדוש את דברי הגמרא (שבת קיט, ב) "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", כי "להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבוא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים. ולזה כל המקדש את השבת וכו', פירוש מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת, ובאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה".

האור החיים הקדוש, חזר על יסודות הדברים, גם בפרשת יתרו  (5ג) ובפרשת ויקהל (5ד), בביאור הכתובים שם.

ה. הזכרת השבת – ברכה וקדושה בעולם

מכלל פלאות קדושת השבת – שכבר בהזכרת שמה, מקדש את השבת, ועל ידי זה מושפע שפע נוסף לתוך העולם הגשמי, כמו שכתב האור החיים הקדוש (6א) "זכור את יום השבת, פירוש הזכיר שמו של שבת, והטעם לקדשו, כי כשאתה מזכיר שמו של שבת ביום זה, בזה אתה מקדשו, וזה הוא שיעור הכתוב, זכור את יום, ומה יזכור, שבת. וטעם לקדשו, כי שמו של הקב"ה שבת, כמאמר רבי שמעון בר יוחאי (זוהר ח"ב פח דף ע"ב)".

ואמנם העיד השל"ה הקדוש (6ב) על קבלה בידו: "אדם המבקר לחברו בשבת שחרית, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול 'צפרא טבא', רק יאמר לו 'שבת שלום' או 'שבת טוב', לקיים זכור את יום השבת לקדשו". והיינו משום שכבר בהזכרת שמה של השבת יש ברכה. וכפי שהטעים האהבת שלום (6ג) את דברי הגמרא במסכת (שם יב, א) "הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", כי "על ידי זעקת השם שבת מתעוררת חיות השבת, ומשם נמשך רפואה מאילנא דחיי".

ו. זכור ושמור – סדר תפילות השבת

על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, מתורצות כל השאלות שנשאלו לעיל, ומוטעם עומק סדר תפילות השבת וייחודן, כפי שביארנו בס"ד בספרנו עקבי דרך (6ד) עיין שם, ואין צריך לכפילא.

ז. שפע הפרנסה – מכח התורה והשבת

עוד זאת למדנו על נפלאות השבת, שבזכותה שפע הפרנסה והגשמיות בעולם, כדברי האור החיים הקדוש (8ב), בביאור הכתוב (8א) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה", וזה לשונו: "לטעם שהיום שבת לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, דקדק לומר בשדה, לרמוז מאמר רבי שמעון בר יוחאי שאמר בזוהר, כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה. ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו. והוא אומרו לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, אבל למעלה בו ימצא, אדרבא מזון לכל ששת ימים".

אולם מצד שני, שפע הפרנסה תלוי בלימוד התורה, ולכך רמזו חז"ל במאמרם (אבות פרק ג משנה יז) "אם אין קמח אין תורה", כדברי האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (8ג) "אם אין קמח – אם אתה רואה שעצר ה' [השמים] ואין קמח, הטעם הוא משום אין תורה – כאומרו (9ב; דברים לב, ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי. פירוש כשיעור המוכן הבא מן הגשמים יהיה לקחי, וכשאין לקח יעצור ה' השמים. ואומרם אם אין תורה אין קמח, פירוש כשאין תורה בודאי שלא יהיה קמח כי יעצור ה' שמיו. והוא אומרו אִם בְּחֻקֹּתַי, פירוש בשיעור חֻקֹּתַי, שהם חוק המזונות, תֵּלֵכוּ, פירוש אם אתם רוצים לתת לכם חוקכם, שהם המזונות, צריכים אתם כמו כן לקיים המצות.והוא אומרו וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ. על דרך אומרו יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, כשיעור המטר שהוא המזון צריך שתהיה העבודה. ואומרו וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, פירוש יעשו [כדי] שיתמיד ה' המעשה לתת חוקם". וכדבריו בפרשת האזינו (9ג) "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, פירוש על דרך אומרם ז"ל אם אין קמח אין תורה. יכוון הכתוב במאמר זה, כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכים הם ללמוד תורה. וזה שיעור הכתוב, יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאילו אמר יערוף לקחי כמטר. שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמוד תורה, עד שמכין לו פרנסתו. וממוצא דבר אתה למד, שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה, אין חפץ ה' לתת מטר. והוא מה שפירשנו במאמר התנא אם אין קמח אין תורה, פירוש אם ראית שאין קמח דע שאין תורה".

וכן הביא בספר מדרש שמואל (9ד) בביאור המשנה במסכת אבות בשם האלשיך הקדוש: "כוונת התנא להוציא מלבות בני אדם שאומרים טענה למה אינם עוסקים בתורה, לפי שהם טרודים בבקשת קמח ומזון וטרף לביתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה. וזה שאמר, אם אין קמח אין תורה, כלומר כל העולם אומרים אם אין קמח אין תורה, וחושבים זה להתנצלות. ואמר שהאמת הוא להיפך, כי בטול התורה היא היתה סיבה לביטול הקמח. וזה שאמר אם אין תורה אין קמח, והביטול תורה היא היתה סבה שאין קמח".

ובביאור דברי האור החיים הקדוש, כתב בקונטרס פניני רבינו האור החיים, בשני אופנים:

• יש לומר שהורדת שפע הפרנסה אל תוך העולמות העליונים הרי שזה תלוי בשבת קודש, דביום השבת נפתח מקור שפע הפרנסה, וכמוש"כ האוה"ח בשם הזוהר. אמנם לענין השפעת המזון ההוא – שכבר נמצא בעולמות העליונים אל תוך ששת ימי המעשה, הרי שזה תלוי בלימוד התורה של כלל ישראל. ועל הורדת השפע הזה, הוא שאמרה המשנה אם אין תורה אין קמח ואם אין קמח אין תורה. משום שהורדת שפע הפרנסה מן העולמות העליונים אל תוך העולם הגשמי, הרי הוא תלוי בלימוד התורה של כלל ישראל.
• לימוד התורה הוא שפע את שמייצר הכח הפרנסה. ואולם השבת הוא הכח שבאמצעותו נפתח המקור שבו נמצא שפע הפרנסה [שנוצר ע"י לימוד התורה], ועל ידי השבת מושפע שפע הפרנסה הזה אל [העולמות העליונים, ומשם יורד שפע הפרנסה אל] תוך ששת ימי המעשה.