פרשת ניצבים – דרכי התשובה ומעלותיה

א. קבלת תשובה גם בזמן צרות ויסורים

בפסוקים העוסקים בענין התשובה (1א), נאמר: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

לשון הכתוב "כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", לכאורה לא מובן, מדוע הוזכרה הברכה כאחד הגורמים לחזרה בתשובה. מביאורו של האור החיים הקדוש לפסוק, נלמד שני יסודות בעניינה של התשובה.

היסוד הראשון הוא, כי התשובה מתקבלת לא רק בזמן של ברכה, אלא גם בזמן של צרה וקללה, כדבריו (1ב) "הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, פירוש לא מיבעיא בעוד הטובה עליהם, אם הרשיעו וחזרו בתשובה שיהיו מרוצים אל ה'. אלא אפילו אחר שנמאסו בעיני ה' ושלח בם חרון אפו והדיחם מעל פניו ולצד הצרה אשר תסובבם חוזרים בתשובה, כאומרו וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה, אף על פי כן ישיב ה' שבותם".

וכן מתבאר בדברי רבנו יונה (1ג; שער א אות א) "כי התשובה מתקבלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו". ועוד כתב רבנו יונה (שם שער ב אות א) "ומחסדי השי"ת, שהוא מקבל התשובה מתוך הצרה, ותהי לרצון לפניו, ויאהב נדבה את החוטא בשובו עדיו ביום תוכחה ומקרב צרה".

בביאור מעלת התשובה מתוך צרות ויסורים, חידש האור החיים הקדוש (2ד), כי החסרון של התשובה שאינם עושים מעצמם, מושלם באמצעות היסורים, וזה לשונו: "דע כי יש שתי הדרגות תשובה. יש תשובה שישראל עושים מעצמם, שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם. ויש תשובה שעושים על ידי יסורים, אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב. וכנגד שתי הדרגות, דיבר משה אל כל ישראל. כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש, אמר וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ, שיתעוררו הלבבות לחיבת אלקיהם. וּמָצָאתָ, והגם שיש בידך עבירות חמורות, כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו', אף על פי כן פטורים אתם מהיסורים, ודי לכם התשובה. והטעם כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש. וכנגד תשובה הבאה מצד היסורים, אמר בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ, פירוש מחמת היסורים אשר יצר לך אויבך. וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו', כי באמצעות היסורים הוא שב. ומה שחסר לשבים מחמת יסורים בבחינת הדרגת התשובה, משלימים אותו בבחינת היסורים עצמם שעברו עליהם, כי היסורים ממרקים עוונות ומטהרים את הנפש. ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורים, משלימים אותו בבחינת מעלת התשובה".

הר"ן (2ג) ביאר את מעלת התשובה המקובלת מתוך צרה באופן נוסף: "האדם כשהוא בימי השלווה, אינו מכיר ובוחן הדברים על אמיתתם, מפני הדמיון הנטוע באדם, שהוא טורדו ונראה לו תמיד העולם הזה ותאוותיו. אבל כאשר מר לו, אינו יכול לפתותו על דרך זה. ולפיכך הוא מכיר האמת על בוריה, ומבקש ה' לא להימלט מהצרה בלבד, אלא בכל לבבו ובכל נפשו. שהשכל נוטה למה שבטבעו לנטות כשאין אליו מונע, ואותה הנטיה היא מדבקתו בכוחו, ומזכה אותו ליהנות מזיו השכינה".

ב. תשובה – מתוך התבוננות בברכה שהיתה בטרם באה הקללה

בהמשך דברי האור החיים הקדוש שהובאו לעיל (1א), נתבאר יסוד נוסף הנלמד מהזכרת הברכה לצד הקללה, כגורם לחזרה בתשובה, והוא תשובה מתוך הכרת הטובה: "ויש להעיר למה הוצרך לומר הברכה, כיון שדבר הסובב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא כי יבא עליך הקללה. ונראה כי בא להעיר דבר שבו ישיב אל לבו לשוב בתשובה, והוא כי ישכיל בהטיבו מעשיו לפני ה' ברוך הוא הברכה אשר תסובבנו. ועת אשר יסור מני אורח החיים, הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סיבת הקללה שהיא לצד עוזבו את ה'". כלומר, לא רק התבוננות בעונש גורמת לחזרה בתשובה, אלא גם התבוננות בגודל הברכה המושפעת עלינו, כאשר אנו עושים את המוטל עלינו, מזרזת לחזור בתשובה – בהכרת גודל הפסד השכר הגדול, שהוא מנת חלקם של עושי רצונו יתברך.

בספר מראשית השנה (3ב) הוסיף תבלין בביאור דברי האור החיים הקדוש: "הצער הגדול שיש למי שיורש גהינום הוא לא רק על הגהינום עצמו, אלא נוסף גם זאת שהפסיד את ההזדמנות שהיתה לו לשבת בגן עדן. כאשר יושב אדם בגהינום ומעלה בדעתו שהיה יכול לשבת בגן עדן, אזי הגהינום שלו נעשה גרוע. ולכן כאשר התורה באה לזרז את האדם לשוב בתשובה, היא מציינת לא רק את הקללה שתבואהו, אלא גם את הפסד הברכה שיפסיד".

ג. לימוד התורה – השלב הראשון בתשובה

בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (4ב), מבואר יסוד נוסף במערכת התשובה – תלמוד תורה הוא התחלת סדר התשובה, כפי שיש  ללמוד מלשון הכתוב "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ, וגמר אומר וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות".

כיוצא בזה כתב האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (4ג) "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי [וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם], תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה זולת על ידי התורה".

ויש להבין, מדוע לימוד התורה הוא השלב הראשון בסדר החזרה בתשובה, ומצאנו בזה הסברים שונים:

• המאירי (5א) ביאר כי התורה "מדריכה" את האדם לשוב בתשובה, ומונעת ממנו "להשתקע" במידות רעות.
• רבי חיים מוולוז'ין, כתב בספרו נפש החיים (5ב) על פי דברי חז"ל (פתיחתא איכה) "המאור שבה מחזירו למוטב", כי יש סגולה מופלאה בתורה הקדושה ש"המאור" שבה, מעלה את האדם על מסילות התשובה, ומסייעו בכך.
• החיד"א בפירושו ללשון הברכה "השיבנו אבינו לתורתך" בתפילת שמונה עשרה (5ג), הזכיר טעמים נוספים, מדוע לימוד התורה הוא השלב הראשון בחזרה בתשובה: "האחד, הנה כי היא עץ חיים למחזיקים בה והאוחז בה דבק בחיים. והשני, שמבטלת היצר הרע. והשלישי, דעבירה אינה מכבה תורה. והרביעי, כי התורה שאלה מהקב"ה שימחול לחוטא, כמו שכתב בזוהר הקדוש וכהנה רבות".
• בספר נפשי חולת אהבתך (5ו) הביא פירוש נוסף של החיד"א [בספרו כסא דוד]: "בהיותו רחוק מתלמוד תורה, לא ידע אם חטא וחומר החטא, ואחר שידע יכול להתוודות".

וראה עוד בספר נפש בצלאל (5ה) בביאור ג' החלקים בברכת "השיבנו", על פי ג' החלקים של התשובה, המבוארים בדברי האור החיים הקדוש דלעיל (4ב).

ד. השב בתשובה "עולה ממדרגת בהמה למדרגת אדם"

עוד זאת למדנו על מעלותיה המופלאות וכוחה האדיר של התשובה מביאורו של האור החיים הקדוש כי בזכות התשובה שבה מעלת הנפש למקומה קודם החטא. כי בשעת החטא "פורחת ממנו נפשו הרמה" ונכנסת בו "רוח שטות" [לשון האור החיים הקדוש בפרשת שלח; 6ב], הגורמת ל"חסרון הנפש" [לשון האור החיים הקדוש בפרשת כי תשא; 6ג] – ואז מסתלקת מדרגת ה"אדם" שבו, ומורידה אותו למדרגת "בהמה".

וכאשר החוטא שב בתשובה, הרי הוא חוזר ומתעלה למדרגת "אדם", כדברי האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (6א) וזה לשונו: "כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"א דף קכא) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ונעשה בהמה. וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש, ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם", יעויין בכל דבריו שם.

ה. התשובה מחזירה את הדבקות בהשי"ת

ונראה לבאר את הדברים, על פי מה שכתב האור החיים הקדוש (7א) כי לאחר שהחוטא חוזר בתשובה, הוא שב לדבקות בבורא, לאחר שהחטא הרחיק את הנפש מדבקותה בהשי"ת: "כל נשמות עם ישראל הם ממחצב עליון חלק ה', כי כולם דבקים בה', דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה'. ובאמצעות העבירות תתרחק הנפש מדביקותה, וכשישוב האדם לפני ה' יחזור להדבק בו. והוא אומרו ולדבקה בו, פירוש לדבק בו ענפי הקדושה שצריכים להדבק בו". והמקור לדבריו מבואר במה שכתב הרמב"ם (7ב)  "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ה' עד ה' אלוקיך". וביאר רבי יחזקאל לוינשטיין (7ג)  "כלומר, אם תחזור, בי תדבק – כך היא מעלת התשובה, שעל ידה מגיעים לדביקות ממש בהשי"ת. ומעלה זו מיוחדת היא בתשובה למעלה משאר מצוות, שעל ידי המצוות מתעלים ומגיעים לאיזה מדריגה, מה שאין כן בתשובה מתעלים ומתרוממים עד לדביקות ממש. וכלשון רבינו יונה, ברגע קטון יצא מאפילה לאור גדול".

האדמו"ר מאוז'רוב, הוסיף ביאור (8א) בדברי האור החיים הקדוש, על פי דבריו בפרשת האזינו (8א) בביאור בחינת "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", שהיא דבקות הנפש עם שורשה בעליונים: "כשם שהעבירות הם הניגוד הגמור לדביקות בו ית', כדכתיב (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. כך היפוכו של דבר, באמצעות קיום רצונו ית', ניתן לו לאדם להתקרב ולהתדבק אליו ב"ה. שהרי לאמיתו של דבר מקור מחצב נשמותיהם של ישראל הוא בגבהי מרומים, בהיותם חלקו ונחלתו, כדכתיב (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. ולכן מסוגלים הם להיות דבקים בו ית'. והוא שכתב שם האור החיים בביאור הכתוב יעקב חבל נחלתו – ודקדק לומר חבל, לרמוז ענין גדול אשר גילו יודעי חן. כי כל נפש החיונית שבאדם יש לה חוט אחד דבוק עם שורשה, והוא יוצא מהנחיריים ודבוק בשורשו למעלה, ומשם יונקת הנפש לחיות. ועל נפש הרשע אמר הכתוב (במדבר טו, לא) הכרת תכרת הנפש, פירוש השורש הדבוק מהנפש למקום שממנו חוצבה יכריתנו ה', ושוב אין לה יניקה וזו היא מיתה רחמנא ליצלן. ובצדיקים נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, והוא אומרו חבל נחלתו".

והדברים מוטעמים על פי האמור לעיל בדברי האור החיים הקדוש, שרוח השטות של החוטא גורמת לחסרון בנפש בהרחקת "הנפש החיונית שבאדם שיש לה חוט דבוק עם שורשה", ממקורה העליון. ובכך מסתלקת מדריגת ה"אדם" ונעשה בחינת "בהמה", ומתבטלת דביקותו בהשי"ת. וכששב בתשובה, שב למדריגת "אדם" ולדבקותו בהשי"ת.

ו. השב בתשובה – "לא יפחת מטובו דבר"

על פי האמור, מבוארים היטב דברי האור החיים הקדוש (9א), כי לאחר שהחוטא שב בתשובה שלימה, הוא שב למדרגתו קודם החטא ו"לא יפחות מטובו דבר". ענין אשר נרמז בי"ג מידות הרחמים, באמור "ה' ה'". וכבר עמדו רבותינו על כפל המידות ה' ה', מה בא ללמדנו. ולדרכו של האור החיים הקדוש "ירצה להודיע, כי כשיטיב ה' ברחמיו לאיש, הגם שיחטא לא יפחות מטובו דבר. ותהיה המדה שהיה בה קודם, מתנהגת גם אחר שחטא. לזה אמר רחמים שקודם שיחטא, להשוות להם רחמים שיהיה אחר שיחטא".

ז. החובה לא להירתע מהקושי לעמוד במדרגת השב בתשובה לאורך זמן

ממוצא הכרת מעלותיה וכוח האדיר של התשובה להשי"ת, נבין את גודל החובה המוטלת עלינו לנצל כל שעת כושר מרוממת של רצון לחזור בתשובה, ולא להישמע לעצת היצר "שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

נתבונן היטב בדברי אור החיים הקדוש (9ב) במוסר ההשכל שלמד משיחתם של הרשעים שאמרו לו "כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו היו עושים. אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל, רחמנא ליצלן". וכתב רבי חיים זייצ'יק (9ג) "בעיניים של רחמנות מביטים אנו גם בזמננו שלנו, שגם כיום ישנם כאלה שמאבדים יצירות נשגבות ונעלות, שעוברים עליהם רגעים מרוממים וגבוהים, שבהם הם מתרוממים ונישאים אל על. אלא שאינם מתקיימים בהופעתם ובהשראה העליונה שהם זוכים לה, והלב נמס לראות איך הם יורדים ונופלים וחוזרים לחיי החולין שלהם".

ח. הקב"ה "פורש כנפיו" ו"ימינו פשוטה לקבל שבים" – בהמתנה לתשובה שלימה

מה שנותר לנו איפוא – "לפתוח פתח קטן כחודו של מחט", ותיכף ומייד הקב"ה, ימינו פשוטה לקבל השבים אליו, כאמור בלשון הכתוב (10ב) "יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ", וכתב האור החיים הקדוש: "על דרך אומרם (ספרי דברים ג, כט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה' לישראל יתעוררו לשוב בתשובה, תיכף ימינו פשוטה".

וכאשר מתעוררים לפתוח פתח קטן לשוב בתשובה, זוכים לסייעתא דשמיא עצומה במלחמת היצר, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש (10ג) "ואמר לֹא תִירָא מֵהֶם [כוחות הרע שנתווספו בו מחמת החטא], והטעם הוא כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ. פירוש, הן אמת אם היית בא למלחמה בכוחך, אין בך כוח לעמוד במלחמה זו. אבל כיון שה' אלקיך עמך, כוחו גדול להצילך. כי כשבא אדם להיטהר ימינו יתברך מקבלתו, ונדבק לה' והוא יכניע מציריו".

נפלא למתבונן היאך כל הדברים ומתיישבים בעומקם כמין חומר. "ימינו" של הקב"ה הפשוטה לקבל שבים, ולתת סייעתא דשמיא לתשובתם – היא התורה ["מימינו אש דת למו"], שבאמצעותה ניצולים מהיצר הרע. ומכאן נבין את המבואר לעיל [אות ג], כי תלמוד תורה היא התחלת התשובה שצריך השב לעשות, היות ומכוח "ימין" התורה, הקב"ה מקבל השבים ומקיים את תשובתם.