פרשת תזריע

ערלה ומילה – החטא ותיקונו

א. תשובותיו של רבי עקיבא לשאלותיו של טרונסרופוס הרשע

חז"ל (1א) סיפרו על הדו שיח שהתקיים בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע, מדוע הקב"ה לא ברא את האדם מושלם, ללא ערלה, אלא ציווה על ברית המילה.

בהתחלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: "איזו מעשים נאים – של הקב"ה או של בשר ודם". ורבי עקיבא השיב לו: "של בשר ודם נאים". וכשהקשה טורנוסרופוס: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם", אמר לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו. אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם". או אז שאל טורנוסרופוס: "למה אתם מולים". ורבי עקיבא השיבו: "אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה", והביא לו שיבולים וגלוסקאות ואמר לו: "אלו [שיבולים] מעשה הקב"ה, ואלו [גלוסקאות] מעשה ידי אדם – אין אלו נאים יותר מן השבלים".

לאחר תשובה זו, שב טורנוסרופוס והקשה: "אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו". ועל כך השיב רבי עקיבא: "ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו. ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים יח, לא) כל אמרת ה' צרופה".

במבט ראשון, דברי המדרש סתומים. הלא רבי עקיבא הוכיח לטורנוסרופוס הרשע מהשיבולים הנצרכות לתיקון לאחר בריאתן כדי לעשות מהן גלוסקאות, שהקב"ה לא בורא כל דבר בתבניתו המושלמת. ואם כן מדוע המשיך המשיך ושאל "אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו", ולא הסתפק בתשובה מהשיבולים, כפי שהקשה האור החיים הקדוש (1ב) "הנה לא הספיק בתשובת תכונת השיבולים, כי צריכים תיקון אחר מעשה הקב"ה. לצד כי השיבולים מה שחסר בהם מהתיקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים, אם כן יעשה ה' רצונו כרצונו. ולזה השיבו רבי עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכוין ה'".

ב. סוד ה"ערלה" – בחינת הרע

בתשובתו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע כי המצוה להסיר את הערלה נועדה "לצרף" את ישראל, טמון עומק מופלא – נעיין בדברי האור החיים הקדוש (2א), הפותח בפנינו צוהר לעומק פנימיות סוד ה"ערלה" שהוא בחינת הרע שצריך להפרידו מן הקדושה, וזה לשונו: "יש לנו להשכיל בבוריין של דברים, גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל, כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפילו בפרטי תכונת תואר פנים איקונין של זה דומין לאיקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל, הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחילתה היא בערלה, כי מה בכך, כיון שנכרתה הערלה ואין רישומה ניכר. ועוד, אם כן משה רבינו עליו השלום שנולד מהול, למה ילד בן ערל, דכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה.

אכן אשכילך בדבר האלקים, לפי מה שקדם לנו מדבריהם, כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתיק לנפש, והנרתיק יודיע את מה שבתוכו. ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרע, שהערלה סימן לה. מה שאין כן אומות העולם, שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באומרו (ירמיה ט, כה) כי כל הגוים ערלים".

ג. בחינת ה"ערלה" – בסיבת חטא אדם הראשון

בהמשך דבריו, ביאר האור החיים הקדוש (2ב) כי בחינת זו של "ערלה" נולדה בגין חטא אדם הראשון: "ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה, בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה. ובסיבת החטא משך בערלתו ונולדה בו בחינת הערלה. וגם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה, והיא דם נידותה (עירובין ק, ב) כי הוא זה סיבת היותו, כמאמרם ז"ל".

כוונתו לבאר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (5ב) "רבי יצחק אמר, אדם הראשון מושך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר" [וכתב שם רבנו חננאל: "אבל חכמי התלמוד חס שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם. והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין"] – כי על ידי שחטא אדם הראשון, הוא "משך את ערלתו", דהיינו הוליד את בחינת הרע, שהיא ה"ערלה".

בחינה זו של הרע שנולדה בעולם כתוצאה מחטא אדם הראשון, גרמה גם שנתקללה הארץ "ולזה נתכוון רבי עקיבא בהוראת שיבולים וגלוסקאות, כי היא הסיבה והוא הטעם ללידת הערל. שבחינת הרע אשר דבקה בנפש אדם הראשון טומאתה מלאה ארץ. ולזה הגם שהאדם בזמן שהוא מוליד הוא מהול, אף על פי כן בחינת כוחות המהוות זרע אשר בו נוצר הולד, מציאותם הוא מתולדות הארץ, כי יגדל האדם מגידוליה ומגידולי גידוליה, ומהם יתכונן בו תכונת החושב והמעשה. ולצד שכל גידולים אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות שבין הגלוסקאות לשיבולים, ואשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינה זו ולזה יצא הולד ערל בשר".

ענין ה"ערלה" שהוא "בחינת הרע" אשר נולדה בגין חטא אדם הראשון, נתבאר במקומות נוספים:

• בפרשת קדושים – ביאר האור החיים הקדוש (3ב) את סמיכות האיסור "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", לאיסור ערלה בצמחים: "לרמוז מה שאמרו ז"ל (ב"ר כא, ז) כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התירו שהוא בחינת ערלה, שאם היה ממתין עד ליל שבת קודש היה מקדש על היין. וזה הוא סוד דבריהם (סנהדרין לח, ב; 5ב) שאמרו אדם מושך בערלתו היה, זו היא ערלתו. והוא מה שאמר הכתוב סמוך לאזהרת וערלתם ערלתו לֹא תֹאכְלוּ, פירוש מפרי ערלה, עַל הַדָּם פירוש על סיבת הדם. כי זו סיבה לכל שפיכות דמים, דם אדם, ודם זרעיותיו. ויש לך לדעת כי סיבת הערלות ועיקרם זה מקורם, שזולת חטא אדם לא היתה ערלה בעולם, לא של צומח ולא של בעלי חיים".
• בפרשת כי תבוא – כתב האור החיים הקדוש (4א) לבאר את הכתוב "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", שהכוונה להתנצלות האדם "על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך. והוא אומרו וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, ארמי זה יצר הרע, שהוא רמאי גדול, כאומרו (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם, והוא אומרו אֹבֵד אָבִי, פירוש אדם הראשון, על דרך אומרו (ישעיה מג, כז) אביך הראשון חטא, ואבדו, וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו, והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון".
• בפרשת בראשית – ביאר האור החיים הקדוש (4ב) כי לפני חטא אדם הראשון, היו אדם וחוה "היו מושללים מבחינת הרע, כי בחינת הרע שנדבקה באדם היא אשר תבדיל בחלק של מטה באדם, כי שם קנה הרע מקומו. וזה לך האות, אות ברית קודש, אשר תסובבהו הקליפה בערלה", ראה שם כל דבריו.
• בפרשת ויקרא – כתב האור החיים הקדוש (5א) בתוך דבריו: "כי אדם הראשון התחיל לחטוא, ולא קדם לו בחינת הרע להכריחו לחטוא, מה שאין כן הבאים אחריו כבר קדם להם בחינת החטא בנפשם, וזה לך אות הברית אשר ערל בשרו וצוה ה' למול, מה שלא היה כן לאדם הראשון".

ד. "כי טוב" – משה רבנו נולד שהוא מהול

על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש (6א) את דברי חז"ל כי משה רבנו נולד מהול: "דרשת רז"ל תדרש ממה שלקח לשון זה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב ולא אמר לשון אחר. וכוונת רז"ל שדרשו "טוב" הוא מהול, כבר גילו דעתם במקום אחר (סנהדרין לח, ב; 5ב), כי אדם הראשון קודם שחטא היה טוב מוחלט, ובמעשה הרע שעשה משך הערלה מבחינת הרע. ולזה כשאמר הכתוב כִּי טוֹב, הרי זה מראה באצבע כי מושלל מהיכר רע שהיא הערלה".

לפי זה ביאר הפנים יפות (6ב) היאך נעשית טהרת הלב אצל  מי שנולד מהול, כאמור על גד ועל דוד המלך שנולדו מהולים: והנה היה עולה על הדעת, דאותו שנולד מהול אין הלב מתטהר, כיון שלא נעשה בו מעשה הסרת הערלה. אבל באמת אמר דוד המלך ע"ה אף שנולד מהול, כדפירש רש"י בתהלים (טז, א) מכתם לדוד, שהיה מכתו תם, שנולד מהול, אפילו הכי מטהר לבבו. ודימה זה למוצא שלל רב, דאף שלא יגע בו ולא הרוויח במעשה ידיו, אפילו הכי הוא שמח בו, כמו שבא לו העושר על ידי כוחו ואומץ ידו. והיינו דאמר בתחילה ומדברך פחד לבי (שם קיט, קסא), דהיינו טהרת לב, ועל זה אמר שש אנכי על אמרתיך. אעפ"י שנולד מהול הרי הוא כמוצא שלל רב. וזהו שאמר בגד שנולד מהול, ממילא היה גדוד, ומכל מקום הוא חשוב כאילו יגודינו, והוא יגוד עקב שהוא טהרת הלב, כדכתיב בירמיהו (יז, ט) עקוב הלב מכל וגו'".

ה. הסרת הערלה על ידי האדם – תיקון תחלואי הנפש והארתה באמצעות המצוות

על פי יסודות הדברים שנתבארו, כתב האור החיים הקדוש בהמשך דבריו בפרשת תזריע [דלעיל 1ב-2א-2ב-3א], להסביר את שאלתו השניה של טורנוסרופוס הרשע "אם ה' חפץ במילה למה אינו יוצא מהול", ותשובתו של רבי עקיבא לשאלה זו – כי "כל מצות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצות עשה להאיר לבחינת הנפש. לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש, ועל ידי שמירת מצות לא תעשה יוסר הפגם. ועדיין תחסר מאורי אורה, ובעשות מצות עשה יאיר אורה, כאומרו (משלי ו, כג) נר מצוה. וענין זה אין ה' עושהו, לצד כי האדם הוא הגורם הרע, הוא חטא והוא ישא את עונו, אשר הלביש את נפשו אז כשחטא אדם הראשון, והיו כל הנפשות תלויות בו (תנחומא תשא יב), כולם טעמו טעם חטא, ועליהם להריק תחלואיהם, ומה מקום לומר לה' הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי. ועוד, אם באנו לומר כי ה' יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אם כן אין שכר ואין עונש. ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה' לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע, שבזה יתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה".

ולפי זה ביאר את סמיכות ענין טומאת הלידה לברית המילה: "פירוש, לצד כי מצוה הקודמת [טומאת לידה] וזאת [ברית מילה] הם שני דברים שסיבתם אחת היא, שהיא עוון קדמון, הוא סבב טומאת לידה וסבב ערלת הזכרים, לזה צוה על שניהם כאחת על טומאת לידה, ועל כריתת ערלה, אשר על כן אמר וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"].

ו. "ימול בשר ערלתו" – קיום מצוה בשלמות כולל את הסרת כל חלקי בחינת ה"קליפה"

על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש, כי שלימות מצות המילה כוללת ג' חלקים – מילה, פריעה ומציצה: "כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן, כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם, מילה, פריעה, מציצה. מילה היא כריתת הערלה, והוא אומרו יִמּוֹל, פירוש יכרות. הפריעה היא מה שפורע עור הדק לשנים ואין צריך לכרות. והוא מה שרמז באומרו בְּשַׂר, פירוש יעשנו כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר, וחופה עוד העטרה. והמציצה הוא דם המזוהם של שני בחינות אלו ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף, יש להם חלק בדם האדם, והוא מעורב בכללות האדם. וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באומרו עָרְלָתוֹ" [ומשמע מדבריו כי המציצה היא חלק ממצות המילה ולא רק נעשית רק מחמת  הסכנה, וראה במה שנתבאר בענין זה בספר ברכת שמעון (8ב) ובספר כל הכתוב לחיים (8ג)].

ז. המצוות והאיסורים – רפואה וחיים

ממוצא הדברים למדנו, כי קיום מצוות העשה והשמירה ממצוות הלא תעשה, הוא תיקון נפש האדם.

ובכך יתווספו לאדם רפואה וחיים, כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (9) בתוך דבריו: "אכן אשכילך, כי כל אשר עיניך תחזינה בתורתינו בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה, טעם הדברים הוא כי ה' בחן במה שברא והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנו, ובחן בחינת הטוב וקדשנו בו. והוא מאמר הזוהר (תיקוני זוהר, תקונא כא דף נא) בפסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי – ממצות עשה, ולא כאשר שנאתי – ממצות לא תעשה. וכן הוא מאמר רז"ל (ספרא פרשה ו) אמר ה' למשה אמור להם לישראל דברי תורה שאני נותן לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם, עד כאן. כפל לומר רפואה וחיים, כנגד מצוות לא תעשה ומצוות עשה. רפואה – לבל תחלו באכלכם או בעשותכם מהמעשים הרעים. וחיים הם – בעשותכם מעשים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

ח. ברית המילה – הסרת חסרון הערלה והוספת מעלה וקדושה

להשלמת היריעה, נעיין בדברי הבית הלוי (10א) בביאור ב' החלקים שיש במצות ברית המילה – חיתוך הערלה והפריעה: "דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה, ובזה מוציא עצמו מכלל הנכרים שנקראו ערלים, כי כל הגוים ערלים, ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם. ואחר כך באה הפריעה, והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל, להיות עם אחד. ועל זה אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, דהחותם של הברית באה על ידי הפריעה.

ט. השמחה בשבת וברית מילה – סילוק העצבון הנולד מהחטא

על פי דברי האור החיים הקדוש שנתבארו לעיל, הטעים השפת אמת (10ב) את ענין השמחה המייחד את ברית המילה ואת השבת – הנובע מסילוק העצבון הנולד מהחטא, כפי שנדרש הפסוק (ישעיה כט, יט) וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה, על שמחת ברית מילה: "והענין הוא, כי אחר החטא של אדם הראשון נאמר בזעת אפך תאכל לחם. ולחם כולל גם הזיווג כמו שנאמר (בראשית לט, ו) הלחם אשר הוא אוכל. וכן בשניהם נאמר עצבון, בעצב תלדי ובעצבון תאכלנה. והיא הערלה ותערובות הרע שנעשה בכל דבר. והנה בשבת נאמר ולא יוסיף עצב עמה, כי בימי המעשה יש תערובות וכל נקודה קדושה אינה יכולה להתגלות רק ע"י הסתר וקליפה וסטרא אחרא. אבל בשבת סטרא אחרא ערקת, והברכה מתפשטת בלי תערובות ובטל העצבון. ולכן אמרו חז"ל וביום שמחתכם הוא שבת, כי מסלק העצבון כמו מילה".