פת חלבית

א. לישת עיסה עם חלב – סוגיית הגמרא ודברי רבותינו הראשונים

במסכת פסחים (1א) מבואר שאין לשין עיסה בחלב "מפני הרגל עבירה", וחידש רבינא ש"כעין תורא שרי". ופירש רש"י: "מעט כעין של שור מותר ללוש בחלב, דאכיל ליה מיד בבת אחת, ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב".

הרי"ף (1ב) הביא את מסקנת הגמרא בלשון זו: "דאי שני ליה ועבדינהו כעין תורא שרי". ומבואר בדבריו פירוש אחר לדברי הגמרא, והיינו שהתירו לעשות את העיסה בשינוי, משום שכך אין יותר חשש לתקלה. וכן פירש הרשב"א (1ד) 'שהרואה יודע שלא שינו צורת הפת אלא להיכרא בעלמא, וישאל ויאמרו לו". וכן דעת הרמב"ם (1ג) שפסק את דין הברייתא, וז"ל: "אין לשין עיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה. ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה נכרת כדי שלא יאכל בה בשר ולא חלב הרי זה מותר".

ב. לישת עיסה עם חלב – פסק ההלכה

בטור (2א) הביא את ב' ההסברים בהיתר "כעין תורא", ובבית יוסף הביא מדברי מהגהות שערי דורא בשם מהרא"י "דהני תרי פירושי אליבא דהילכתא סליקו, דתרוויהו סברות יפות הן". עוד הביא הבית יוסף, שלחמים שעושים לסעודת שבת, מותר לאפותן עם פשטידא משום שעושים מעט, והוי כעין תורא [כדעת רש"י הנ"ל]. ובדרכי משה כתב שהטעם משום שנשתנו צורתן [כדעת הרי"ף הנ"ל], והוסיף שמאפה שניכר בו הבשר או החלב, מותר, ואין צריך שיהיו בו היכר נוסף.

מרן השו"ע (2ב) פסק כדבריו בבית יוסף 'שאם היה הפת דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת, שלא יאכל בה בשר, מותר".  ומפורש בדבריו כי "דבר מועט" היינו  "כדי אכילה בבת אחת". אולם הפמ"ג (3א) הביא מדברי הת"ח "כל ליומא הוי דבר מועט", כלומר שכל שלא יישאר למחרת, לא חוששים שיישכח. וכתב בכף החיים (3ב) שבני ספרד שקיבלו חומרות השולחן ערוך, צריכים לנהוג כמשמעות לשונו דווקא כדי אכילה בבת אחת. ועוד כתב, שהיתר "דבר מועט", היינו "דבר מועט לכל אחד מבני הבית".

וראה בדרכי תשובה (3ג) האם צריך שינוי גדול להתיר, ומסיק שמועיל אפילו שינוי כל דהוא, שניכר לעיני הרואה.

עוד הביא בפמ"ג (3א) שאסור ללוש פת בשומן אווז [שבזה איסור בשר בחלב הוא רק מדרבנן], ואין לומר שזו "גזירה לגזירה" מכיון "דקרוב הוא לטעות", וראה במה שהוסיף בביאור דבריו בערוך השולחן (3ד).

ג. עירוב חלב בשאר מאכלים

הפוסקים דנו האם ניתן להרחיב את איסור לישת עיסה בחלב, גם לאיסור עירוב חלב במאכלים אחרים.

בדברי הט"ז (2ב) כתב בנדון מדוכה שדכו בה בשמים שאוכלים אותם עם בשר וחלב, שאם דחו בה  תבשיל בשרי, יש לאסור המדוכה, שמא ידוך בה ויאכל עם חלב. ובשו"ת צמח צדק (3ה) נשאל על יין שאינו צלול ורצו לערב בו חלב כדי שייראה לבן וצלול, וצידד לאיסור, מטעם שאין לשין עיסה בחלב, וקל וחומר יין שמשהים אותו לחודשים ושנים, יש לחוש שיישכח שיש בו חלב.

המנחת יעקב (4א) הביא דברי הצמח צדק, וכתב כי יש לאסור רק יין שדומה לפת משום שרגילים לשתותו בסעודת פת, ולא מדוכה [ובפרט שבמדוכה לא ברור שיש בשר, ולכן אין לאסור]. וכן נקט ערוך השולחן (4ב) שהאיסור הוא דווקא בפת "דפת שאני, שעל הלחם לבדו יחיה האדם, אבל בשארי דברים לא גזרינן", עיין בדבריו. וביד יהודה (4ג) נקט שכל דבר שדרך להחזיקו לזמן מרובה ולאוכלו עם בשר או חלב, דינו כפת [ומ"מ אין להחמיר במדוכה כדעת הט"ז].

ד. לש עיסה בחלב בשוגג • חלב שנשפך על פת

הפמ"ג (3א) הסתפק האם קנסוהו רק כאשר לש עיסה  במזיד או גם כשלש עיסה בשוגג, או שנפל שם חלב. וכתב כי סתימת הפוסקים לאסור גם בשוגג. וכן נקט בכף החיים (5א) שלא חילקו חכמים בזה, וכל פת שנאפה בחלב, אסורה. ומכל מקום "מותר למוכרו לב"ב הרבה ככר לכל אחד, וגם שיניח בו סימן". אבל באמרי בינה (5ב) נקט שהאיסור הוא רק "שלא לעשות בידיים, אבל אם על צד המקרה והזדמנות נפל חלב על הפת,  אין לאסור".

• נשפך חלב – הכרתי ופלתי (5ג) הביא בשם זקנו "לחלק הפת לבתים, לכל בית פת אחד, והוי דבר מועט". אך הפמ"ג (3א) כתב על דבריו "אין לעשות מעשה כן". ובהגהות זר זהב (5ד) הוכיח כי לפני האפיה עדיין אינו אסור, אף שכבר נילוש בחלב, שהרי מועיל לעשות אז שינוי. ואם כן כשלא נגמרה אפייתו לגמרי, רשאי לתקנו ע"י שינוי.

אבל בחמודי דניאל (5ה) כתב שגם לאחר האפיה מועיל לעשות שינוי, דמאי שנא. החכמת אדם (6א) פסק כי במקום הפסד מרובה יש להתיר לחלק לבתים הרבה כדעת הכרתי הנ"ל, ויעשה סימן בכל כיכר. אבל לכתחילה אין לסמוך על זה. ולדעת ערוך השולחן (6ב) אין להחמיר כלל בפת שנשפך עליה חלב, משום שגזירת חז"ל היתה על העושה פת כזה, אבל כשנעשה הפת כדין מנין לנו לאסור. ומכל מקום כיוון שהחמירו בדורות שלפנינו קשה להתיר.

ה. פת המפורסמת וידועה כחלבית

מהרי"ט (7א) נשאל על "כעכין המשוחין באליה, האם יש לאוסרם כדין פת שנילושה בחלב". בתחילת דבריו נטה להתירם היות וכולם נהגו ללוש כן, והדבר מפורסם לכל. אבל בהמשך, הסתפק לאסור למוכרם מחמת תקלת האנשים הבאים מחוץ לעיר, אלא שאם כן גם כשעושה שינוי אין למכורו לאחרים, שמא הם לא יכירו בשינוי. אולם למעשה לא מלאו לבו להתיר למוכרו בחנות, מחשש לאינשי דאתו מעלמא. בערוך השולחן (7ב) הביא את דברי  המהרי"ט, וכתב כי יוצא מדבריו שגם במאכלים שלנו שידועים שהם מחלב, אין איסור בדבר, אף בלי שינוי.

הבן איש חי (7ג) הביא את דברי המהרי"ט שאסר למכור לאחרים אף אם עשה שינוי, ועל פי זה התקשה על מנהגם למכור פת חלבית, וכתב להמליץ בעדם משום שהפת "נרגש מן ריח שלו [מן החמאה], ואין חשש שיאכל עם בשר.

ו.  מאפים שאינם נאכלים עם בשר

בהמשך תשובת המהרי"ט הנ"ל (8א) מבואר כי במה שאין דרך לאוכלו עם הבשר ממש, אלא אחרי הבשר, לא גזרו "דמילתא דלא שכיחא הוא". אבל בדרכי תשובה (8ב) כתב שהיד יהודה החמיר גם בחשש שיאכל פת אחרי בשר ולא עמה. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (8ה) לאסור עוגיות חלביות מחשש שיאכלם לאחר הבשר בתוך שש שעות, ולכן אם אין פתק המתריע על כך שהעוגיות חלביות או שינוי בהן, יש לאוסרם.

בשדי חמד (8ג) הביא כי החיד"א כתב שמולייתות בבשר או בחלב, יש לעשותם בשינוי. אבל בתפארת אדם נקט כי ידוע שהמולייתות ממולאות בבשר או חלב, ולכן אין לחוש. וכמו כן, בדברים שלא נאכלים עם בשר לא גזרו.

בשו"ת ודרשת וחקרת (8ד) כתב על מכירת בורקסים חלביים בזמן הזה, שמכיוון שעושים אותם בצורת משולש, חשיב שינוי. וכמו כן יש לשים שלט 'חלבי'. וכך אמנם נוהגים בזמנינו כל הגופים נותני הכשרות.

ז. פת חלבית – מכירתה לנכרי

בשו"ע בהלכות יין נסך (9א) נפסק כי חיטים שנשפך עליהם יין נסך ונאסרו, ואסור למכרם לנכרי, שמא יחזור הגוי וימכרם לישראל, אלא יש לעשות מהם לחם ולפורסו לפרוסות, שאז אסור ישראל אחר לקנותו מהגוי ואין חשש. וכיוצא בזה כתב באיסור והיתר (9ב) כי הטש תנור באליה, שהפת נאסרה שמא יאכלה בחלב, צריך לחתכו ולמוכרו לגוי. אולם החמודי דניאל (9ג) התיר משום "ספק ספיקא" – שמא ימכור הגוי לישראל ושמא יאכלנו הישראל בחלב, אולם למעשה פקפק בזה, שהרי דרך לאוכלו בחלב. [וכתב שאסור למכור לנכרי ולשייר לעצמו מעט אף עם יחתוך לפרוסות]. ברם בפרי תואר (9ד) מסיק להתיר, מסברת ה"ספק ספיקא" הנ"ל, אבל בילקוט יוסף (9ה) כתב לאסור.

ח. פת שעלתה על שולחן שיש בו בשר או חלב

בתלמוד הירושלמי (10א) מובא שמי שאכל חלבי ורוצה לאכול בשר, יבער מהשלחן את שיירי פת, מחשש שנגעו בבשרי, ואסור לאכלם בחלב. וכן נפסק בשולחן ערוך (10ב) שאם נגע בשר בלחם, אסור לאכלו בחלב. ובספר בדי השולחן (10ב) דן האם יש לאסור לחם זה באכילה, מחמת החשש שיאכלנו עם בשר, ונשאר בצ"ע לדינא. וראה בדברי הערוך השולחן (6ב) שנקט שאיסור חז"ל הוא רק על פת שנעשה בחלב, ולא על פת שאחר כך נפל עליו חלב.

ט. מיני מאפה חלבייםּ

בדברי הבית יוסף והדרכי משה (2א) נתבאר הטעם להתיר פת בשבת, וראה בדברי הפוסקים (11א -11ב) בנדון סופגניה ואוזני המן חלביים. וכן בדברי שבט הקהתי (12א) ופתחי מגדים (12ב-13א) בנדון (12א,12ב) מאפים חלביים שנעשים במפעלים ונכתב על האריזה שהם חלביים, האם זה מועיל, וכיצד הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

י. סיכום דיני פת חלבית ופת שעלתה על שולחן חלבי או בשרי – ספר הכשרות (13ב).