צידה בשבת

פתיחה

מלאכת צידה היא אחת מל"ט אבות מלאכה. בספר משנת השבת (1א) נתבארו מקור המלאכה במשכן – כאשר היו צדים את התחש כדי להשתמש בעורו; תולדת המלאכה – כאשר הצידה נעשית על ידי האדם ובעזרת בעל חיים אחר כגון כלב; והגדרת המלאכה – שלילת חירותו של בעל חיים [וראה לקמן  בדברי השלמי ניסן (11א) שחקר בהגדרה זו וכתב את הנפקא מינות היוצאות מהגדרה זו].

הגדרת מקום הצידה ומינה

א. במסכת שבת (1ב-2א) נתבארו במשנה דעותיהם של ר' יהודה וחכמים, מה השיעור של מקום הצידה שעליו חייבים מדאורייתא. כאשר לדעת כולם מוסכם שצידת ציפור בצורה מוחלטת היא רק למגדל [כלוב],  ובצידת צבי נחלקו, האם רק צידה לתוך הבית היא צידה מוחלטת, או שמא גם בצידה לגינה ולביברין. בסוגית הגמרא מובאת סתירה בין משנה לברייתא, ובמסקנת הגמרא תורצה הסתירה מדוע במשנה הצידה נחשבת למוחלטת [ולכן מותר לצוד משם ביום טוב] – מאחר ומדובר בביבר קטן, ובברייתא מדובר שהצידה לא מוחלטת [ולכן הצידה משם אסורה] – מאחר ומדובר בביבר גדול [כדברי רשב"ג במשנה].

בהגדרת מהו ביבר גדול ומהו ביבר קטן נאמרו שלושה הסברים על ידי רב אשי [וראה בבאור הלכה לקמן (4א) בהסבר דבריו], ומהם הסתעפו הגדרות מקום הצידה הנאסר מדאורייתא – כשהכניס את החיה למקום שאפשר לתפוס את החיה בפעם אחת,  או שנאסר רק מדרבנן – כאשר הכניס אותה למקום שאי אפשר לתפוס את החיה בפעם אחת.

בסוף הסוגיה (2) הובא: "תנו רבנן, הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור". ומבוארת בזה מחלוקת האם צידת בעלי חיים שלא רגילים לצוד אותם נחשבת צידה האסורה מדאורייתא או מדרבנן. וראה בדברי ספר חוט שני (3ב) שכתב: "ויש לבאר דגדר 'במינו ניצוד' ו'אין במינו ניצוד', הקובע הוא מהו דרך העולם באנשים שמתעסקים בהם לצודם, דהיינו אם כל או רוב המתעסקים בצידתם מטרתם הוא לצורך הצידה שצריך להבעל חיים, מקרי 'במינו ניצוד', אע"פ שרוב העולם כלל לא מתעסק בצידתם. דהקובע הוא במי שצדם אם דרכם לצודם לצורך, אם לאו".

להלכה, פסק הרמב"ם בהלכה י"ט-כ' (3א) כמסקנת הסוגיה שצידת בעל חיים למקום שיכול בשחיה אחת לתפוס אותו חייב, ובהלכה כ"ד (3א) פסק שחיוב צידה מדאורייתא נאמר רק בבעלי חיים שבמינם ניצודים . וכן הובא בשו"ע בסי' שט"ז סע' א'-ג' (4)-(5).  ובמשנה ברורה על אתר דן  בהגדרת מקום הצידה לציפור רגילה ולציפור דרור, וכתב (ס"ק א) "שטבעו של הצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה, שנשמט מזוית לזוית ואינם יכולים לתפסו, ולכן אינו נקרא צידה מדאורייתא". וראה עוד בדבריו בנדון סגירת חלון מפני הקור (ס"ק ה) "ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר, כתב החיי אדם דמותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור, ואינו רוצה כלל בצידת הצפור, כיון דאין בו צידה דאורייתא, אע"ג דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית, אסור, אע"ג שאינו מכוון כלל, דהוי פסיק רישיה". וראה עוד בדברי המשנה ברורה שם בנדון צידת דג מן הים וצידת ארי.

בעלי חיים מבוייתים

ב. במשנה במסכת ביצה (6א) מובא: "אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הביברין שוין. זה הכלל, כל המחסר צידה אסור, ושאינו מחסר צידה מותר". כלומר, כאשר חיה נמצאת כבר במצב שהיא ניצודת ועומדת אין בעיה לצוד אותה. לעומת זאת, כאשר היא במצב שצריך עדיין לצוד אותה אסור לצודה. ובסוגית הגמרא במסכת ביצה (6ב) דנו אביי ורב יוסף האם תמיד כשצריך לצוד בעל חיים הוא לא במצב ש'ניצוד ועומד'. ולמסקנת הגמרא, וכן נקט רש"י שם, מבואר שיש בעלי חיים שגם אם צריך לומר "הבא מצודה ונצודנו", דהיינו שהם מחוץ לכלוב, בכל זאת הם נחשבים כ'ניצוד ועומד', מאחר שהם רגילים לחיות בבית, ואינם נשמטים מתחת ידו של האדם.

ובבית יוסף (7א) הובאה שיטת ההגהות מיימוניות והרשב"א שהתירו צידת חיות שבביתו, ובסוף דבריו כתב הבית יוסף שאסור לצוד חיות שגדלו בביתו ומרדו, מאחר ונכון לעכשיו הם כן נשמטים מתחת יד האדם ואינם סרים למרותו. ובדרכי משה שם (7א) כתב על פי דברי התוספתא לחלק בין סוגי החיות הגדלות בבית – בין אווזים ותרנגולים לבין פרות ורחלים [ובביאור החילוק כתב המשנה ברורה ס"ק נ"ט (9) "דבפרה וסוס שהם מיני בהמות, לא שייך צידה כלל אפילו מדרבנן, כי אין עשויין להישמט מתחת ידי אדם, ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר. ובשאר חיה ועוף שברשותו, שעשויין להישמט מידי אדם, אף שאין צריכין מצודה לתפסן כי יבואו מעצמן לביתן לערב, מ"מ יש בו איסור צידה דרבנן"].

להלכה הביא מרן השו"ע בסע' י"ב (7)-(8)-(9) את שיטת הרשב"א שהובאה בבית יוסף: "חיה ועוף שברשותו מותר לצודן, והוא שלא ימרודו". ובמשנה ברורה ס"ק נ"ד (7ב) העיר שבכל אופן טלטול חיות אסור מדין מוקצה. אולם הרמ"א כתב: "ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, פטור. אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת, וכן עיקר. חתול, דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת". וראה במשנה ברורה על אתר שהעמיד את השיטות היטב, וביאר את שיטת הרמ"א. ובס"ק נ"ז (8) הביא את דעות האחרונים להתיר צידת עופות במקום של חשש פסידא על ידי תינוקות קטנים או על ידי נכרי.

סיכום – שמירת שבת כהלכתה פרק כ"ז סע' ל"ה – ל"ח (10).

גדר איסור צידה

ג. בספר שלמי ניסן (11א) חקר בגדר איסור צידה, האם האיסור הוא שלילת חירותו של הבעל חיים אפילו בלי הכנסתו לרשותו, או רק כאשר צד את הבעל חיים ושולט בו  עובר על צידה, וביאר נפקא מינות בחקירה זו:

[א] בריכה גדולה של מים ויש שם דג, וזורק אבן על הדג וכובשו בתחתית המים שאין הדג יכול לצאת משם.

[ב] ביבר גדול שמניח שם חיות כדי שבני אדם יסתכלו בהם, וזהו השימוש שלו.

[ג]  נועל תיבה שיש בה זבובים אבל אם יפתח יברחו הזבובים ולא יכול לתפסם.

[ד] צד נמלה, צב, שבלול וכל בעלי החיים שמהלכים לאט מאד [וראה במה שכתב בזה בשמירת שבת כהלכתה (13ב)]. [ה] צידה בדגים מתים.

צידת אדם

ד. הפוסקים דנו האם יש איסור צידה בבני אדם.

בספר שמירת שבת כהלכתה פרק כ"ז הערה קי"ט (11ב) הביא מספק קובץ על הרמב"ם, שבצידת אדם בשבת עוברים על איסור מלאכת צידה. אולם האבני נזר חלק עליו "דכל שהוא גדול ואיש לעצמו אין בו משום איסור צידה", והביא בשם הגרש"ז אויערבך שחילק בין אדם רגיל אפילו שבורח מהשלטונות שאין בו צידה לבין שוטה, עיין שם בטעמו, ובמה שכתב בסוף דבריו בנדון צידת חיה שטובעת בים על מנת להצילה.

ובשו"ת ציץ אליעזר (12א) דן בדברי השמירת שבת כהלכתה והביא מדברי האבני נזר שלכאורה יש חילוק בין צידה של תינוק לבין צידה של אדם גדול.

סיכום – פסקי תשובות (12ב).

ה. פרטי דינים במלאכת צידה

העמדת מלכודת בשבת – ראה בשמירת שבת כהלכתה (13א), ובהערות שם הביא את דברי האבני נזר שכתב שאיסור צידה שייך גם כאשר מחליט לבסוף לבטל את המלכודת, כי לכאורה עובר על איסור צידה משעה שהעמיד את המלכודת למרות שהחיה לא נתפסה בה, והקשה: "ויש לעיין בדבריו, דמי גרע ממדביק פת בתנור שרודה אותה קודם שתאפה, דאינו חייב".

בעלי חיים אשר קל לצודם – בשמירת שבת כהלכתה (13ב) כתב: "בעלי חיים כאלה שאין במינם צידה, דהיינו שבנקל אפשר לקחתם ואין דרכם לברוח. כגון, נמלה וצב, לא שייך בהם איסור צידה". וראה בהערה קנ"ד, נימק הוראה זו: [בשם תוספות רי"ד] "דלא יתכן שחומט האמור בתורה הוא מה שקוראים שבלול, דאם כן מאי צידה שייך בו, דהרי הוא ניצוד ועומד ולא יכול לזוז כי אם מעט ביותר, ומשום כך נראה דמסתבר שגם צב האמור בתורה הוא לא מה שאנו קוראים צב, שהרי הוא הולך מאד לאט".

צידה על ידי לחש –ספר חוט שני (13ג).