א. נצטווינו בפרשת משפטים (1) במצות 'עזב תעזב עמו', שהיא מצות פריקת המשא מבעל החיים, ובפרשת כי תצא (1) במצות טעינה 'הקם תקים עמו', להטעין משא שנפל. ובפשטות יש ללמוד ממצות פריקה כי צער בעלי חיים דאורייתא, וכן מפורש ברש"י בסוגיא בשבת (3). אמנם בדברי מדרש הגדול (1), הרמב"ם במורה נבוכים (1) ורבי יהודה החסיד [מרבותינו הראשונים] בספר חסידים (2) מפורש כי המקור בתורה לאיסור צער בעלי חיים הוא מדברי המלאך לבלעם "על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים".
והנה בנדון צער בעלי חיים נחלקו תנאים ואמוראים בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (2) (1) האם איסורו מדאורייתא. ובתחילת הסוגיא אמר רבא כי "מדברי שניהם [היינו תנא קמא ורבנן במשנה שנקטו כי פריקה עדיפה על טעינה] למדנו צער בעלי חיים דאורייתא". אולם הגמרא דוחה את דבריו, ועי"ש בסוגיא שרצו לתלות את המחלוקת אם צעב"ח דאורייתא או דרבנן בסיפא של המשנה בב"מ בדין משא שהחמור אינו יכול לעמוד בו, והביאו שם ראיות לכאן ולכאן, וכן הובאה דעת רבי יוסי הגלילי שצער בעלי חיים מדרבנן. ומכל מקום, למעשה לא הוכרע בסוגיא בב"מ כמאן הלכתא.
מאידך, מסתמא דגמרא במסכת שבת (3) משמע שצער בעלי חיים דאורייתא. בגמרא שם מבואר כי בהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים [ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה] מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה, ואף על פי שבפעולה זו הוא 'מבטל כלי מהיכנו' [שהוא איסור מדרבנן דדומה לסותר, רש"י שם] – משום ש"צער בעלי חיים דאורייתא דחי לדרבנן". ומפורש לכאורה שצעב"ח דאורייתא.
ב. להלכה נחלקו הראשונים והפוסקים האם צער בעלי חיים דאורייתא.
רי"ף בשבת (3) והרא"ש בבא מציעא (1) פסקו מתוך הסוגיא בשבת הנ"ל, שצער בעלי חיים דאורייתא. אמנם הנימוקי יוסף בב"מ (3) חילק שצעב"ח דאורייתא נאמר רק "בצער גדול, אבל בצער מועט לא" [ובמש"כ הר"ן בהמשך דבריו שצעב"ח הותר לתשמישן של בני אדם, נרחיב להלן].
בדברי המרדכי [מרבותינו הראשונים, נעקה"ש במסע הצלב] מצינו סתירה. מהסוגיא בעבודה זרה (3) בדין בהמה שהקדישוה בזמן הזה שנועל הדלת בפניה ואין לה מה לאכול ומתה, הוכיח המרדכי בע"ז (4) שצעב"ח דרבנן, אולם בדברי המרדכי בב"מ (4) מפורש כי צעב"ח דאורייתא. ובחידושי אנשי שם רצה לחלק כדברי הנמוקי יוסף, בין צער גדול לצער מועט, עי' היטב בדבריו. ואילו המהר"ם שיק כתב ליישב את דברי המרדכי, שבסוגיא בע"ז מכיון שיש חשש תקלה או משם קנס [שלא יקדיש בהמה פעם אחרת] הרי זה כדין בצעב"ח שהותר "לצורך" האדם [כמבואר בנימוקי יוסף הנ"ל; (3)] ואינו אסור מהתורה.
וראה עוד בדברי המנחת חינוך (4) שכתב כי לדעת הרמב"ם צעב"ח דאורייתא [ועי' דעת הגר"א בהגהותיו על הרא"ש בב"מ (3) ועל גליון השו"ע חו"מ (5) שנקט כי לדעת הרמב"ם צעב"ח דרבנן, ואכמ"ל].
וכתב המנחת חינוך [ס"ק י] נפקא מינה אם צעב"ח מהתורה או מדרבנן, לענין צער הבא ממילא. למאן דאמר צעב"ח דאורייתא, מחוייב להציל בעל חיים אפילו בצער הבא ממילא, וכן מחוייב להציל בהמה של גוי [כמבואר בסוגיא בב"מ] אבל למאן דאמר צעב"ח, דרבנן מסתבר שרבנן לא גזרו אלא לאסור צער שגורם בידיו לבעלי החיים ולא צער הבא ממילא.
ועי' עוד במש"כ המנחת חינוך [ס"ק יא] לענין המקור מהתורה לאיסור צעב"ח, שיתכן והוא הלכה למשה מסיני, ונפקא מינה לנדון נשבע שלא להציל בעל חיים מצער, אם חלה השבועה.
דעת מרן השו"ע – באו"ח ובחו"מ (5) כמאן דאמר צעב"ח דאורייתא, עי' בבאר הגולה וסמ"ע על דברי השו"ע בחו"מ, ובמשנה ברורה בהלכות שבת [ובמש"כ הסמ"ע [ס"ק יג] דלא גרע צער דישראל מצעב"ח דבהמה, יבואר להלן].
וראה עוד נפק"מ אם צעב"ח דאורייתא או דרבנן, בספר צער בעלי חיים (9). ובפרי מגדים (9) לענין דין אמירה לנכרי בצער בעלי חיים.
* * *
ג. צער בעלי חיים לצורך בני אדם
כתב הרמ"א באבן העזר (6) וז"ל: "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צעב"ח, ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צעב"ח. ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות". ובביאור הגר"א על השו"ע ציין את המקורות לדין זה מסוגיות הגמרא בחגיגה (6), בשבת (6) שמבואר כי מותר לצער בעלי חיים לצורכי האגם [ובענין הראיה מהסוגיא בשבת [קנד, ב] מחמורו של רבן גמליאל, ראה מש"כ בשו"ת שרידי אש; (9)]. ועוד ציין הגר"א לסוגיית הגמרא בבבא מציעא (7) במעשה עם רבי שסבל יסורים נוראיים בגלל שלא ריחם על בעלי חיים, עי"ש כל המעשה.
מקור דברי הרמ"א כפי שמצויין הוא "מהרא"י סימן קה", והיינו דברי רבי ישראל איסרלן [מגדולי רבני אשכנז הראשונים לפני כשש מאות שנה] בשו"ת תרומת הדשן (7).
ד. ציד בעלי חיים למטרות שעשוע
בשו"ת נודע ביהודה [(8) (7); רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג, לפני כשלוש מאות שנה] דן בשאלה זו משום:
[א] צעב"ח. [ב] משום בל תשחית. ובתחילת דבריו כתב, שלכאורה אין חשש צעב"ח כי "להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים, לית ביה משום צעב"ח". וכן אין איסור 'בל תשחית' בציד בעלי חיים שהרי "נהנה בעור וגם אינו דרך השחתה".
אלא שבהמשך דבריו, סייג הנודע ביהודה את האמור, וכתב שכל זה הוא "מצד הדין", אבל על גוף דבר זה הוא תמה ש"לא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב, ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה". וכל ההיתר בזה הוא רק משום "צורך פרנסה", ואילולא כן, הרי שיש בזה גם איסור וגם סכנה שנכנס למקום סכנה. ומסקנתו: "ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה".
ה. ניסויים בבעלי חיים לצורך מציאת תרופות לבני אדם – ראה בדברי השבות יעקב [(8); רבי יעקב ריישר, כיהן ברבנות בפראג, ורמייזא ומץ, נפטר לפני כמאתים שבעים שנה] ובשו"ת שרידי אש [(9); רבי יחיאל יעקב ויינברג, מתלמידי ישיבת סלבודקה ומראשי ביהמ"ד לרבנים בברלין, בסוף ימיו היה במונטרה, שוויץ].
ו. אופני ההיתר להרוג בעלי חיים מאוסים המצערים את האדם – שו"ת אגרות משה (10), ספר צער בעלי חיים (10).
ז. טיפול באקוואריום בשבת כאשר יש חשש צער בעלי חיים לדגים שבו – ספר שמירת שבת כהלכתה (10).
ח. פרטים בדיני גידול בעלי חיים [כלבים, חתולים, ציפורים, דגי נוי] לשעשוע – ספר צער בעלי חיים (11).
ט. מחלוקת הפוסקים האם נאמר דין צער בעלי חיים באדם – ראה במקורות והארות לספר חסידים (12).
י. דברי מוסר בענין חובת הזהירות בצער בעלי חיים, והנלמד מכך לחובה להיזהר שלא לצער בני אדם בחינם, יעו' בספר חסידים (12) ובספר קב הישר ((13); רבי צבי הירש קוידינובר, מרבני פולין וליטא לפני כמאתים שנה) ופלא יועץ ((13); רבי אלעזר פאפו, רב בבולגריה לפני כמאתים שנה).
