קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות

איסור דיבור אכילה ושינה

א. חובת השמירה על קדושת בית כנסת – סוגיית הגמרא ודברי הפוסקים

במסכת מגילה (1א) נתבארו הלכות הנוגעות להנהגה הראויה מתוקף החובה לשמור על קדושת בית הכנסת: "ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהו קלות ראש, אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין נאותין בהן" [ה'היתרים' המובאים בסוגיא בענין זה יתבארו לקמן].

בחומר האיסור – האם הוא מדאורייתא או מדרבנן נחלקו הפוסקים: דעת הסמ"ק (2א) שהאיסור מדאורייתא משום 'מורא מקדש', כמשמעות דברי הגמרא במגילה שבתי כנסיות הם "בית מקדש מעט". ודעת הר"ן (2ב) וכן הכריע הפרי מגדים (2ג) שהאיסור מדרבנן "וקרא אסמכתא בעלמא" [ראה בהרחבה בנדון זה בשיעור 'עולמות' תקכ"ט – "מורא מקדש ובית כנסת"]. ובמנחת שלמה (2ד) חידש שגם לדעת הסוברים שמורא בית כנסת הוא מדאורייתא, היינו רק מניעת קלות ראש ממש, אבל איסור אכילה ודאי רק מדרבנן.

להפנמת חומרת החובה לשמור על קדושת בית הכנסת, ולהימנע משיחה בטילה בין כתליו, נעיין בדברי היערות דבש שכתב (2ה) כי שיחה בטילה בבית הכנסת, ומכל שכן בשעת התפילה, מונעת מהתפילה לעלות "לעב הענן" בשמים, ולהתקבל. ובכף החיים (3א) כתב על השח שיחה בטילה "טוב לו שלא בא כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא", והביא מדברי הזוהר הקדוש בחומר העניין, וכתב כי "תשובתו שיתענה ארבעים יום וילקה בכל יום".  וראה גם במה שכתב בספר מורא מקדש (3ב) שבגזירות ת"ח נהרגו רבבות מישראל רח"ל, מפני שדיברו בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועל כן תיקן בעל ה'תוספות יום טוב' לעשות 'מי שברך' למי ששומר פיו. ובתשובות והנהגות (3ג) הביא בשם האדמו"ר מגור ה'אמרי אמת', שאמר כי טעם הצלת יהדות ספרד מציפורני הנאצים ימ"ש, היה בזכות שלא דיברו בבית הכנסת, ושמרו על קדושתם.

ב. חובת השמירה על קדושת בית כנסת – פסק ההלכה

בשולחן ערוך (4א,5א) הביא את חובת השמירה על קדושת בית הכנסת, הכוללת את הפרטים הבאים: "אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והתול ושיחה בטילה ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים". וראה במשנה ברורה שם פרטי דינים בזה.

בקצות השלחן (5ב) הביא מהברכי יוסף שנהגו לשתות מים בבית הכנסת, וראה בדברי הביאור הלכה (4) ד"ה ואין אוכלין) בזה, ובמה שהסתפק האם מותר לאכול בהם אכילת עראי, והכריע להחמיר בדבר. ובקצות השלחן כתב שכבר פשט המנהג להתיר אכילת עראי כמיני מזונות ושתיית יי"ש אחר התפילה "ואפשר משום חולשא דליבא שיוכלו ללמוד אחר התפילה". ובכף החיים (5ג) הביא בכלל אכילה ושתיה "איסור שתיית פיפה של טוטון" [עישון], וראה בהלכה ברורה (5ד) בנדון עישון בבית הכנסת לאסרו האם נאסר מטעם קלות ראש, או שדינו כאכילה ושתיה.

ג. היתר אכילה לתלמידי חכמים

בסוגיית הגמרא (1א) התיר רבא לחכמים ולתלמידיהם לאכול בבית המדרש כי הוא נחשבה כ"ביתם". אולם בהמשך הסוגיא מסופר על רבינא ורב מתנא, שנכנסו לבית המדרש ביום גשום, ואמרו שההיתר היה כי "שמעתתא בעי צילותא", ואילולא זה אסור להיכנס לבית הכנסת מפני הגשמים גם לתלמידי חכמים [וראה באור זרוע (8ב)  שהם החמירו על עצמן]. ומזה פסק הרמב"ם (6א) "חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק", כפי שהסביר את דבריו  הכסף משנה, וכן פסק בשולחן ערוך (4א).

אולם הר"ן (6ב) ביאר את דברי הגמרא כי דווקא בית המדרש נחשב ביתם של החכמים, ולכן מותרי להם לאכול בו אף בלא דוחק. והרמ"א הביא דעה זו בשם "יש אומרים". וכתב בערוך השלחן (6ד) בטעם ההיתר, משום שיושבים שם רוב היום ללמוד, ויהיה ביטול תורה אם יצטרכו לצאת ממנו לאכול [והמג"א (6ג) פירש את דעת הרמב"ם באופן אחר מהבית יוסף, שכוונתו להתיר רק אכילה ושתיה כדי שלא יתבטלו מלימודם ולא שאר איסורים].

ד. שינה בבית הכנסת ובבית המדרש

בסוגיית הגמרא במסכת מגילה (1א) נתבאר האיסור לישון בבית הכנסת ובית המדרש. אולם במסכת ברכות (7א) מסופר על תלמידי חכמים שהיו ישנים בבית המדרש, וכן נפסק בשולחן ערוך (4א; סעיף ג). הש"ך (7ב) כתב שבבית המדרש מותר לישון שינת עראי, ורבי זירא שאמר שהאריך ימים משום שלא ישן שנת קבע ושנת עראי בבית המדרש, נהג במידת חסידות. אך רעק"א (7ג) תמה על הלכה זו, שיש להעמיד את דברי הגמרא בברכות דווקא בתלמידי חכמים, כפי שנתבאר לעיל, ונשאר ב"צריך עיון".

וראה בפרי יצחק (7ד) שהחמיר לאסור שינת עראי, ויש להתירו רק לת"ח בבית המדרש, כדעת הר"ן (6ב).

ה.  עשיית 'תנאי' בבניית בית הכנסת על מנת להשתמש בו תשמישים של חולין

בסוגיית הגמרא (1א) מבואר ההיתר להשתמש תשמישים של חולין בבתי כנסיות שהיו בבבל, משום "שעל תנאי הם עשויים". ובתוספות שם בד"ה 'בתי כנסיות' כתבו שהתיר זה מועיל דווקא כשחרבו, ודווקא בבבל, אבל בארץ ישראל קדושתם לעולם קיימת.  אבל האור זרוע (8ב) כתב שתנאי זה מועיל בכל עניין, ורק אין נוהגים בהם קלות ראש. ולכן מותר לאכול ולשתות בבתי כנסיות שלנו שעל תנאי עשויים. גם בר"ן במגילה (8ג) מבואר להקל אף ביישובן, אך כתב שהיתר זה  רק כשהוצרכו לזה, אבל שלא בשעת הדחק אסור.

בשולחן ערוך (9א) פסק כדעת תוספות שבית כנסת שעשוי על תנאי  מותר להשתמש בו רק בחורבנו, ורק בבבל. אבל  בבאור הלכה האריך בדבר שיש לסמוך על דעת הרמב"ן להתיר בשעת הדחק אף ביישובו, ולפי זה כתב שיש להתיר כן אף בארץ ישראל.

בשו"ת אמרי יושר (10א) כתב שנוהגים לסמוך על הסוברים שגם "בישובם" מועיל תנאי, ועל כן נהגו היתר לאכול בבית המדרש. ובספר הליכות שלמה (10ב) כתב על הנוהגים להקל באכילה ושתיה ובשיחת חולין "לצורך" כי "יש להם על מי שיסמוכו,  אך אם אפשר יש להחמיר".

בספר ארחות חיים (10ג) הביא בשם השדי חמד שמחה על מי שאוכל 'תיקון' לנפטר ביארצייט, שאף אם יש בו תיקון לנפטר, אין זה מצרכי בית הכנסת ואין להתיר אף אם התנו, ובפרט ששותים יי"ש שיכול להגיע לקלות ראש. אך כתב שנהגו בזה היתר וסתמו כ"התנו על דעת מנהג שנהגו".

באגרות משה (10ד) דן האם מותר להכניס לבית הכנסת כלב 'נחיה' המסייע לעיוור, וכתב שאיסורו כאכילה ושתיה ולכן יש להתירו משום "תנאי", וכמסקנת הביאור הלכה שיש לסמוך על הר"ן הנ"ל "ובהרבה מקומות נוהגים להקל אף שלא בשעת הדחק, כדעת האור זרוע".

בנושא 'תנאי' בעשיית בית כנסת, עורר בספר גבורות אליהו (11א) על כך שבעשיית התנאי הציבור לא מקיים את את חובתו לבנות בית כנסת, שהרי אין בו קדושת בית כנסת. וכתב שלכן נהגו שבכל עיר יהיה בית כנסת קדוש שלא עשו בו תנאי.

האגרות משה (11ב) חילק בין בניית בית כנסת בתנאי שאין בו קדושה כלל, לבניית בית כנסת על תנאי להתיר בו תשמישים מסויימים – בזה נחלקו הפוסקים האם יש בו קדושת בית הכנסת.

גם בתשובות והנהגות (12א) כתב שאין להתנות 'תנאי' בבית כנסת שלא יהיה בו קדושה כלל, אלא צריך לייחד מקום שעיקרו לתפילה ולימוד, בתנאי שאפשר לאכול בו כשירצו, וסיים בסוף דבריו כי בוודאי "אין המקום קדוש בקדושת בית כנסת לכל דיניו, אך עיקר מעלת בית כנסת שהוא מקום מיוחד לתפילה יש בו".

ו. קדושת בית הכנסת לזמן

בספר צדקה ומשפט (12ב) הביא מחלוקת הפוסקים מה הדין כשרוצה להקדיש את בית הכנסת לזמן, האם חלה בו קדושה – דבר מצוי בירידים או בימי נופש, כאשר כשרוצים לייחד מקום לבית הכנסת לפרק זמן מוגבל.

ז. אכילה, שתיה ושניה בבית הכנסת – לצורך מצוה

בהגהות מיימוניות (6א) למד מדברי הירושלמי להתיר אכילה, שתיה או שינה בבית כנסת לצורך מצוה. וכן נפסק בשולחן ערוך (4א). מכח היתר זה כתב בערוך השלחן (13א) להתיר לערוך סעודת סיום מסכת בבית הכנסת, משום שהוא צורך מצוה, אך לא יעשו שם סעודה גדולה. וכן כתב בכף החיים (13ב) להתיר סעודה קטנה שאין בה שכרות, כגון "שאין שותים אלא מעט יין לכבודה של תורה"

באור לציון (13ג) כתב שמעיקר הדין אין התיר אך נהגו להקל, וראוי להימנע מכך.

בתשובות והנהגות (13 ד) דן בהרחבה האם מותר לערוך בבית הכנסת סעודות, וכתב להקל בסעודה שלישית משום צורך מצוה, אך בסעודת שבע ברכות אין להתיר. ובשל כך "מן הראוי לכל בית כנסת לייחד אולם לשמחות וכד'".

בספר ארחות רבינו (13ה) הביא שכאשר הוסיפו חלק לבית כנסת 'לדרמן' בבני ברק, עשו 'תנאי' שיוכלו להשתמש בו לצרוך אכילה ושתיה, ומסיבה זו ה'סטייפלר' התיר לעשות שם סעודת שבע ברכות [כי עשו תנאי, וזהו צורך מצוה].