קדושת שביעית בלולב והדסים

פרטי דיני ארבעת המינים בשביעית, מרובים המה. בשיעור זה נעסוק רק בשאלה האם יש קדושת שביעית בלולב והדסים – ונפקא האם צריך לנהוג בהם ככל דיני קדושת פירות שביעית, וכן האם מותר לעשות מהם טבעות ו'קוישאלאך', והאם מותר לשרוף אותם בביעור חמץ, כנהוג.

א. קדושת שביעית בלולב – סוגיית הגמרא ודברי רבותינו הראשונים

רבותינו הראשונים נחלקו האם קדושת שביעית נוהגת בלולב, ושורש מחלוקתם נעוץ בהבנת השקלא וטריא בסוגיית הגמרא, לכן נאריך מעט בלימוד הסוגיא.

במשנה בסוכה (1) נאמר: "הלוקח לולב מחברו בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית". וטעם הלכה זו מבואר בגמרא "אמר רב הונא, מבליע ליה דמי אתרוג בלולב, לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ". ומשמע כי קדושת שביעית נוהגת רק באתרוג ולא בלולב, ולכן יכול לסחור בלולב ולקנותו, ואגב נתינת המעות בקניית הלולב "מבליע" את דמי האתרוג, ואינו עובר באיסור "סחורה" באתרוג של שביעית. ואמנם מקשה הגמרא בהמשך הסוגיא (ל"ט ע"ב) "אי הכי, לולב נמי", ופירש רש"י: "אי הכי דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ לולב נמי לא נזבין מיניה, שאף בו נוהג שביעית". ומתרצת הגמרא: "לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא". והיינו שבאמת מדובר בלולב שלא נוהגת בו קדושת שביעית מפני שהוא לא חנט [דהיינו התחיל לצמוח] בשנה השביעית.

על כך שבה הגמרא ומקשה בהמשך הסוגיא (2) "טעמא דלולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא, הא דשביעית קדוש, אמאי, עצים בעלמא הוא ועצים אין בהן משום קדושת שביעית". כלומר, מהתירוץ של הגמרא שבמשנה מדובר בלולב שגדל בשנה השישית ולכן אין בו קדושת שביעית, משמע שבאמת אילו היה הלולב גודל בשנה השביעית, היתה בו קדושת שביעית – וקשה, שהרי הלולב הוא "עץ בעלמא", ובעצים אין קדושת שביעית. ותירצה הגמרא, שהסיבה שאין קדושת שביעית בעצים היא בגלל שקדושת שביעית נוהגת רק באוכל ובדברים שההנאה היא בשעת הביעור [כליון החפץ] ואילו עצים "הנאתן אחר ביעורן".

רש"י מפרש את תירוץ הגמרא: "יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן – משנעשו גחלים אופין בהן, אבל לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית [להשתמש בו כמטאטא], והוא שעת ביעורו וקלקולו, ודמי להנאת אכילה, ועלי קנים וגפנים קיימי להכי ולהכי, הלכך בתר מחשבה אזלי". ומפורש איפוא ברש"י שלמסקנת תירוץ הגמרא יש קדושת שביעית בלולב, מכיון ש"עיקר הנאתו לכבד את הבית" ודומה בכך לאוכל שהנאתו בשעת ביעורו.

על תירוץ זה, ממשיכה הגמרא לשאול: "והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה". כלומר, מכיון שהרי יש עצים שמשתמשים בעץ עצמו להדלקת אש, ומדוע שלא יהיה בהם קדושת שביעית בגלל שהם דומים לאוכל שהנאתו בשעת ביעורו. ותירץ רבא: "סתם עצים להסקה הן עומדין". ופירש רש"י: "סתם עצים של היסק להסקה ניתנו לבריות, וסתמן לאו להאי קיימו, הלכך, לא נחתא בהו קדושת שביעית מעיקרא ואפילו לקטן להאיר".

עד כאן סוגיית הגמרא, וכעת נפנה לברר כיצד הבינו רבותינו הראשונים והאחרונים מה נשאר למסקנת הסוגיא – האם יש קדושת שביעית בלולב, או לא.

מדברי רש"י המובאים לעיל משמע שלמסקנת הסוגיא, יש קדושת שביעית בלולב מכיון שעיקר הנאתו לכבד את הבית. וכן מפורש בתוספות בבבא קמא (2ב) בביאור מסקנת הסוגיא שלולב סתמו עומד לכבד את הבית, ולכן נוהגת בו קדושת שביעית והוא אינו בטל לשאר עצים. מה שאין כן "עצים למשחן" שגם הם עומדים בסתם להסקה, ולכן לא נוהגת בהם קדושת שביעית למרות שהם עצמם הנאתם בשעת ביעורם

ב. קדושת שביעית בלולב – שיטת הרמב"ם

הרמב"ם והרע"ב בפירוש למשנה בסוכה (3א) נקטו בסתמא כי אין קדושת שביעית בלולב "לפי שהלולב עץ בעלמא הוא". וכבר תמה רעק"א בגליון המשניות על הרע"ב (3א), שלכאורה במסקנת הסוגיא משמע [כמו שהבינו רש"י ותוספות] שיש קדושת שביעית בלולב מכיון שהנאתו וביעורו שווים [בגלל שמכבדים בו את הבית]. וציין רעק"א שכבר הקדימו בקושיא זו מהר"ם חביב בספרו כפות תמרים (4א).

ואכן הכפות תמרים מברר את שיטות הראשונים בסוגיא, ומיישב את שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות והרע"ב, שלמדו את הסוגיא כך: בהתחלה סברה הגמרא שיש לחלק בין עצים ללולב, ובלולב יש קדושת שביעית כי הנאתו וביעורו שווים. אולם במסקנא, לאחר שהקשו "והאיכא עצים למשחן דהנאתן וביעורן שווים", כלומר רואים שאין קדושת שביעית בעצים שמדליקים בהם אש ואע"פ שהנאתם בשעת ביעורן – הרי תירץ רבא "סתם עצים להסקה הם עומדים", והיינו שהעצים למשחן בטלים לגביהם כי הולכים אחר רוב עצים שעומדים להסקה ואין הנאתן בשעת ביעורן ולכן לא נוהגת בהם קדושת שביעית. ואם כן הוא הדין לולב אין בו קדושת שביעית כי הוא בטל לשאר עצים שאין בהם קדושת שביעית. ונמצא לפי הבנה זו, שלמסקנת הסוגיא, אין קדושת שביעית בלולב.

אולם כבר העיר הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה (4ב) על ביאורו של הכפות תמרים בדעת הרמב"ם והרע"ב, שבתירוצו של רבא לא נאמר בלשון הגמרא "אלא", ואם כן לא נראה שהגמרא חזרה בה מכך שאין בלולב קדושת שביעית, והגרי"מ ביאר את דברי הרמב"ם באופן אחר, עי' בדבריו.

והנה בדעת הרמב"ם, האם יש קדושת שביעית בלולב – נחלקו המפרשים.

הרמב"ם סתם וכתב (3ב) "הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו, מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב". ומסתימת דבריו שלא חילק אם מדובר בלולב שגדל בשישית או לא, משמע שגם בלולב שגדל בשביעית אין קדושת שביעית, וכדבריו בפירוש המשניות, וכן הבינו הרדב"ז (3ב) והכפות תמרים (4א).

אבל הר"י קורקוס (3ב) ביאר את דברי הרמב"ם רק בלולב שגדל בשישית, ומשמע שהבין שגם הרמב"ם למד את הסוגיא כרש"י ותוספות – שגם למסקנת הסוגיא יש קדושת שביעית בלולב, ולכן מה שהתירו להבליע דמי אתרוג בלולב זהו רק בלולב שאין בו קדושת שביעית בגלל שגדל בשנה שישית [וראה עוד במה שביאר הכפות תמרים את דברי הר"ן (2ג) שהסתפק אם ללמוד את הסוגיא כרש"י ותוספות או כהרמב"ם והרע"ב].

החזון איש (5ב) כתב שהדברים הקדושים בקדושת שביעית הם "מה שמיוחד למאכל אדם או למאכל בהמה, או לצביעת אדם או להדלקה או לעשות מטאטאות". והוסיף, שתבן שנתנוהו בכר, בטל, ואין בו קדושת שביעית, מכיון שעיקר קדושתו מדין מאכל בהמה כי סתמו עומד לכך, ולכן בשעה שעשו ממנו כלי, פקע ממנו שם מאכל. אבל בלולבים שעושים מהם מטאטאים, קדושתם אינה מתבטלת, מכיון שכל קדושתם בשביל תשמיש זה.

ומפשטות סתימת דבריו משמע, שיש קדושת שביעית בלולבים מכיון שעושים מהם מטאטאים.

ג. קדושת שביעית בלולב – הכרעת הפוסקים

בספר משנת יוסף (7-6א) דן בדברי החזון איש (5ב), וכתב כי יתכן שהחזון איש דיבר על מקומות שהדרך לעשות מלולבים מטאטאים, אולם זה היה בזמן חז"ל, ברם בזמנינו הלולבים כלל אינם מיוחדים לכבד בהם את הבית "ולא ראינו ולא שמענו שיכבדו את הבית בלולבים", ואם כן גם לשיטת החזון איש כיום, אין קדושת שביעית בלולב.

אמנם למעשה נטה להחמיר, על פי דברי הגר"ש ואזנר, שלמרות שכיום לא מכבדים את הבית בלולבים אך הם ראויים לכבד בהם את הבית, ודי בכך לחייב לנהוג בהם קדושת שביעית. ומדברי המהרי"ל דיסקין שהביא בשו"ת ציץ הקודש (5א; הרב יהושע שפירא, מגאוני ירושלים, ותלמידי המהרי"ל דיסקין) מתבאר שיש מקום להקל שאין קדושת שביעית בלולב, אך המחמיר בזה [להבליע דמי התרוג בהדס ולא בלולב] תבוא עליו ברכה.

מנגד, לדעת הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (7ב) אין קדושת שביעית בלולב, מכיון שכיום לא משתמשים בלולבים כדי לטאטא בהם את הבית.

ובשו"ת שבט הלוי (8) העיד כי לחזון איש היה פשוט שאין קדושת שביעית בלולבים, אלא שמכל מקום סיים: "המחמיר יחמיר לעצמו, וברוך יאמרו לעומתו. אבל המקילים יש להם עמוד ברזל לסמוך עליו".

וראה במה שכתב בספר דרך אמונה (9) בס"ק פ"ו ובציון הלכה ס"ק קי"ז ובביאור הלכה), כי החזון נקט שאין קדושת שביעית בלולב כי בזמנינו לא מכבדים את הבית בלולבים, ומכל מקום לעצמו החמיר החזון איש שלא לקחת לולב מהמשומר.

והוסיף הגר"ח קנייבסקי בביאור הלכה (שם) שלדעת המחמירים שיש קדושת שביעית בלולב, אסור לקנות לולבים משום איסור סחורה אלא ליטול מהמופקר בלבד. אך גם לדעת המחמירים מותר לעשות מעלי הלולב טבעות ונרתיק, מכיון שעל ידי זה אינו נפסד.

ולענין שריפת הלולב עם החמץ כנהוג, נקט הגר"ח קנייבסקי שאם הלולב יבש ואינו ראוי עוד לעשות ממנו מטאטא, פקע ממנו קדושת שביעית ויכול לשורפו, וכן בהדסים שכבר אינם ראויים להריח מחמת יבשותם, שאם לא כן, לדעת המחמירים שיש בהם קדושת שביעית, אסור לשורפם בביעור חמץ.

ובספר משנת יוסף (10א) כתב שאין לשרוף את הלולב בעת ביעור החמץ, ולכאורה משמע מדבריו שאפילו כשיבש אסור, וצ"ע.

אבל להצניעו ולהשתמש בו לסכך, כתב המשנת יוסף שמותר.

ד. קדושת שביעית בהדסים – מקורות ההלכה

בתלמוד הירושלמי (10ב) הסתפקו האם יש בבשמים קדושת שביעית, או לא, והבעיה לא נפשטה [בכל מיני בשמים מלבד הקטף].

והקשה החזון איש (11א) מדוע לא נפשט הספק מדברי המשנה (10ג) ש"הוורד והכופר והלוטם [שהם צמחים שיש להם ריח, עי' ברמב"ם בפירוש המשניות וברע"ב] יש דין שביעית". ותירץ החזון איש, שצמחים אלו יש גם טעם ולכן קדושים בקדושת שביעית. ומשמע, שאם אינם לטעם אלא רק לריח, אין בהם קדושת שביעית.

כאמור, בעיית הירושלמי לא נפשטה. וכתב בספר דרך אמונה (12א; ס"ק קכז) כי למעשה יש להחמיר מספק, ולפי זה יש להחמיר בהדסים שיש בהם קדושת שביעית מכיון שיש בהם ריח [ובפרט שיש שמשתמשים בהם כבשמים להבדלה]. ועוד כתב בדרך אמונה (ציון ההלכה ס"ק רכב) "וכן ראיתי למרן [החזון איש] ז"ל שהחמיר שלא לקחת הדסים ממשומר כמנהגו שנהג להחמיר לעצמו במשומר, וגם משום איסור סחורה, אך שמעתי שצידד להקל בזה [וכן כתב בספר ציץ הקודש (5א) בשם מהרי"ל דיסקין], ואולי משום שבזמנינו אין רובן עומדין לריח אלא למצוה או לנוי, וצ"ע".

בקובץ מבית הלוי (12ב) היוצא לאור בישיבת חכמי לובלין של הגר"ש ואזנר, מובאת התכתבות בין הגר"י ליברמן והגר"ש ואזנר בבירור דעת החזון איש בענין קדושת שביעית בהדסים, עיין בדבריהם.

מאידך, בשו"ת חשב האפוד (11ב) נקט בפשטות, שדווקא בוורד שהמנהג ליתנו בתבשיל כדי שיהיה בו ריח, ועל כן הנאתם וביעורם שוה – יש קדושת שביעית. מה שאין כן הדסים שמריח בהם כמו שהן, הרי הנאתם הוא קודם ביעורם, ולכך אין נוהג בהם קדושת שביעית.

וכן נקט לדינא הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (7). וטעמו, משום שבזמנינו אין ההדסים עומדים לריח ולפיכך אינם קדושים בקדושת שביעית.

ה. קדושת שביעית בלולב, הדסים וערבות – סיכום

ראה בספרו של הרב צבי כהן, פירות שביעית (13) סיכום הדינים שנתבארו לעיל, ובתוכם:

• דיני קניה מחשוד על השביעית • לקצר לולב ארוך • איסור "נעבד" בלולב.
• הנחת הדס בכלי עם מים • קדושת שביעית בהדס העומד למצוה • הדסים של נכרים.