א. מצינו בדברי חז"ל כמה הוראות בדבר סדרי קדימויות במתן צדקה.

על הפסוקים בפרשת מצות הצדקה בחומש דברים (1) הביא רש"י את מדרשי חז"ל: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן – התָאֵב [נצרך] תָאֵב, קודם",  "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ – עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת" [יעו' בטור (2) סי' רנא סע' ג) שהביא המקור לדין זה, ולחיוב להקדים לפרנס את קרובו].

ובמסכת כתובות (2) נ, א) אמרו: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת, זה הזן בניו ובנותיו שהם קטנים", והכוונה לפרנסת בניו ובנותיו מגיל שש ואילך, שכבר אינו חייב במזונותיהם, וכאשר זן אותם נחשב לו הדבר כצדקה, יעו' ברש"י שם, ובטור (2). וסדר זה של מתן הצדקה נפסק בשו"ע (3) סי' רנא סע' ג) "הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. אינו בנו ולא אביו אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ועניי ביתו קודמים לעניי עירו, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ויושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוצה לארץ".

יחד עם זאת, כידוע "פיקוח נפש דוחה כל התורה", וכן "פדיון שבויים מצוה רבה הוא", כמבואר בדברי הגמרא בבבא בתרא (1) וידועים דברי חז"ל הנאמרים יום יום בתפילת שחרית (1) כי "תלמוד תורה כנגד כולם" [ובכלל זה הכנסת כלה], ומשמע איפוא, כי נתינת צדקה למטרות אלו, נעלות יותר, וקודמות לתמיכה בעניים ונזקקים.

ובירושלמי (1) מסופר על ר' חמא בר חנינא ור' הושעיא שטיילו בבית הכנסת בלוד, ואמר ר' חמא בר חנינא לר' הושעיא: "כמה ממון שיקעו אבותי כאן" [עד שבנו בית הכנסת הזה], ועל כך השיבו ר' הושעיא: "כמה נפשות שקעו אבותיך כאן" [דטוב היה להם ליתן אותן המעות ללומדי תורה, פני משה שם]. ומדברים אלו למד המהרי"ק המובא בבית יוסף ובשו"ע (2) סי' רמט סע' טז) שעדיף לתת צדקה לנערים ללמוד תורה ממצות בית הכנסת [ועוד למד המהרי"ק כי מצות בית הכנסת עדיפה ממצות צדקה לעניים, יעו' בדברי הטור ובמה שהעירו בחידושי הגהות, שדין זה לא נמצא בירושלמי שלפנינו, ועי' במנחת אשר (8) במש"כ על דברי הירושלמי והמהרי"ק].

ועוד מצינו שפסק השו"ע (2) סי' רמט סע' טו) "גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו".

ומעתה יש לברר מהו סדר העדיפויות בנתינת צדקה, ומה קודם.

ובדברי המשנה בסוף מסכת הוריות (1) נאמר: "האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ", וצ"ב האם סדר קדימויות זה נאמר גם בהלכות צדקה, ויש להקדים את הנצרכים לפי סדר זה.

• • •

סדר קדימויות בין גדרי הצדקה השונים

ב. בשו"ע (2) סי' רנב סע' א) נפסק: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים, ולכסותם, ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים". ומכאן נראה שהמעלה הגדולה ביותר במצות הצדקה, היא מצות פדיון שבויים. ובכלל פדיון שבויים, כל דבר שיש בו סכנת נפשות, כגון לפרוע מיסים למלך, כמבואר בדברי החיי אדם (4) כלל קמה סע' ח), וצדקה זו קודמת אפילו לתלמוד תורה [ועי' בפלא יועץ (13) שהליץ, שאף צדקה לצורך נישואי בנותיו היא בכלל פדיון שבויים].

כמו כן, צדקה לצורך קיום מסירת התורה [כאשר הם נמצאים במצוקה קשה ויש חשש לעצם קיומם], הצלה משמד, הצלת נפשות, ואפילו לצורך ספק פיקוח נפש – עומדים בראש סדר העדיפויות במתן צדקה, כמבואר בספר אהבת צדקה (10) הלכות צדקה ומעשר כספים, הרב אברהם אבידן, ירושלים תשס"ח).

בסדר העדיפויות לנתינת צדקה, יש להקדים צדקה לעניים ללימוד תורה, כפי שנלמד מדברי השו"ע  (2) סי' רמט סע' טז), ולאחר מכן יתן לחולים עניים שאין להם דואג, ולעניים רעבים. יעו' בספר אהבת צדקה (11) סע' כט ובהערה 87) שהסתפק אם צדקה לעניין ללמוד תורה עדיפה על צדקה לחולים עניים, ובספר באורח צדקה (12) הערה ט; הלכות צדקה ומעשר כספים מאת הרב יחזקאל פיינהנדלר, ירושלים תשס"ו) כתב שדברי החפץ חיים באהבת חסד שעניים קודמים לבעלי תורה, כוונתו לחולים שיש בהם פיקוח נפש דווקא. וראה במה שדן בזה המנחת אשר (8) וגם כן נטה להכריע, שהחזקת תורה קודמת לחולה עני [אכן יעו' בדבריו (9) שכתב דאף שהמעלה הגדולה ביותר היא ליתן צדקה לצורך החזקת תורה, לא יפריש כל מעותיו לצורך זה, אלא גם יתן לעניים].

• תרומה לבנין בית כנסת או צדקה לרווחת עניים – יעו' בשו"ע (2) סי' רמט סע' טז), ובשו"ת שבט הלוי (6) כתב, שבזמן הזה שבדרך כלל בנין בית הכנסת אינו רק כאשר אין במקום בית כנסת, אלא שכל חוג בונה בית כנסת לעצמו, ודאי שענייני עניים והכנסת כלה קודמים, אלא אם כן נאמר שבית הכנסת מיועד למקום לימוד ושיעורי תורה, ואם כן הצדקה היא בגדר החזקת תורה, אשר קודמת, וצ"ע. וראה במש"כ באהבת צדקה (11) סע' כט אות ד; ובהערות שם).
• הכנסת כלה או תמיכה בישיבות – שו"ת תשובות והנהגות (6).
• צדקה לתלמוד תורת תינוקות של בית רבן או תמיכה בת"ח גדולים – אגרות משה (4) יו"ד ח"ג סימן צד).
• בנין ישיבה ללמד תשב"ר או מקוה טהרה – אגרות משה (5) יו"ד ח"ב סימן קטו).
• האם יכול להפריש צדקה לצורך אחיו שיוכל ללמוד לאחר נישואיו – אגרות משה (5) יו"ד ח"א סימן קמד).

סדר קדימויות בין הנצרכים

ג. הרמ"א (3) סי' רנא סע' ג) כתב: "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו".

לאחר מכן יקדים את העני שהוא קרובו, כמפורש בשו"ע (3) סי' רנא סע' ג). והקרוב קודם לעני ת"ח, כמפורש בש"ך (שם ס"ק יז). ולכן הנותן צדקה להוריו או לילדיו מעל גיל שש, כדי ללמדם תורה ולהדריכם בדרך ישרה – הרי זו צדקה הקודמת לכל.

לאחר מכן יקדים תלמיד חכם [ע"פ דברי המשנה בהוריות (1) שנפסקו להלכה בשו"ע (3) סי' רנא סע' ט) בסדר הקדימויות בצדקה, כהן קודם ללוי ולוי לישראל, וממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ]. ות"ח קודם אפילו לעניי עירו (אהבת חסד המובא בספר אהבת צדקה (10) סע' כב ושם בהערות 59-62).

לאחר מכן עניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ועי"ש באהבת צדקה (10)-(11) פרטים נוספים בדין זה.

• איש ואשה – בדברי המשנה בהוריות (1) מפורש כי בצדקה לפקוח נפש הצלת האיש קודמת להצלת האשה, אבל לענין מזון וכסות, מקדימים את האשה לאיש, כפי שנפסק בשו"ע (3) סי' רנא סע' ח) "איש ואשה שבאו לשאול מזון מקדימים אשה לאיש, וכן אם באו לשאול כסות", יעו"ש בש"ך (ס"ק יא-יב) טעם הדבר, ועי' באהבת צדקה (11) סע' מג) ובספר באורח צדקה (13) סע' כ) פרטים נוספים בדין זה, ובמש"כ "ואם האיש ת"ח, הוא קודם לאשה בכל אופן".
• סדרי קדימויות בהכנסת כלה – במסכת כתובות (2) סד, ז-ב) תנו רבנן: "יתום ויתומה שבאו להתפרנס [ממזונות של צדקה, רש"י], מפרנסים את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור. יתום ויתומה שבאו לינשא [משל צדקה, רש"י], משיאים את היתומה ואחר כך משיאים את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש". וכן נפסק בשו"ע (2) סי' רמט סע' טו) נפסק: "גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו". ובש"ך (ס"ק יא) הביא בשם מהר"ם אלשקר, דדווקא יתומות, ולא עניה שאביה אינו יכול להשיאה. וראה סיכום הדברים למעשה בספר באורח צדקה (12) סע' ד-ה; ובהערות שם).

פיזור הצדקה לכמה עניים

ד. מדברי הגמרא "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב בעולם", למדו הראשונים כי "לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד" [לשון השו"ע (3) סי' רנז סע' ט), וראה באהבת צדקה (7) הערה 148 דברי הראשונים בזה, ובמילואים (שם) הביא ארבעה טעמים לדין זה].

וכאשר העני הוא קרובו, לדעת הש"ך (שם ס"ק יט) מותר לתת לו את כל הצדקות, אך נחלקו עליו הפוסקים, יעו' באהבת צדקה (7) סע' מו), ובמש"כ שם [אות א] האם באופן חד פעמי יש היתר לתת לעני אחד את כל צדקותיו.

אמנם, אף על פי שאין לתת את כל צדקותיו לעני אחד, כתב בספר אהבת צדקה (7) שמכל מקום אם היה רגיל לעשות כן, אל ישנה ממנהגו, מפני שמנהג זה יצר חיוב כלפי אותו עני, כעין דין "מכירי כהונה", ויעו"ש במה שדן האם לעני שרגיל לקבל את הצדקות יש צד זכיה בממון זה. וראה במש"כ בנדון זה בשו"ת תשובות והנהגות (6) סימן תקעב).

ה. סיכום סדרי העדיפויות במתן צדקה

מנחת אשר (8)-(9), אהבת צדקה (10)-(11), באורח צדקה (12)-(13).

"לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום"

(רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"י ה"ב)