קושר ומתיר

אלו קשרים אסור לקשור בשבת

א. במשנה במסכת שבת ריש פרק ואלו קשרים (1), נאמר "ואלו קשרים שחייבין קשר הגמלין וקשר הספנין", ופירש רש"י, כי קשרים אלו נכללים במלאכת קושר ומתיר קשר של קיימא, מאחר ואינו מתירו לעולם [ולהלן יתבארו שיטות הראשונים בהגדרת מהו קשר של קיימא].

במשנה הבאה נאמר: "יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנים קושרת אישה מפתח חלוקה". ובסוגיית הגמרא דנו במשמעויות הסותרות שבמשניות אלו. ונתבאר במסקנא, כי יש שלושה סוגי קשרים: אחד – שעל קשירתו חייבים מהתורה, שני – אסור מדרבנן, ושלישי – מותר לכתחילה.

נדון דומה מובא בהמשך הסוגיה (2א), וגם שם הסוגיה מגיעה לאותה המסקנה בדבר החלוקה לשלושה סוגי קשרים, אשר דין שונה לכל אחד מהם.

דיני קושר ומתיר – שיטות הראשונים

ב. בסוגיית הגמרא נתבארו דוגמאות לשלושה סוגי קשרים שדינם שונה, ברם לא נתברר מה הם המאפיינים שמגדירים קשר ככזה שחייבים עליו, או שאיסורו מדרבנן, או שמותר.

ואמנם נחלקו רבותינו הראשונים, כמובא בדברי הטור והבית יוסף בסימן שי"ז (2ב-4ב), האם כדי להתחייב על קשירת קשר, די שיהיה קשר לטווח ארוך  [ולקמן נרחיב בזה] – שיטת רש"י וסיעתו. או שצריך שהקשר יהיה הן קשר לטווח ארוך והן קשר של אומן – שיטת הרי"ף והרמב"ם.

נפקא מינא, לנדון קשירת קשר הדיוט לטווח בינוני – לרש"י אסור מדרבנן, ואילו לדעת הרי"ף והרמב"ם – מותר.

ועוד נפקא מינא, כאשר הקשר מעשה אומן לטווח קצר – לשיטת רש"י מותר, ברם לשיטת הרמב"ם אסור מדרבנן מאחר וזהו מעשה אומן.

הבית יוסף הנ"ל (3ב) הביא מחלוקת נוספת, מהי הגדרת משך הזמן שעל הקשר להתקיים על מנת שיהיה קשר של קיימא. רבינו פרץ והכל בו נקטו שקשר שנקשר ליותר משבוע מוגדר כקשר של קיימא, ואילו לדעת רבנו ירוחם, רק קשר ליותר מחצי שנה מוגדר כקשר של קיימא.

וראה בדברי הטור (4א) אודות ההיתר לקשור קשר שאסור מדרבנן, לצורך מצווה, והבית יוסף ציין מקור לדברים במשנה בסוף מסכת שבת, ולפי ביאורו של רש"י במסכת שבת דף קנ"ז (4ג).

סיכום שיטות רבותינו הראשונים – שירת הים (6-5א).

דיני קשירה בשבת – פסקי השלחן ערוך ומשנה ברורה

ג. השולחן ערוך בסימן שי"ז סעיף א (6ב), פסק כשיטת הרי"ף: "הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור", וכתב הרמ"א "ויש חולקים שסבירא להו דכל קשר של קיימא ואפילו הוא של הדיוט חיבין עליו". בהמשך דבריו הביא הרמ"א (7א) את השיטות השונות בהגדרת משך הזמן הנדרש על מנת להחשיב קשר כקשר של קיימא.

ובמשנה ברורה (6ב) בירר את שיטות הראשונים ולפסקי הרמ"א, ובביאור הלכה ד"ה הקושר (6ב) הרחיב בהגדרת "קשר של אומן" – מי מגדיר את הקשר כקשר אומן, דעת רוב העולם או דעת הקושר בעצמו.

בהמשך הסעיף (7א) פסק השולחן ערוך את דינו של הטור "ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד אחד משיעורי תורה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא", ובמשנה ברורה ס"ק י"ג (7א) כתב כי דברי השולחן ערוך להתיר קשר האסור מדרבנן במקום מצווה נאמרו רק לשיטת הרמב"ם והטור, אולם שאר הראשונים חולקים עליהם [ברם ראה לעיל בדברי הבית יוסף שהבין בדעת רש"י כדעת הטור].

בסוף דברי הרמ"א (7א) פסק לנהוג כדעה הפוסקים שאין לקשור או להתיר שום קשר העשוי משני קשרים זה על גבי זה מאחר "דאין אנו בקיאים איזה מקרי של אומן", והוסיף: "ומכל מקום נראה דבמקום  צערא אין לחוש ומותר להתירו", והוסיף שכל האמור להחמיר רק בשני קשרים, הוא במקרה שקושר שני חוטים נפרדים, אבל אם קושר חוט אחד לעצמו [קשר בראש חוט], גם קשר אחד דינו כשני קשרים.

סיכום השיטות – שירת הים (5, 6א, 7ב)

קשר של עניבה

ד. בסוגיית הגמרא במסכת שבת דף קי"ג ע"א (8א), חלקו חכמים ורבי יהודה, האם מותר לקשור חבל זמני בקשירת עניבה, ולמסקנת הסוגיה סברת חכמים היא כי "חבל בחבל מיחלף", אולם "עניבה בקשירה לא מיחלף". ולכן מותר לקשור חבל זמני רק בקשר של עניבה. מנגד, לדעת רבי יהודה "עניבה גופה קשירה היא". כלומר, עניבה היא קשר בפני עצמו.

לאור זאת כתב הטור (8ב-8ג) "ועניבה מותר אף בחבל דעלמא דלאו קשירה הוא". ובבית יוסף על אתר הביא את דברי הראשנים שהסכימו כי עניבה בלבד איננה קשר כלל, ונחלקו האם מותר לעשות עניבה על גבי קשר.

וכן פסק השולחן ערוך סימן שי"ז סעיף ה' (9א), ובמשנה ברורה ס"ק כ"ט הביא את דברי האחרונים שסייגו את פסק הרמ"א בעניבה על גבי קשר, רק למצב שקושר זאת לטווח קצר, וכדברי הרמ"א לעיל, שבקשירת קשר הדיוט לזמן שמעבר ליום אחד יש איסור דרבנן.

פרטי דינים בקשירת עניבה

ה. וראה בארחות שבת (9ב) פרטי דיני קשר עניבה, וכן בפסקי תשובות אות י"ב (10א), ובמה שנתבאר שם באות י"ג (10א) "שיש לכתחילה להיזהר שלא לעשות קשר על גבי עניבה, לא בשבת ויום טוב, וגם לא בימות החול [שהרי יבואו אחר כך לפותחו בשבת, וכשם שקושר אסור כך מתיר אסור]".

ובהמשך דבריו המליץ על הנוהגים לעשות כן מדין ההיתר לקשור קשר שאסור מדרבנן לצורך מצווה, עיין שם.

פותל חבלים בשבת

ו. כתב הרמב"ם בהלכות שבת (10ב) "הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן וכיוצא בהן, הרי זה תולדת קושר וחייב. ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת", וכן הביא להלכה המשנה ברורה בסימן שי"ז ס"ק ל"ד בסופו (9א).

ממוצא הדברים דנו האחרונים, האם מותר ללפף ולפתל חוט ברזל או סרט סגירה מפלסטיק וממתכת בשבת. ראה בשמירת שבת כהלכתה (11א) ובארחות שבת (11ב), ובהערות שם הביא את דעת הרב וואזנר שהתיר.

ודו"ק היטב בדברי הגרי"ש אלישיב המובאים בספר שבות יצחק אות ה' סעיף ו' (13).

ההבדל בין קושר לתופר

ז. בספר שבות יצחק דן מהו ההבדל בין קושר לתופר וכפי שראינו שעל מנת להתחייב משום קושר צריך שיהיה זה קשר לזמן ארוך, או קשר של אומן, מה שלא מצינו כעין זה במלאכת תופר.

בראשית דבריו הביא מדברי האגרות משה כי גדר תופר הוא "מאחד שני חלקים ונעשו אחד", ואילו גדר קושר הוא "רק לקשר בין שני דברים", וכן הביא בשם האבני נזר.

אולם בהמשך דבריו הקשה מדין הרמ"א לעיל (7א) שגם קשר בראש חוט דינו קשר אומן, והרי במקרה זה הקשר אינו מחבר בין שני דברים. ולמסקנת דבריו באר על פי דרכו של הגרי"ש אלישיב, שמהות מלאכת קושר היא להכשיר את החוט שיהא ראוי לשימוש, והביא נפקא מינות בין ביאורו של האגרות משה  להסברו של הגרי"ש אלישיב, והמסתעף לנדון פותל חבלים.

וראה גם בדבריו בבירור דעת הרמב"ם והרי"ף, שעל מנת להתחייב במלאכת קושר שומה על הקשר להיות גם מעשה אומן.

ח. פרטים נוספים במלאכת קושר

• עניבה שהפכה לקשר או קשר שנעשה מאליו – שמירת שבת כהלכתה (11ג).
• עניבה של שבת – שבות יצחק אות ה' סע' ד' (13).
• אזיקון – שבות יצחק אות ה' סע' ז' (13).