א. המנחת חינוך (1) מסתפק בדין קטן שהגדיל בימי ספירת העומר [לדעת הבה"ג שכל מ"ט ימי הספירה "מצוה אחת היא" – לשון ספר החינוך (1) בהבנת דבריו], האם רשאי להמשיך ולספור בברכה. והביא ראיה שימשיך לספור בברכה, מדברי המרדכי במגילה (1) בשם רבי טוביה מוינה שאדם המחוייב בקידוש מדרבנן [סומא, או מקדש בזמן תוספת שבת] יכול להוציא אחרים המחוייבים מהתורה, ואם כן הוא הדין בקטן שהגדיל, יועיל מה שעשה בקטנותו לזמן שמחוייב כשיגדיל.
אך הברכי יוסף (1) פסק שקטן שהגדיל וכן גר שנתגייר בימי הספירה, ימשיכו לספור בלי ברכה.
ב. שורש הספק בדין קטן שהגדיל בימי ספירת העומר, לכאורה תלוי בהבנת שיטת הבה"ג [הרחבנו את הדברים בשיעור הקודם], וכפי שביאר הגרב"מ אזרחי בספרו ברכת מרדכי (2). אם ההבנה בבה"ג היא שדין 'תמימות' הוא במצות הספירה, דהיינו שכל מ"ט הימים היא מצוה אחת תמימה [וכלשון החינוך הנ"ל], ודאי שלא מועיל ספירתו בקטנות, כי לכאורה מעשה הקטן אינו נחשב כמצוה, וממילא חסר בשלימות מצות הספירה.
אך אם ההבנה בבה"ג היא שדין 'תמימות' הוא מחמת הספירה, דהיינו שצריך שתהיה ספירה רציפה ו'תמימה' של מספרים [כמבואר בהרחבה בשיעור הקודם] – לכאורה שפיר ספירת הקטן נחשבת ספירה המצטרפת להשלמת הספירה כשסופר בגדלותו [וכן משמע מדברי המנחת חינוך שכתב בטעם הסברא שהקטן ממשיך לספור ד"לא בטל החשבון"].
אמנם יש לדון בעצם ההנחה שאם דין התמימות הוא במצות הספירה, הרי שספירת הקטן אינה נחשבת כמצוה. וזו בעצם שאלה כללית אשר נדון בה בהרחבה בשיעור זה – מה גדר מצוות שעשה קטן בקטנותו: [א] האם מצוה שעשה הקטן בקטנותו פוטרת אותו מחיובו כשיגדיל, או שצריך לשוב לעשות המצוה בגדלותו. [ב] האם קטן שעשה מצוה מקבל שכר כ"מצווה ועושה" או כ"אינו מצווה ועושה", וכדלהלן.
ג. בגמרא במסכת ראש השנה, וכן נפסק ברמב"ם (3) מפורש כי שוטה שאכל מצה מחוייב לאכול פעם נוספת לאחר שנתרפא משטותו. ומתבאר כי מעשה שנעשה בחסרון דעת אינו תקף, ויש לשוב ולעשותו. ולכאורה הוא הדין במעשה קטן בקטנותו שאינו נחשב כמעשה מצוה. ומכאן למד החידושי הרי"ם המובא בספרו של הג"ר יוסף ענגיל ציונים לתורה (4) שקטן אינו מקיים מצות ספירה בקטנותו, וכן ביאר בשו"ת אבני נזר (5).
ד. גם במה שהעלנו לעיל שאם דין 'תמימות' הוא מחמת הספירה, שפיר ספירת הקטן נחשבת ספירה לצרף את כל הימים שספר בקטנותו עם מה שספר בגדלותו, לכאורה צ"ע כמו שהקשה האבני נזר הנ"ל, מדוע לספירת הקטן אין דין "מתעסק" מכיון שהקטן לא יודע מה הוא סופר, יעו' במה שהתלבט בזה האבני נזר.
ובכתב סופר ביאר (5) שבספירה עצם הספירה הוא לשמה, ולכן גם אם לא התכוין לשם המצוה מהני ספירתו.
* * *
ה. כאמור לעיל, השאלה בדין קטן שהגדיל, האם המעשה שעשה בקטנותו פוטר אותו מחיובו לכשיגדיל היא שאלה כללית, ומסתעפת לנדונים נוספים.
מהר"ם חביב בספרו יום תרועה על מסכת ראש השנה (6) למד מהסוגיא הנ"ל בראש השנה, לענין קטן שהגדיל בראש השנה ושמע קול שופר לפני שהגיע למצוות, שעליו לחזור ולשמוע תקיעת שופר לכשיגדיל [לדעת המהר"ם חביב דין זה שייך רק למאן דאמר שי"ג שנים נקבע "מעת לעת" מהשעה המדוייקת שנולד, ולדעת רעק"א בהגהותיו, דין זה נאמר לכו"ע אם הביא ב' שערות בחצות היום].
ו. נדון נוסף הוא בדין קטן שהגדיל בין שני פסחים, ופסק הרמב"ם (6) שאם שחטו עליו בראשון, פטור הקטן מלעשות פסח שני. ותמהו עליו [עי' בכסף משנה, כמבואר בכוונת דבריו בחידושי הגר"ח, ובטורי אבן] מהגמרא הנ"ל בראש השנה, אמאי פטור, והרי שחיטת הפסח כשהיה קטן נחשבת כמעשה שוטה, שצריך לחזור ולעשות לכשיתפקח, והוא הדין הקטן, מדוע אינו צריך להביא קרבן בפסח שני.
ואמנם הגר"ח מבריסק (6) תירץ דשאני קרבן פסח, שנאמרה בו הלכה מיוחדת שמהני שחיטה גם על קטן. ולכאורה נוכל לדייק מדבריו שבכל דבר אחר לא מהני מעשי הקטן בקטנותו, וצ"ע.
* * *
גדר המצוות שקטן עושה בקטנותו – האם פוטר את חיובו כשיגדיל – והאם מקבל שכר כ'מצווה ועושה'
ז. המהר"ם שיק (7) מחדש, שקטן אע"פ שאינו מחוייב במצוות, מכל מקום נחשב שעשה מצוה, ויצא ידי חובה בעשייתו, ומקבל שכר כאינו מצווה ועושה. "אלא שהמצוה אינו חזקה כל כך". ולכן לדעתו, שפיר ממשיך לספור בברכה כי כשספר בקטנותו עשה מצוה, והוי 'תמימות'.
והנה מאי דפשיטא למהר"ם שיק, מסתפק האגרות משה (8), האם למעשה הקטן יש שכר כדין מצווה ועושה, או כדין אינו מצווה ועושה. [ויש לדקדק בדבריו שעסק בענין קבלת השכר של הקטן על מעשהו, ולא ברור אם לדעת האג"מ עיקר מעשה הקטן נחשב כמעשה מצוה, ונפטר בזה מחיובו לכשיגדיל].
ובביאור דברי המהר"ם שיק כתב בשו"ת להורות נתן (9) על פי דברי האגלי טל (9) שמחשבת הקטן אינה נחשבת רק כלפי אחרים, אבל לגבי עצמו נחשבת מחשבת הקטן למחשבה "וחל עליו שם מצוה". ולכן כיון שבשעת הספירה כשהיה קטן חל על מעשהו שם מצוה, שפיר הספירה הוי 'תמימות'.
[עוד בביאור הסברא היאך מעשה הקטן נחשב למרות שאינו מצווה ועושה, יתכן על פי מש"כ בקובץ (8) שיש במצוות ב' חלקים: [א] התועלת והתיקון הנעשה מהמצוה. [ב] לקיים ציווי ה'. והחלק הא' שייך גם בקטן].
ח. יסוד הדברים מבואר גם בספר מועדים וזמנים (10), שבכל המצוות שמקיים הקטן בקטנותו נחשב כ"מקיים מצות עשה קיומית ונפטר כשהגדיל". ולכן יכול להמשיך לספור בברכה, וכמו כן מובן מדוע יוצא הקטן ידי חובת קרבן פסח שהקריב בקטנותו, כדין כל מצוה [ולא משום שזהו דין מיוחד בקרבן פסח, כביאורו של הגר"ח ברמב"ם].
וחזרו הדברים ונשנו בספר מעדני שמואל (11) בתוספת ביאור, שגם לענין ברכת המזון אם בירך לפני שהגדיל אינו צריך לחזור ולברך, כי קטן מקיים מצוה בקטנותו, ונפטר בזה מחיובו לכשיגדיל [נדון שהסתפק בו רעק"א, עי' בהגהותיו לשו"ע או"ח סימן קפ"ו ס"ק ב]. ומכל מקום הגם שמעשי הקטן נחשבים מצוה, זהו רק לעצמו שלא יתחייב לכשיגדיל, אך להוציא אחרים ודאי אינו יכול שהרי למעשה הוא נחשב כאינו מחוייב בדבר.
ט. האחרונים דנו האם קטן שהגדיל צריך לשוב ולברך ברכת התורה בליל היותו בן י"ג, מכיון שבבוקר כשבירך את ברכת התורה חיובו היה רק מדרבנן, וכעת שנכנס לשנתו הי"ג נהיה מחוייב מדאורייתא.
והגאון מקוז'יגלוב בשו"ת ארץ צבי (11) כתב שיוצא ידי חובת ברכת התורה כשאומר 'אהבת עולם' בתפילת ערבית, אלא שלפי זה חידש שצריך ללמוד מיד לאחר התפילה, וכדין היוצא ידי חובת ברכת התורה בשחרית באמירת 'אהבה רבה' שצריך ללמוד מיד לאחר התפילה.
ובשו"ת יביע עומר (12) האריך בענין, וכתב עצה אחרת, שהקטן יכוין בברכת התורה בבוקר יום האחרון לפני היותו בן י"ג, לפטור רק את מה שילמד עד הערב, ואז יוכל לברך בלילה לפני שילמד.
אכן במועדים וזמנים הנ"ל (10) ביאר, שלפי האמור לעיל שהקטן מקיים מצוה בקטנותו, שפיר אינו צריך לברך שנית ברכת התורה בערב כשהגדיל [ועי"ש שכתב כדברי הארץ צבי בשם הגר"ח מבריסק, וע"ע בהערה שם].
י. בדין קטן שהגדיל בספירת העומר כתבו בספר ציונים לתורה ובשו"ת מהר"ש ענגיל (13) סברא אחרת מדוע יכול להמשיך ולספור בברכה, כי לגביו שפיר הוי 'תמימות' מאחר וספר את כל חיובו.
מקורות נוספים לעיון בסוגיא:
מנחת חינוך (מצוה שו) בראיות נוספות לנדון דידן * משמרת חיים (ח"א אות ג) דן בענין קטן שקבע מזוזה בקטנותו, אם מחוייב לקובעה מחדש לכשיגדיל * שו"ת יחל ישראל (סימן א) סיכם את הנדונים השונים בגדר מעשה המצוות שעושה הקטן, ורצה לדמות זאת לגדר מעשה של גדול העושה מעשה בלא כוונה * סיכום השיטות ועוד מראי מקומות בענין זה בספר פסקי תשובות (סי' תפט אות כה)
