קטן שהגדיל בספירת העומר

ובעניינים נוספים ובהגדרת "מעשה" של קטן

א. האחרונים דנו האם קטן שהגדיל בימי ספירת העומר רשאי להמשיך ולספור בברכה.

נדון זה יסודו במחלוקת רבותינו הראשונים במסכת מנחות (1) בדין שכח לספור יום אחד. דעת הבה"ג המובאת בתוספות במסכת מנחות (1) שם ד"ה זכר)  שאם יום אחד לא ספר ספירת העומר, אינו ממשיך לספור בברכה משום ד"בעינן תמימות". ובספר החינוך  (1) ביאר את הטעם, היות וכל ימי הספירה "מצוה אחת היא", כפשטות לשון הכתוב "שבע שבתות תמימות" – שכל ימי ספירת העומר הינם מצוה אחת שלימה ["תמימות"]. אולם תוספות במסכת מנחות (1) כתבו על הבה"ג "ותימה גדולה הוא ולא יתכן", בלא נימוק. וביאר הרא"ש  (1) את סברת תוספות: "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה", ולכן אף אם שכח לספור יום אחד, יכול להמשיך ולספור בלילה שלמחרת.

המנחת חינוך (1) חקר האם קטן שהגדיל בימי ספירת העומר רשאי להמשיך ולספור בברכה, וכתב: "והנה נראה פשוט לשיטות הראשונים [תוספות והרא"ש] הסוברים דאם דילג כל היום יספור אחר כך, דלא הפסיד המצוה, אין חילוק בין אם שכח או הזיד ולא מנה, או שלא היה מחוייב למנות כגון קטן שנתגדל בימי הספירה, מכל מקום חייב למנות, דאין יום אחד תלוי בחברו, וזה פשוט. ולשיטת הראשונים [בה"ג] דסבירא להו דאם לא מנה יום אחד הפסיד המנין, והטעם כמו שכתב הרב המחבר דהם מצוה אחת, ומכיון שלא מנה יום אחד בטל ממנו החשבון, אני מסופק אם הקטן אע"פ שאינו חייב מכל מקום מנה כדרך הקטנים ובאמצע נתגדל, אי מחוייב מן התורה למנות בגדלותו בשנה ההיא. מי נימא דבחיוב ובפטור תליא מילתא, וכיון שהיה פטור, אף שמנה מכל מקום כיון שמצוה אחת היא, ומקודם לא נתחייב, גם עתה אינו חייב מן התורה, ואין כופין אותו למנות ככל מצות עשה שבתורה. או דילמא, כיון שמנה, אף שהיה בפטור, מכל מקום לא בטל החשבון על כל פנים, וחייב מכאן ולהבא".

המנחת חינוך הביא ראיה שהקטן ממשיך לספור בברכה, מדברי המרדכי (1) בשם רבי טוביה מוינה, שאדם המחוייב בקידוש מדרבנן [כגון סומא, או מקדש בזמן תוספת שבת] יכול להוציא אחרים המחוייבים מהתורה: "אם כן בקטן שנתגדל דעכ"פ הגיע לחינוך קודם, בוודאי מועיל אז הזמן שמחוייב מדרבנן להיות חייב אחר כך מן התורה ואין החשבון בטל.  ולכן הנוהגים שגם קטנים סופרים את ספירת העומר מדין "חינוך", ומקיימים מצות הספירה מדין "חינוך" [כפי שכבר נהג מהרי"ל (1) ש"היה מקבץ אליו בבית הכנסת כל הנערים אחר סיום התפילה והיה מברך עמהם בקול רם"], כשהם גדלים, הם ממשיכים ומקיימים כראוי את ה"מצוה אחת" של ספירת העומר ב"תמימות".

אולם הברכי יוסף (1) הכריע כדברי שו"ת פרי הארץ (ח"ג סי' ז) ש"קטן שהגדיל תוך ימי העומר, מונה שאר ימים בלא ברכה". ובשערי תשובה (1) הביא את דבריהם, וכתב: "ומה שכתבו בקטן, אין זה לדידן שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים גם כן, ומכל שכן מופלא סמוך לאיש". ונראה מדבריו כי חיובו של הקטן שהגדיל להמשיך לספור בברכה, תלוי בחיובו לספור בקטנותו מדין מצות חינוך. ואילו לא היה חיוב לחנכו במצוה זו בקטנותו, הרי אז ספירתו בקטנותו לא היתה כספירה, לפי הבה"ג שכל ימי הספירה הם "מצוה אחת". ולפיכך בשעה שהגדיל ונעשה "בר חיובא" אינו רשאי לספור, כי אינו יכול לקיים את ה"מצוה אחת" של ספירת העומר ב"תמימות".

הגדרת "מעשה" ו"מחשבה" של קטן

ב. ונראה לדון בשאלה האם ה"ספירה" שספר כקטן מועילה לזמן שנעשה גדול: הן ביחס למעשה המצוה של הקטן, והן ביחס למעשה הספירה של הקטן, כדלקמן. ואמנם, ביחס למעשה המצוה, השאלה כללית, מה גדרן של מצוות שעושה קטן בקטנותו, והאם מועיל מה שעשה בהיותו קטן לכשיגדיל.

בגמרא במסכת ראש השנה (2)  וכן נפסק ברמב"ם (2) מפורש כי שוטה שאכל מצה מחוייב לאכול פעם נוספת לאחר שנתרפא משטותו. ומתבאר כי מעשה שנעשה בחסרון דעת אינו תקף, ויש לשוב ולעשותו. ולכאורה הוא הדין במעשה קטן בקטנותו שאינו נחשב כמעשה מצוה. ומכאן למד החידושי הרי"ם המובא בספרו של הג"ר יוסף ענגיל ציונים לתורה (3) שקטן אינו מקיים מצות ספירה בקטנותו, וכן ביאר בשו"ת אבני נזר (2).

נדון נוסף הוא בדין קטן שהגדיל בין שני פסחים, ופסק הרמב"ם (4) שאם שחטו עליו בראשון, פטור הקטן מלעשות פסח שני. ותמהו עליו [ראה בכסף משנה, כמבואר בכוונת דבריו בחידושי רבנו חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק (4)] מהגמרא הנ"ל בראש השנה (2), מדוע פטור, והרי שחיטת הפסח כשהיה קטן נחשבת כמעשה שוטה, שצריך לחזור ולעשות לכשיתפקח, והוא הדין הקטן, מדוע אינו צריך להביא קרבן בפסח שני.

הגר"ח מבריסק (4) תירץ דשאני קרבן פסח, שנאמרה בו הלכה מיוחדת שמהני שחיטה גם על קטן. ולכאורה נוכל לדייק מדבריו שבכל דבר אחר לא מועילים מעשי הקטן בקטנותו, וצ"ע.

ברם בספר רשימות שיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק על מסכת סוכה (5) הביא שמועה אחרת בשם הגר"ח שאמר: "אע"פ שאין הקטן חייב במצוות יש לקטן קיום המצוה. ובכך תירץ את שיטת הרמב"ם שקטן שאכל מפסח ראשון והגדיל פטור מפסח שני, משום שפסח שני מוטל דווקא על מי שלא קיים את המצוה, אבל קטן זה קיים את מצות הפסח". [וכבר ציינו בהערה שם, כי בספרו של הגר"ח מבריסק על הרמב"ם כתב הגר"ח הסבר שונה מקבלת הגרי"ד בשם זקנו הגר"ח כפי ששמע מפי אביו הגר"מ סולובייצ'יק].

גדר המצוות שקטן עושה בקטנותו – האם פוטר את חיובו כשיגדיל – והאם מקבל שכר כ'מצווה ועושה'

ג. המהר"ם שיק (5) מחדש, שקטן אע"פ שאינו מחוייב במצוות, מכל מקום נחשב שעשה מצוה, ויצא ידי חובה בעשייתו, ומקבל שכר כאינו מצווה ועושה. "אלא שהמצוה אינו חזקה כל כך". ולכן לדעתו, שפיר ממשיך לספור בברכה כי כשספר בקטנותו עשה מצוה, והוי "תמימות", והדברים עולים בקנה אחד עם דברי הגרי"ד בשם הגר"ח.

והנה מאי דפשיטא למהר"ם שיק, מסתפק האגרות משה (6), האם למעשה הקטן יש שכר כדין מצווה ועושה, או כדין אינו מצווה ועושה. [ויש לדקדק בדבריו שעסק בענין קבלת השכר של הקטן על מעשהו, ולא ברור אם לדעת האגרות משה עיקר מעשה הקטן נחשב כמעשה מצוה, ונפטר בזה מחיובו לכשיגדיל].

ובביאור דברי המהר"ם שיק כתב בשו"ת להורות נתן (6) על פי דברי האגלי טל (5) שמחשבת הקטן אינה נחשבת רק כלפי אחרים, אבל לגבי עצמו נחשבת מחשבת הקטן למחשבה "וחל עליו שם מצוה". ולכן כיון שבשעת הספירה כשהיה קטן חל על מעשהו שם מצוה, שפיר הספירה הוי 'תמימות' [עוד בביאור הסברא היאך מעשה הקטן נחשב למרות שאינו מצווה ועושה, ראה במה שכתב בספר רץ כצבי (13) אות ב) על דברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים (6) שיש במצוות ב' חלקים: [א] התועלת והתיקון הנעשה מהמצוה. [ב]  לקיים ציווי ה'.  והחלק הראשון שייך גם בקטן].

יסוד הדברים מבואר גם בספר מועדים וזמנים (7), שבכל המצוות שמקיים הקטן בקטנותו נחשב כ"מקיים מצות עשה קיומית ונפטר כשהגדיל". ולכן יכול להמשיך לספור בברכה, וכמו כן מובן מדוע יוצא הקטן ידי חובת קרבן פסח שהקריב בקטנותו, כדין כל מצוה [ולא כי זהו דין מיוחד בקרבן פסח, כביאורו של הגר"ח ברמב"ם, אלא כשמועת הגרי"ד].

וחזרו הדברים ונשנו בספר מעדני שמואל (8) בתוספת ביאור, שגם לענין ברכת המזון אם בירך לפני שהגדיל אינו צריך לחזור ולברך, כי קטן מקיים מצוה בקטנותו, ונפטר בזה מחיובו  לכשיגדיל [נדון שהסתפק בו רבי עקיבא אייגר בהגהותיו על השו"ע (11)]. ומכל מקום הגם שמעשי הקטן נחשבים מצוה, זהו רק לעצמו שלא יתחייב לכשיגדיל, אך להוציא אחרים ודאי אינו יכול שהרי למעשה הוא נחשב כאינו מחוייב בדבר, וכמבואר גם בדברי הלהורות נתן (6).

ד. סברות האחרונים בנדון קטן שהגדיל בספירת העומר ופסק ההלכה למעשה

• הכתב סופר ביאר (2) שמסתבר כי מעשה הספירה הוא מעשה המוכיח מצד עצמו שהוא מעשה של מצוה לשמה, ולכן גם אם הקטן לא התכוון לשם המצוה במפורש, אבל הקטן "מסתמא" ספר לשם מצוה
• בציונים לתורה (3) כתב שלא מסתבר שלאחר שנתחייב לספור בקטנותו [מדין חינוך] יגרע חלקו להיפטר מהחיוב לספור כשיגדל. וכעין זה מבואר גם בדברי האור לציון (9) שהחיוב לספור מדין חינוך נמשך לאחר שנהיה גדול.
• עוד מבואר בדברי האור לציון (9) כי ביחס למעשה הספירה של הקטן, יש לדון שהספירה נחשבת "תמימה" מאחר ולמעשה ספר את כל הזמן שהיה מחוייב בספירה.
• סברת מהר"ש ענגיל (12) מדברי הגמרא בסוכה (12) לחייב קטן שהגדיל לספור בברכה אפילו אם לא ספר בקטנותו.
• סיכום דעות הפוסקים להלכה בנדון קטן שהגדיל בספירת העומר – חזון עובדיה (10) ופסקי תשובות (12).

ה. קטן שהגדיל בעניינים נוספים

• האחרונים דנו האם קטן שהגדיל צריך לשוב ולברך ברכת התורה בליל היותו בן י"ג, מכיון שבבוקר כשבירך את ברכת התורה חיובו היה רק מדרבנן, וכעת שנכנס לשנתו הי"ג נהיה מחוייב מדאורייתא.

ראה בדברי הגאון מקוז'יגלוב בשו"ת ארץ צבי (11), יביע עומר (11), ובמועדים וזמנים (10) שביאר לפי האמור לעיל שהקטן מקיים מצוה בקטנותו, ולכן אינו צריך לברך שנית ברכת התורה בערב כשהגדיל [ובהערה שם כתב כדברי הארץ צבי בשם הגר"ח מבריסק].

• קטן שהגדיל ביום השני של ראש השנה, באמצע חול המועד סוכות, או באמצע ימי חנוכה – האם צריך לברך שהחיינו – בספר רץ כצבי (13) דן בזה על פי המבואר לעיל שבמעשי הקטן יש "קיום" מצוה.