מנהג ישראל מקדמת דנא להבטיח לילדים מתנות בתמורה להחזרת האפיקומן בליל הסדר. ויש לדון האם יש חיוב לקיים את ההבטחה, כי יתכן ומאחר והחיוב לקיים הבטחה נובע מסמיכות דעתו של המקבל על דברי הנותן [כפי שיבואר להלן] – לקטן הרי אין דעת, ואם כן ניתן יהיה לחזור מההבטחה.

שאלה נוספת, האם מותר לשכנע קטן לוותר על המתנה באופן שיתרצה לקבלה וימחל. ופעמים רבות מכיון שלקטן אין דעת, ניתן בקלות לשכנע אותו במתנה קטנה [חפיסת שוקלד] במקום מתנה גדולה [אופניים יקרות, משחק משוכלל] שהובטחה לו.

א.   בסוגית הגמרא (1) נחלקו רב ורבי יוחנן, האם יש בדברים משום 'מחוסרי אמנה', דהיינו כשחוזרים מקיום הבטחה [ללא כל קנין אלא בדיבור בעלמא] – האם אדם זה נחשב 'מחוסר אמנה' ואין רוח חכמים נוחה ממעשיו. [ולקמן יבואר למאן דאמר שיש בדברים משום מחוסרי אמנה, האם יש בזה איסור מדאורייתא או מדרבנן].

ומביאה הגמרא ברייתא שנלמד מהפסוק 'הין צדק ואיפת צדק' – שיהא הין שלך צדק ואיפה שלך צדק. ומברייתא זו לכאורה קשה על רב דס"ל שאין בדברים משום 'מחוסרי אמנה', כי מפסוק זה משמע שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה'. ותירץ אביי שמפסוק זה לומדים הלכה אחרת "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב", ולכאורה אין זה נוגע כלל לדין 'מחוסרי אמנה'.

בהמשך הסוגיא, אמר רב פפא שרבי יוחנן מודה ב'מתנה מועטת', שאינו יכול לחזור בו, משום "דסמכא דעתו של המקבל" על דיבורו של הנותן. ודברי רבי יוחנן שאין בדברים משום 'מחוסרי אמנה' נאמרו לענין "מתנה מרובה", שבה אין המקבל סומך את דעתו על דברי המבטיח.

ב. והנה הרי"ף (2) פסק להלכה כדעת רבי יוחנן, אולם מאידך הביא את הברייתא "שיהא הין שלך צדק ואיפה שלך צדק" לענין ההלכה שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ועמדו הראשונים [2; ר"ן, בעל המאור, רמב"ן במלחמות] ותמהו, שהרי ברייתא זו הובאה כקושיא על רב, ורב העמידה שמדובר בהלכה "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב", אבל לפי רבי יוחנן הרי לכאורה הפסוק 'הין צדק' נצרך לדין 'מחוסר אמנה'.

ומתבאר ממסקנת דברי הרי"ף [לפי הבנת הרמב"ן וכן דעת הרא"ש] כי דין 'מחוסרי אמנה' אינו נלמד מהפסוק 'הין צדק', וכן מבואר בדברי המרדכי (3) שדין 'מחוסרי אמנה' נלמד מדברי קבלה שנאמר (צפניה ג, יג) 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'. והפסוק 'הין צדק' מלמד את ההלכה שאין לדבר "אחד בפה ואחד בלב".

מאידך, לדעת בעל המאור (2) יש ביטול מצות עשה של 'הין צדק' בכל מחוסרי אמנה, כמבואר בדבריו בביאור דעת הרי"ף שהביא את הלימוד של 'הין צדק' שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, לענין מתנה מרובה שבה גם לדעת רבי יוחנן יכול לחזור. ומשמע שלמסקנא, במתנה מועטת לפי רבי יוחנן יש ביטול מצות עשה ד'הין צדק' כשאינו עומד בדיבורו.

וכן מפורש בשיטה מקובצת בכתובות (3) בשם הר"י מקורביל, שמהפסוק 'הין צדק' נלמד שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה'. ומתוך כך הקשה על רש"י בכתובות (3), שכתב על דין פריעת בעל חוב מצוה – "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק", ותמה הר"י מקורביל, שהלוא פסוק זה נצרך לדין 'מחוסרי אמנה'.

גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מסכת שביעית (3) משמע בפשטות שמהפסוק נלמד בדרשה גמורה שיש לקיים דיבורו, וכן מבואר ברע"ב שם [ומכל  מקום בתוספות יו"ט נקט דקרא זה אסמכתא בעלמא].

ג. להלכה נפסק בשו"ע וברמ"א (4) כרבי יוחנן, שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה' במתנה מועטת, ונקט השו"ע בטעם הדבר "שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותם בדברים שהם נקנים בהם". ומשמע מדברי הסמ"ע (ס"ק יב) שהכריע כשיטת הראשונים שיש במחוסרי אמנה ביטול עשה של 'הין צדק'.

וראה בשו"ת בצל החכמה [5; רבי בצלאל שטרן, אב"ד מלבורן, אוסטרליה] שכתב כי גדר זה של 'מתנה מועטת' ו'מתנה מרובה' תלוי במעמדו ומצבו של נותן המתנה.

ד. ומאחר ומתבאר בגמרא והשו"ע שדין 'מחוסרי אמנה' נובע מסמיכות דעתו של המקבל, צ"ע בנדונים הבאים:

• הבטחה שלא בפני המקבל – כגון ראובן שהבטיח בפני שמעון לתת מתנה ללוי. במקרה זה הרי אין סמיכות דעת של המקבל, כיון שהמקבל [לוי] לא שמע כלל מההבטחה, והשאלה אם גם בכגון דא יש לחשוש לדין 'מחוסרי אמנה'.
• הבטחה לקטן – כידוע אין לקטן דעת, וממילא אין כאן סמיכות דעת כלל, והשאלה אם גם כשמבטיח הבטחה לקטן חובה עליו לקיימו מדין 'מחוסרי אמנה'.

ומצינו שנחלקו הפוסקים בנדונים אלו, כדלהלן.

ה. בשו"ע הרב (4) העתיק להלכה [בדיני מכירה סע' ו] את דברי שו"ע (חו"מ סי' רמג סע' א-ב) שגם בהבטחה לתת מתנה שלא בפני המקבל יש דין 'מחוסרי אמנה', ואמנם הקשה על כך השו"ע הרב [ציונים אות נג, וכידוע את הציונים כתב הגרש"ז מלאדי בעצמו] שדין זה צ"ע שהרי לא סמכא דעתו של המקבל, כיון שלא ידע כלל מזה.

והגאון רבי מאיר אריק [מגאוני הונגריה לפני כמאה שנה] הביא בספרו מנחת פתים (5) שאמנם לדעת בעל ההפלאה יכול לחזור בו מהבטחה שהמקבל לא שמע, אלא שמדברי הרא"ש במסכת כתובות לא משמע כן. וציין לדבריו של מהר"י אלגאזי בספרו קהלת יעקב (5) שגם בהבטחה לקטן יש משום 'מחוסרי אמנה' ואף שאין לו סמיכות דעת. ברם מאידך פסק הגרי"ח זוננפלד, רבה של ירושלים, בשו"ת שלמת חיים (9) כי אין חובת קיום הבטחה ב'מתנה מועטת' לקטן, וכנראה משום דאין לקטן כל סמיכות דעת.

ומדברי רבנו יונה בשערי תשובה (6) משמע שיש דין "מחוסר אמנה" גם שלא בפני המקבל, כפי שדקדק בשו"ת בצל החכמה [6; ועי' עוד במה שהביא בשו"ת בצל החכמה את דברי השל"ה הק' בענין זה, ובמה שדן בדבריהם].

וצ"ב מה שורש מחלוקת הפוסקים הנ"ל, אם יש דין 'מחוסרי אמנה' בהבטחה שלא בפני המקבל, ובהבטחה לקטן.

ו. בביאור הדברים כתב הרב אברהם בן חיים [דיין בביה"ד אהבת שלום בירושלים] בספרו משפטי חיים (8-7) כי שורש המחלוקות נעוץ במחלוקת הראשונים הנ"ל ביסוד דין 'מחוסרי אמנה', אם הוא דין דאורייתא הנלמד מהפסוק 'הין צדק' לאומר ההבטחה שלא יחזור בו מדיבורו. או שאין דין זה נלמד מהפסוק 'הין צדק', וההלכה של 'מחוסרי אמנה' היא מדרבנן ומצאו אסמכתא מהפסוק 'שארית ישראל לא יעשו עולה' [כמוזכר במרדכי הנ"ל; 3] ודין זה תלוי בסמיכות דעת המקבל, שסמך דעתו על דברי הנותן ואז נעשית לו עולה אם לא תקויים ההבטחה.

ולפי זה: אם יסוד חובת קיום ההבטחות היא מדין 'שארית ישראל לא יעשו עולה', ותלוי בסמיכות דעת המקבל, ודאי שזהו רק בפניו של המקבל, ורק בפני גדול שיש לו דעת. ברם אם שורש הדין הוא מהפסוק 'הין צדק', ודאי שעיקר האיסור הוא על האומר לקיים דבריו ולאמת את לשונו שלא יהיו שפתיו דוברות מרמה. וזהו כמובן גם בהבטחה שהמקבל לא שמע וכן בהבטחה לקטן שאין לו דעת.

וראה בהערה 4 שאמנם בלשון הגמרא והשו"ע מפורש טעם "סמיכות הדעת", ומשמע שהעיקר תלוי בסמיכות דעת המקבל, אך יש לומר שלדעת הראשונים הנ"ל שלמסקנא הלימוד לדין 'מחוסרי אמנה' הוא מהפסוק 'הין צדק', לעולם עיקר האיסור הוא על האומר מצד ההעברה על דיבורו, אלא שכל עוד אין הדיבור נעשה בגמירות דעתו של האומר, וכגון במתנה מרובה שהאומר יודע שאין דעתו של המקבל סומכת עליו, אין זו "אמירה" שעליה נאמר איסור 'מחוסרי אמנה'. ורק יש לדון משום "אחד בפה ואחד בלב" [ולפי זה צריך לומר שבהבטחה שלא בפני המקבל ובהבטחה לקטן, כן גמר הנותן בדעתו לתת המתנה ואע"פ שלא שמעו המקבל ואע"פ שלקטן אין דעת, וצ"ע].

ז. עוד יש לדון בקיום הבטחות לקטן, מדברי הגמרא בסוכה (9) שיש להיזהר שלא ללמד את הקטנים לשקר. ותמה המשפטי חיים (8), מדוע אמר ר' זירא שעיקר הבעיא היא משום "דאתי לאגמורי שקרא", תיפוק ליה שיש לקיים משום הבטחה ב'מתנה מועטת', ועי' במה שתירץ שמדובר באופן שמחל הקטן [וכמבואר בדברי הגרי"ח זוננפלד (9), שבגלל קושיא זו כתב שאין בקטנים משום 'מחוסרי אמנה'].

ח.  עוד יש לדון בהטחה לקטן מדין הבטחה לעני, שיש חיוב לקיימה מדין נדר וכמובא בר"ן בשם הירושלמי (2) [ועי' בקושיית רבי אלחנן וסרמן (9) על הגמרא בסוכה, שבכל הבטחה לקטן יש חיוב לקיימה מדין נדר, דהקטן הרי הוא כעני. ותירץ שנצרך לטעמא דאגמורי שיקרא, בתינוק שיש לו משל עצמו, כגון שירש מאביו].

סיכום ההלכה בדין חובת ההורים לקיים הבטחתם לקניית אפיקומן – שו"ת משפטי חיים (8).