א. בפסקי הדין הרבניים (1) מובא מעשה שהיה בשתי מפלגות שחתמו על הסכם לפני הבחירות, ועל פיו, בתנאים מסויימים צריך היה אחד מנציגי המפלגות להתפטר לאחר הבחירות. אולם כאשר הגיעו הדברים לכלל מעשה, נטען כי אין כל תוקף להסכמים שנחתמו לפני בחירות מדין 'אסמכתא', וכן מאחר שאין תוקף להתחייבות על 'דבר שלא בא לעולם' – ראה בהרחבה השתלשות ופרטי המקרה וטענות הצדדים בפסק הדין (1). ולתוספת ביאור, ראה באינצקלופדיה תלמודית (2) הגדרת המושגים "אסמכתא" ו"דבר שלא בא לעולם", שאין להם תוקף ו"חלות" בתורת הקניינים. ועל כך התבססה הטענה שאין להסכם שנחתם ערב בחירות כל תוקף מחייב לפי הדין, הואיל והוא בגדר "אסמכתא", ו"דבר שלא בא לעולם".

בית הדין האזורי קבע כי אין צורך להיכנס לבעיות בהן דנו הצדדים, אם יש להסכם תוקף לפי הדין בגלל  שלא נעשה בקנין והוא בבחינת 'דבר שלא בא לעולם' או 'אסמכתא' ולכל יתר הבעיות אשר עוררו הצדדים – הואיל וכל השאלות והבעיות הנ"ל הן, אילו היה הנדון שלפנינו ענינם של יחידים, ועסקיהם הפרטיים. אבל מכיון שנידון דידן הוא עניינו של ציבור, שונים פני הדברים, וכפי שיבואר להלן בהרחבה: מה דינו של ציבור לגבי קניינים – האם מחוייבים לקיים התחייבויות גם ללא שנעשה עליהם קנין.

ב. בתשובות הרא"ש (3) מפורש שציבור אינו צריך קנין שכן כל "מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי". וכן פסק הרמ"א (3) "וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין".

וכן מבואר בהגהות המרדכי על מסכת בבא מציעא (3) שנשאל על רבים ששכרו מלמד, האם יכולים לחזור בהם קודם שהתחיל במלאכתו, או לא, והשיב: "דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד, ורבים הם שלשה, כדאיתא בפרק השולח, ואפילו יחיד העושה על דעת רבים אינו יכול לחזור" ובהמשך הדברים כתב המרדכי (סימן תנח) "ולכן נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין".

ג. אך עדיין יש לעיין, האם הלכה זו שציבור אינו צריך קנין ו"כל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי", היא דווקא במקום שקנין מועיל, ואז דינו של ציבור בלי קנין כדינו של יחיד בקנין. אבל במקום שקנין אינו מועיל, גם כח ציבור אינו מועיל. או שכח הציבור "אלים" מקנין היחיד, וגם במקום שאין הקנין מועיל ביחיד עדיף כח הציבור ואין יכולים לחזור.

ומצינו בדברי הרשב"ש (4) [ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, נולד בעיר אלג'יר בשנת ה"א ק"ס (1400). אביו בעל התשב"ץ היה גדול רבני אלג'יריה אחר פטירת הריב"ש] שכתב בסימן קי"ב: "דאלים כוח דציבורא, שבכלל דבריהם אינם צריכים קנין, שהרי כתב הרשב"ה שדין ציבור עם יחידיהם כדין בית דין הגדול עם כל ישראל. ומעשים בכל יום שמקחם וממכרם אינו צריך קנין, ואפלו דברים שאין קנין מועיל בהם, כח הציבור מקנה אותו, כמקנה דבר שלא בא לעולם". ושנה את דבריו בסימן תקס"ו: "ציבור, אפילו בלי קנין, ובדבר שלא בא לעולם, ולמי שלא בא לעולם, מכירתם מכירה". [ובביאור הדברים כתב הרשב"ש [בסימן קיב] שדבר זה דומה למה שאמרו בתקנת "כתובת בנין דיכרין" [עי' כתובות נ"ב ע"ב במשנה, מאחר והבעל יורש את אשתו תיקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה, דהיינו נדוניה שלה] – שדבר שלא בא לעולם, ולמי שלא בא לעולם, גם נקנה כ"תנאי בית דין"].

ומפורש בדבריו, שגם במקום ובאופן שביחיד אין קנין מועיל – אין הצבור יכולים לחזור בהם.

ד. אולם עדיין יש לעיין, בהלכה זו שציבור אינו צריך קנין ודבריהם קיימים גם במקום שאין קנין מועיל, כפי שנתבאר – האם הדברים אמורים גם ב'אסמכתא', שאין הציבור יכולים לחזור בהם, כמו בדבר שלא בא לעולם, או הואיל ואין ב'אסמכתא' גמירות דעת מוחלטת, גם הציבור יכולים לחזור בהם.

בשאלה זו דן המבי"ט (4) כאשר נשאל על הפסד שהפסיד החכם של ירושלים, בסיבת היותו דיין העיר. ולפני שנתמנה לדיין עשו עמו ראשי הקהל הסכם וקיבלו עליהם שכל הפסד שיבוא לו מהעכו"ם או מאיזה עלילה שיעלילו עליהם, יהיו הקהל חייבים לפרוע לו. ראשי הקהל טענו כמה טענות שאין לחייבם לפרוע, וביניהם היתה טענה שזו 'אסמכתא'. ועל כך השיב המבי"ט: "הטענה השניה, כי גם שנתחייב לפרוע ההפסד [היה] הוא אסמכתא בעלמא, בלי קנין ושבועה, גם בזו אין להם זכות, כי כל תקנות הקהלות אין צריכים קנין ולא שטר, ודבריהם ככתובים וכמסורים דמי, כמו שהשיב הרא"ש ז"ל כלל ו', וכתב שמנהג פשוט הוא".

הרי שבציבור, גם ב'אסמכתא' אינם יכולים לחזור בהם. ובהסבר הדברים משמע מהמבי"ט שבמקום שאין צריכים קנין, אין בכלל טענה של 'אסמכתא' – ולכן אינם יכולים לטעון שזו 'אסמכתא' הואיל וציבור אינם צריכים קנין.

[בהרכב בית הדין הרבני האיזורי ישב כאב"ד הרב יצחק קוליץ זצ"ל, לימים רבה הראשי של ירושלים. בספרו מנחת אליהו ((6) (5)) הרחיב הרב קוליץ את היריעה בהלכה זו ש"ציבור אינו צריך קנין", והביא את דברי המהרי"ק שגם הוא סובר כהרשב"ש והמבי"ט, ולדעת כולם כח הציבור עדיף על קנין יחידים, וחל גם בדבר שלא בא לעולם.

ועוד הרחיב את היריעה בבירור שיטת הרא"ש בסוגיא זו, ובתמיהה על הסתירה שלכאורה נראית בדברי הרא"ש.

ובתוך הדברים חקר ביסוד ההלכה שרבים אינם צריכים קנין אם היא משום כוחו של מנהג או משום כוח ציבור שהוא כבית דין, ורצה לומר שנחלקו בזה הראשונים. ובביאור שיטת הרא"ש כתב, שלדעתו ההלכה שציבור אינו צריך קנין נאמרה רק בדברים הם במהותם דברים של ציבור, עי' היטב בדבריו].

ה. לאחר שבית הדין הביא את כל המקורות הנ"ל, פסקו הדיינים (7) שבהסכם נערך מטעם מפלגה, שהיא כציבור, והחותמים הם נציגי הצבור המוסמכים – אין יסוד לכל הטענות והנימוקים שההסכם אינו בר תוקף.

בית הדין נקט כדבר פשוט, שיחיד הפועל על דעת ציבור וכן יחיד המתחייב כלפי ציבור – דינם כציבור, ואין הבדל בין מעשה ציבור לבין מעשיו של יחיד העושה על דעת ציבור, ודבריו ככתובים וכמסורים, ואינו יכול לחזור בו.  ואף הוסיף כי מוטל על הציבור, לשמור על התחייבויותיו ולכבדם, גם אם התחייבות מסוג זה אינה תופסת ביחיד, וזאת מפני תקנת הציבור.

לאור כל זה פסק בית הדין: "ולפיכך, אין לקבל את טענות הנתבעים שההסכם אינו בר תוקף, – הואיל והתחייבותם בהסכם היתה, הן כנציגי הציבור, והן כלפי הציבור, ועליהם לכבד את ההסכם ולקיימו במלואו".

ו. על פסק הדין של בית הדין האיזורי הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפני הדיינים הרב יצחק נסים [שהיה אז הראשון לציון] הרב אליעזר גולדשמידט, ולהבחל"ח הרב יוסף שלום אלישיב. מעניין לציין כי פסק הדין פורסם בנוסח זהה בפסקי דין רבניים (8), בספרו של הרב אלישיב "קובץ תשובות" ((9) (8)) ובספרו של הרב גולדשמידט "עזר משפט (9).

טענות המערערים היו: [א] הלכה זו של ציבור, היא דוקא במעשה הנעשה על ידי ז' טובי העיר שהם ראשי הקהל ונציגיו, ולא על ידי נציגי מפלגות. [ב] כוחם של נציגי הציבור יפה אך ורק במעשה הנעשה לטובתו של הציבור, אבל התחייבות מראש להתפטרות לאחרי הבחירות, הוא מעשה שאינו לטובת הציבור, כי הבוחרים בהצביעם עבור רשימה, מתכוונים לנציגים פלוני ואלמוני לפי הסדר שהם קבועים בה, והמתפטרים כאמור הרי מבטלים מראש את רצונם של המצביעים אותו הביעו בהצבעתם. [ג] עוד טענה נטענה, שבנוסף לכך שההתחייבויות שבנידון הן דבר שלא בא לעולם ואסמכתא, הרי הן גם 'קנין דברים בעלמא' – כי לא הוגשה ההתפטרות עצמה, אלא התחייבות להתפטר. והרי זו ממש ההלכה "מי שקנו ממנו שיעשה שטר מחילה לחבירו, הוא קנין דברים".

ז. בית הדין דחה את הטענות מכל וכל, ואישר את פסק הדין של בית הדין האיזורי.

בתוך דבריהם קבעו הדיינים כי כוחו של הציבור במעשים ללא קנין הוא גם בדברים אשר אינם כלל בתחום הקניינים – כדוגמת דיבורים בעלמא. וכאמור לעיל, כמו כן גם התחייבותו של היחיד לציבור – לשרת את הציבור, דינה ותוקפה הוא כמעשה ציבור, ואין היחיד רשאי לחזור בו. עוד פסקו הדיינים כי ציבור אינו יכול לטעון "משטה הייתי", כלומר ההודאה לא נאמרה ברצינות אלא בדרך השטאה, שאין דרך הציבור להשטות. והוא הדין ביחיד המודה לרבים – אין דרכו להשטות לרבים.

הדיינים מסיימים בדברים נוקבים: "פרנסי הציבור בשליחותם בעניני הציבור, אל להם להשתמש בטענות שהתחייבויות אשר הם קבלו עליהם, אינן מחייבות, הואיל ולפי הדין יש ערעור בתוקפם. דיבור והתחייבות, ובעניני ציבור במיוחד, הם דברים שבקדושה, אשר יש לשמרם ולקיימם במלוא הכוונה כלשונם וכרוחם, וחלילה לחללם. בל יחל הציבור דברו, וחס ושלום להחריב את הארץ על ידי העמדת דבריהם על דין תורה".

הערה: להשלמת היריעה בהלכה של התחייבויות נציגי ציבור, מצורפת לשיעור זה תשובה מספר 'משפטי התורה' בענין – "התחייבות של גבאי בית כנסת שנעשתה בדיבור בלבד".

[*] התודה והברכה לידידי היקר עו"ד הר"ר משה מורגנשטרן הי"ו, על הרעיון והמקורות לשיעור זה.