קיום מצוות בחפצים של אחרים
א. במסכת פסחים אמרו חז"ל (1) שהשוכר בית בחזקת בדוק מחמץ ונמצא שאינו בדוק, גם במקום שמשלמים שכר על הבדיקה, אינו מקח טעות, כי "ניחא לו לאדם לעשות מצוה בממונו", ולכן השוכר אינו מקפיד בכך שהמשכיר לא בדק את הבית והוא יצטרך להוציא ממון על הבדיקה [דין זה נפסק בשו"ע (2) ועי"ש שנחלקו הפוסקים אם צריך המשכיר להחזיר לשוכר את שכר הבדיקה]. והקשו הראשונים סתירה מהסוגיא בבבא מציעא (1) שהשואל ספר תורה אסור להשאילו לאחר, ולא אמרינן בזה ניחא ליה למיעבד מצוה בממונו, וצ"ע.
ממוצא התירוצים לסתירה זו דנו רבותינו הראשונים בבירור המנהג להתעטף בטלית או להניח תפילין של חברו בברכה ללא נטילת רשות מהבעלים, והאם מותר לקרוא בספרי חברו, או להתפלל מסידורים ומחזורי תפילה שנמצאו בבית הכנסת, ללא ידיעתם – ועל סמך דבריהם קבעו הפוסקים אימתי מותר לקיים מצוות בחפצי הזולת.
- הריטב"א (1) תירץ: "בספר תורה, כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר תורה, לא ניחא ליה, דהא יצא שכרו בהפסדו, כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד. אבל במידי דליכא שום חשש קלקול, ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה. כגון אם מצא טלית או תפילין של חברו בבית הכנסת וכיוצא בזה, רשאי להניחם שם ולהחזירם למקומם, ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת".
וכעין זה תירץ הנמוקי יוסף במנחות (1) "ובמקום שנהגו להניח טליתותיהם בבית הכנסת, אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו מותר, ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי [בבא מציעא (1) מא, א], כיון שליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא לאיניש דליעבדו מצוה בממונו, משא"כ בספרים, שמא יבוא לקרוא בהם הרבה עד שיקרע מרוב שימוש".
- המרדכי במסכת בבא מציעא (1) חילק בין ספר תורה "דמיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה, אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו ודאי ניחא ליה". ולפי זה יוצא, שאסור להתעטף בטלית חברו שלא מדעתו. ובשדי חמד (4) כלל יו"ד אות א) הביא את דברי הפרי חדש שכתב, שאף שהמרדכי עצמו פסק במנחות (1) כדעת הסמ"ק שמותר להתעטף בטלית חברו "שאני התם דליכא אלא הפסד פורתא, דלא קפדי אינשי כלל, משא"כ בספר תורה" [ועוד תירץ המרדכי "דהתם גבי בדיקת תחמץ אית ביה טירחא ולכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא", וראה ביאור דבריו בשדי חמד (4) כלל יו"ד אות ב].
להלכה פסקו הרא"ש (1) והסמ"ק [הובא במרדכי במנחות (1)] שניתן להתעטף בטלית של חברו שלא בידיעתו בברכה, אך אם מצא את הטלית מקופלת, יחזור ויקפלנה כבראשונה, וכן נפסק בטור (2) ובשלחן ערוך (2) בהלכות ציצית: "מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת". והרמ"א הוסיף: "והוא הדין בתפילין. אבל אסור ללמוד מספרים של חברו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלימודו" [וראה בקושיית הנמוקי יוסף בבבא בתרא (1) מהמבואר בסוגיא בבבא מציעא (1) בנדון המוצא תפילין, שאם לא ֹשָם דמיהם אסור להניחם, וקשה, שהרי ניחא לאדם שיעשו מצוה בממונו, ובמה שתירץ הדרכי משה (2) ס"ק ב].
שימוש בחפצי חברו לקיום מצוה בזמנינו
ב. מעניין מאד להיווכח, כי ההלכה שנפסקה בזמן מרן השו"ע והרמ"א, להתיר שימוש בטלית ותפילין של חברו ללא רשותו, ולעומת זאת להחמיר ולא להשתמש בספרי חברו בלא ידיעתו – שונה בזמנינו, ואדרבה, הספרים מצויים ובדרך כלל הבעלים לא מקפידים על שימוש אקראי בהם. ואף שכתב המשנה ברורה [שם] "והעולם נוהגים כשמוצאים סידור תפילה או מחזור בבית הכנסת שלוקחים אותו כדי להתפלל בו, ואיני יודע היתר לזה, דמאי שנא סידור מספרים", מכל מקום כתב בערוך השלחן (5) "לעיין בעלמא [בספרים], נוהגים היתר, וכן ליקח סידור ומחזור בלא ידיעת הבעלים, דרובא דעלמא לא מקפידים בזה" [וראה סיכום בספר אסוקי שמעתתא (8)].
ומאידך גיסא, הבן איש חי כתב בפרשת לך לך (3) כי "בזמן הזה חזינן, רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אלא אם כן יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו, הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה, והטעמים שונים". ובפרשת וירא כתב כן גם לענית הנחת תפילין של חברו ללא ידיעתו, אלא שהוסיף: "ובשעת הדחק, דלא אפשר לו ללבשם מדעת בעלים, דאינם מצויים לפניו, ואם ימתין יעבור הזמן, אז יש לסמוך על נדבת לבם של ישראל, דניחא להו למעבד מצוה בממונם. וטוב שאחר כך יגיד לבעלים, ויבקש מהם רצון על מה שעשה למפרע, אם אפשר לו למצוא אותם". וכן מבואר בדברי ערוך השלחן (5) שכתב: "ונלע"ד אף שרבותינו [הטור והשו"ע] פסקו הדין הזה בסתמא מותר ליקח טלית חברו שלא מדעתו ולהתפלל מטעם דוודאי ניחא ליה, מיהו אנן חזינן דהרבה מקפידים בזה מאד, ובפרט כשהטלית הוא חדש ונקי, וגם יש בני אדם שאין סובלים כלל שאדם אחר לבש בגד שלהם מטעם זיעה ונקיות, ונלע"ד שמאד יש להתחשב בדין זה". ועי"ש בדבריו שאסר מטעם זה על הגבאי ליטול טלית המוצנעת בתאים שבבתי הכנסת ולתתה לאורחים להתפלל ללא ידיעת הבעלים.
להשלמת היריעה ראה בשו"ת ציץ אליעזר (6) שאסר לחולה שנכנס לבית הכנסת של בית החולים להשתמש בטלית ותפילין המונחים על השלחן וניכר שהם של יחיד, כי מסתמא הסברא "ניחא לאדם לקיים מצוה בממונו" נאמרה רק לאדם בריא ולא שישתמש בחפציו חולה, ועי"ש בדבריו שגם בבריא יש לפקפק בהלכה זו בגלל המציאות בזמנינו.
- האם נח לאדם שעל ידי ממונו יוכל חברו לקיים המצוה יותר בהידור – שו"ת בצל החכמה (7) סימן קיט).
- קיום מצוות בחפצים של קטן – לדעת האגרות משה גם בקטן נאמר "ניחא לאדם לעשות מצוה בממונו" של קטן, ובשב הלוי (7) הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה, ואם נאמר שטעם הלכה זו מדין "ערבות" דין זה לא שייך בקטן.
ג. במשנה ברורה (1) בהלכות ציצת הוסיף כמה חידושים למעשה בדיני קיום מצוות בחפצי חברו:
- דווקא באקראי – אבל בקביעות אסור, וראה בפסקי תשובות (9) ס"ק ט אות א ושם בהערה 64) מהו גדר "אקראי".
- נטילת ספרים או טלית מבית הכנסת לביתו – בהמשך דבריו [שם] כתב המשנה ברורה: אפילו באקראי, דווקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבית הכנסת, או איפכא, אסור, דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל". ואמנם כבר הובא ברמ"א (1) "נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות הבעלים".
- שימוש בחפצי חברו כשניתן בנקל לשאול ממנו רשות או כאשר חברו עומד וצווח שאינו מרשה לו – כתב המשנה ברורה [שם] "עיין בפרי מגדים שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו, ואין סומכים על החזקה במקום שיכולים לבררו בקל, וכל שכן אם יודע בו שהוא מקפיד". וראה במה שדן בזה בשדי חמד (4) כלל י"ד).
- לענין הברכה על טלית ותפילין שנטל מחברו ללא רשות – מרן השו"ע (2) פסק כדעת הרא"ש (1) שרשאי לברך, אולם המשנה ברורה (2) ס"ק יד) הביא את דברי דרך החיים [שחיבר בעל נתיבות המשפט] שיותר טוב שיכוון שלא לקנות ולא יברך, ומשמע מדברי המשנה ברורה שנטה להכריע שאין לברך.
- קיפול הטלית כקיפולה הראשון – וכתב המשנה ברורה (2) ס"ק טו) כי בשבת יקפל אותה ולא כקיפולה הראשון, ולדעת המגן אברהם רשאי בשבת שלא לקפל את הטלית כלל.
סיכום – ספר אמרי יעקב על שו"ע הרב (5) רבי יעקב מאיר שטרן, דיין בבית דין הרב ואזר בבני ברק), ובפסקי תשובות (9).
ד. דוגמאות נוספות לקיום מצוות בחפצי חברו
- תקיעה בשופר של חברו ללא ידיעתו – כתב המשנ"ב בהלכות ראש השנה (3) "מותר ליטול שופר של חברו בלא ידיעתו ולתקוע בו, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, ובודאי היה מתרצה". והוסיף חידוש: "ורשאי לתקוע בו כל המאה קולות אע"פ שאינו מדינא, כיון שנהגו כן בוודאי לא ימחה בזה", וראה סיכום בספר אסוקי שמעתתא (8).
- נטילת קרשים לסוכה ללא ידיעת חברו וישיבה בסוכת חברו ללא נטילת רשות – ספר אסוקי שמעתתא (8).
- נטילת ארבע המינים בלא ידיעת חברו ביום הראשון של סוכות ובשאר הימים – כתב הרמ"א הלכות לולב (3) "מותר ליטול לולב של חברו בלא דעת חברו בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה והוי כשאול". וביאר המשנה ברורה: "כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו, על כן לא דמי זה ללומד מספר חברו שלא מדעת דאסור מפני שחושש בו שלא יקלקלנו", ועוד כתב המשנה ברורה: "דביום הראשון לא מהני מה דניחא ליה וכו', דהא בעינן לכם שיהא שלו ממש". ועי"ש פרטים נוספים בדין זה ובסיכום הדינים בספר אסוקי שמעתתא (8).
- נטילת שמן חברו להדלקת נרות חנוכה על מנת להשיב לו שמן אחר – שו"ת בצל החכמה (7) סימן קיח).
- שימוש בכלי ומים לנטילת ידים שהכין חברו לעצמו על מנת להחזיר לו – כתב המשנה ברורה בהלכות השכמת הבוקר (3) "חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידים [בשחרית] כגון ליקח מים שהכין חברו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים, ויש שנכשלין בזה", וראה סיכום הדינים בספר אסוקי שמעתתא (8).
- לבישת קיטל או אבנט [גארטל] – רבי שלמה קלוגר פסק בשו"ת האלף לך שלמה (3) "מי שיש לו קיטל במשכון מאחר, מותר להשאילו לאחר בלי דעת הלווה, כשם שמותר ליטול טלית חברו שלא מדעתו דניחא ליה לקיים מצוה בממונו, כיון דהוי בגד של מצוה". וכתב בספר אסוקי שמעתתא (7) שכמו כן יש להשתמש באבנט חברו ללא ידיעתו.
- קריאה בספר תורה או מגילה של חברו ללא רשותו – בשדי חמד (4) כלל כח) כתב להתיר כי "במצוה דרבים" ודאי ניחא לאדם לקיים מצוה בממונו, וראה ובספר אסוקי שמעתתא (8).
