א. בשאלה זו דן בשו"ת הריב"ש (1) ותשובתו היא היסוד בסוגיא זו, ונתבארו בדבריו שני טעמים מדוע אסור ליהודי לקנות חמץ בפסח לנכרי מכספו של הנכרי:

• חשש שמא יבוא לאכלו – כאשר היהודי עוסק ברכישת החמץ עבור הנכרי, יש חשש שמא יבוא לאוכלו.
• החמץ באחריות היהודי – בשו"ע (1) חו"מ סי' קפח סע' א) נפסק כמסקנת הסוגיא במסכת בבא מציעא (1) "אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מהדברים". ולפי זה יוצא כי מוכר החמץ הוציא את החמץ מרשותו בשעה שקיבל את הכסף תמורת המכירה, ואילו הנכרי ששלח את היהודי לקנות עבורו חמץ, לא קנה את החמץ עד שיגיע לידו מכיון שהיהודי אינו שלוחו כי אין שליחות לעכו"ם. ונמצא כי משעת הקניה ועד שיגיע החמץ ליד הנכרי הקונה, יש ליהודי אחריות על החמץ [שאם יאבד או ינזק יהיה חייב לשלם למשלחו הנכרי את דמי החמץ] ועובר על איסור בל יראה, כדין חמצו של נכרי הנמצא באחריות ישראל.

דברי הריב"ש הובאו להלכה ברמ"א (1) או"ח סי' תנ סעי' ו) "אסור לקנות חמץ לאינו יהודי בפסח, אפילו במעותיו של אינו יהודי".

המג"א (1) ס"ק י) לאחר שהביא את שני הטעמים שכתב הריב"ש, הוסיף עוד טעם מדוע אסור ליהודי לקנות חמץ בפסח לנכרי מכספו של הנכרי:

• "ועוד נראה לי דאסור משום רוצה בקיומו".

ביאור דבריו, במסכת עבודה זרה (2) מבואר שאם הנכרי הודיע ליהודי שימתין עד שימכור את העבודה זרה, הדמים אסורים, כיון שנחשב שהיהודי "רוצה בקיומה" של העבודה זרה, שהרי הוא מעוניין שעבודה זרה תישאר בשלמותה עד הזמן שימכרנה הנכרי. ומאחר שרוצה בקיומה של העבודה זרה, אסרו חכמים את ההנאה מדמיה.

דין זה הובא להלכה בשו"ע (2) יו"ד סי' קלג סע' ו) שאפילו ללא חיוב אחריות על העבודה זרה, אם היהודי רוצה בקיומה, אסרו חכמים את ההנאה ממנה. וחידש המג"א (1), שגם באיסור חמץ, אפילו אם אין ליהודי אחריות על חמצו של הנכרי, אם מאיזו סיבה שלא תהיה הוא "רוצה בקיומו", יש בזה איסור [ולהלן יבואר כי נחלקו הפוסקים בדין זה]. וצריך להבין, מדוע הריב"ש לא נימק את האיסור לקנות חמץ עבור הנכרי "משום רוצה בקיומו", וצ"ע.

• משתכר באיסור הנאה – בשו"ע (2) או"ח סי' תנ סעי' ד) נפסק: "ישראל שהיה לו תנור ואפו בו נכרים חמץ בפסח, אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה. ואם קבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם". ולפי זה פסק בשו"ת תשובות והנהגות (5), שאסור לפועל יהודי לקנות חמץ בפסח לנכרי מכספו של הנכרי, מכיון שפועל שמקבל את משכורתו עבור עבודה שבכללה קניית ומכירת חמץ בפסח, נחשב כמשתכר באיסור הנאה.

להלכה: שלושת הטעמים הראשונים הובאו במשנה ברורה (1) סי' תנ ס"ק כא).

• • •

ב. ומעתה יש לדון ולברר, האם בכל מקרה של קניית חמץ על ידי יהודי עבור נכרי בפסח, יש לחשוש מאיסורים אלו.

• חשש שמא יבוא לאכול את החמץ – בספר רץ כצבי (8) הביא מדברי שו"ת יביע אומר שנקט כי החשש "שמא יבוא לאכול" מאכלות אסורות, נאמר רק: [א] במאכלים שנאכלים כמות שהם [פת], ולא בסוגי אוכל שאינם נאכלים כמות שהם [קמח וסולת]. [ב] כשרגיל לאוכלם, ולא במקומות שרגיל להתבדל מהם. ולאור זאת, גם בקניית חמץ לנכרי בפסח, יש לומר שהחשש שמא יבוא לאוכלו קיים רק כאשר קונה מאכלי חמץ הנאכלים כמו שהם, ולא בקניית חמץ שאינו נאכל כמו שהוא. וכמו כן, כאשר אין ליהודי הקונה גישה לחמץ, וכגון כאשר קונה בטלפון או ברשת המקוונת, אין לחשוש שמא יבוא לאוכלו. סברא זו הובאה להלכה בשו"ת מים חיים (6) סימן לד) בתשובתו של רבי חיים דוד הלוי [רבה של תל אביב], לשאלת יהודי העובד בחנות מכולת של נכרי, ותפקידו לרכוש סחורות חמץ עבורו, האם רשאי להמשיך בעבודתו בימי חול המועד פסח: "בזמנם היו כל צרכי החמץ נמכרים בעינם, פתוחים, וישראל הקונה חמץ לגוי אתי למיכל מיניה, אבל בזמנינו הרי הכל ארוז וסגור היטב והחשש רחוק. זאת ועוד, שזה אינו קונה במקרה חמץ לגוי אלא הוא עובד קבוע שלו ועוסק בזה יום יום, ואין לחוש שמא יבוא לאכול ממנו".
• איסור בל יראה, בגלל חיוב האחריות שיש ליהודי על החמץ – בדברי הריב"ש נתבאר שהיות וההלכה היא שאין שליחות לעכו"ם, נמצא שמשעת הקניה ועד שיגיע החמץ ליד הנכרי הקונה, החמץ אינו ברשותו של הנכרי אלא באחריות היהודי [שאם יאבד או ינזק יהיה חייב לשלם למשלחו הנכרי את דמי החמץ] ובשל כך היהודי עובר על איסור בל יראה, כדין חמצו של נכרי הנמצא באחריות ישראל. ועי' במשנה למלך (3) במה שהקשה על דברי הריב"ש, ולדעתו היהודי עובר על איסור בל יראה רק כשבאחריותו חמץ הנמצא בבעלותו של נכרי, וכגון כשחמצו של נכרי מופקד אצלו. אבל במקרה דנן, החפץ הוא הפקר שאין לו בעלים, כי הוא לא בבעלות הנכרי המוכר ולא בבעלות הנכרי שקנו עבורו את החפץ, אז בוודאי שהיהודי אינו עובר על איסור בל יראה.

ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (3) שביאר שיטתו של המשנה למלך, שבחמץ של הפקר שאינו בבעלות נכרי, אחריות היהודי אינה על החמץ, אלא על המעות שקיבל מהגוי לקנות חמץ, ולכן אינו עובר על איסור בל יראה.

• קניית חמץ עבור נכרי נחשבת כ"מעשה קוף" שאינו מדיני שליחות – דברי הריב"ש שאסר קניית חמץ עבור נכרי בפסח, התבססו על ההלכה שאין שליחות לעכו"ם, ולכן החמץ לא נקנה לנכרי, ובשל כך היהודי שחייב באחריות החמץ עובר על איסור בל יראה. אמנם בדברי המחנה אפרים (4) מבואר שלא כהריב"ש, כי לדעת המחנה אפרים לא בכל מעשה שליחות נאמרו דיני שליחות, ויש מעשה שליחות המוגדר כ"מעשה קוף", דהיינו פעולה בעלמא, ואינה נובעת מכח דיני שליחות. ולכן, כאשר ישראל שוכר בית עבור נכרי, היות והעברת הכסף מידיו של הנכרי [השוכר] לישראל [המשכיר] על ידי השליח הישראל, נחשבת כ"מעשה קוף", ולא חלים דיני שליחות, ולכן השכירות שרירה וקיימת [יסוד הדברים, אימתי מעשה שליחות מוגדר "מעשה קוף" בעלמא, ואימתי נצרך מעשה השליחות לגדרי ודיני שליחות [שליח בר דעת ובר חיובא], מבואר בדברי החתם סופר (4) יעו"ש].
• רוצה בקיומו של חמץ – דברי המג"א (1) שחידש כי איסור "רוצה בקיומו" נאמר גם בחמץ, נפסקו להלכה במשנה ברורה (1) ס"ק כא). אך למעשה נחלקו הפוסקים האם דין "רוצה בקיומו" נאמר באיסור חמץ, או רק באיסור עבודה זרה. שיטת התוספות במסכת עבודה זה (2) לב, א ד"ה והא) וכן פסקו הטור והשו"ע (1) או"ח סי' תנ סע' ז) שגם באיסור חמץ נאמר דין "רוצה בקיומו". ברם הפרי חדש (2) הביא כי לדעת רש"י והר"ן, דין "רוצה בקיומו" נאמר רק באיסור עבודה זרה שיש חיוב לבטלה כליל מן העולם, ולא באיסור חמץ שחייב לבער רק את החמץ שלו אבל אין חיוב לבער חמץ של אחרים, ולכן אין איסור אם "רוצה בקיומו" של חמץ שאינו שלו. ועי' סיכום הדעות בספר רץ כצבי (9).
• משתכר באיסורי הנאה – בשו"ת תשובות והנהגות (5) כתב לאסור על פועל לקנות חמץ לנכרי מכספו של הנכרי, מכיון שפועל המקבל את משכורתו עבור עבודה שבכללה קניית ומכירת חמץ בפסח, נחשב כמשתכר באיסור הנאה. וכעין זה מצאנו בדברי החיי אדם (2) שכתב: "להיות שומר אצל חמץ, אפילו חמצו של נכרי, אם הוא נוטל שכר אסור לכולי עלמא, שהרי משתכר באיסורי הנאה", יעו' בדבריו. וכן פסק בשו"ת אגרות משה (5).

אולם בקיצור שלחן ערוך שערים המצוינים בהלכה (5) התיר לעבוד בהנהלת חשבונות במפעל של חמץ "בפרט כשקבלת שכרו בהבלעת שאר הימים, שכך פסקו בהגהות מהרש"ם ובתשובת מהר"ש  דמותר ליהנות מהשכר איסור הנאה של חמץ ע"י הבלעה". ועי' סיכום הדעות בספר רץ כצבי (9).

• פורע חובו באיסורי הנאה – בשו"ת מים חיים (6) חידש כי בקניית חמץ שמבוטח [בחברת ביטוח של נכרים], ובמקרה של אובדן או גניבה תוטל האחריות על חברת הביטוח, אין ליהודי איסור "פורע חובו באיסורי הנאה", ולדעת המשנה למלך אין ליהודי איסור בקנייתו ונתינתו בפסח לנכרי [ועי' במשנה ברורה (1) סי' תנ ס"ק כב) שכתב: "ומכל מקום אם לא כוון לקנותו לעצמו וגם לא קיבל עליו אחריות כלל, יש לצדד להקל באכילה ובהנאה לאחר הפסח"]
• יד פועל כיד בעל הבית – בספר רץ כצבי (8) הביא מדברי המחנה אפרים (הלכות שלוחין סימן יא) שחידש כי "פועל גופו קנוי לבעל הבית לגמרי, חשיב ידו כיד בעל הבית ממש", ולמד מדבריו שפועל יהודי הקונה חמץ עבור המעביד הנכרי שלו, אינו נדון כשליחו של הנכרי [כי אין שליחות לעכו"ם], אלא הוא נחשב כיד בעל הבית, וכאשר הוא קנה את החמץ הרי החמץ שייך כבר לנכרי [כי הפועל "ידו"] – ולכן היהודי אינו עובר על איסור בל יראה.
• קנית החמץ חלה מדין קנין סיטומתא – עוד כתב בספר רץ כצבי (9) שאפילו לשיטת הריב"ש שהחמץ נשאר באחריות היהודי כי הקנין לא חל מדין אין שליחות לעכו"ם, אולם הואיל ובזמנינו ודאי חל קנין החמץ של היהודי עבור הנכרי מדינא דמלכותא, הרי שגם על פי ההלכה נקנה החמץ לנכרי מדין קנין סיטומתא, והחמץ אינו נחשב באחריות היהודי ולכן אינו עובר על איסור בל יראה.
• • •

ג. דברי הפוסקים להלכה

על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, דנו פוסקי זמנינו במגוון שאלות בנדון דידן, ונסכם את דבריהם.

• פועל העובד באפיית פת נכרי – האגרות משה (5) כתב לאסור "דהרי הוא משתכר באיסורי הנאה שאסור", והתיר רק אם ישכור עכו"ם שיעבוד תחתיו בימי הפסח. ועי' במש"כ תלמידו רבי אפרים גרינבלט, בשו"ת רבבות אפרים (5).
• פועל האחראי לקניית מזון עבור עובדים במפעל של נכרי – בשו"ת תשובות והנהגות (5) חייבו להימנע מעבודה בפסח, על פי דברי המג"א, ובצירוף החשש שנחשב כמשתכר באיסור הנאה. אולם בשו"ת מים חיים (6) נשאל על ידי יהודי העובד בחנות מכולת של נכרי, ותפקידו לרכוש סחורות חמץ עבורו, האם רשאי להמשיך בעבודתו בימי חול המועד פסח, ומסיק להיתר מכיון שאין לחשש שמא יבוא לאוכלו, יעו' בדבריו.
• עובד בבית חולים נכרי המחלק בפסח מזון שיש בו חמץ לחולים נכרים – רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן, פסק בספרו חשוקי חמד (5) כי "יתכן שיש איסור של משתכר באיסורי הנאה".
• משרת יהודי בבית נכרי האם רשאי לקנות לחם עבור הנכרי – הגרצ"פ פרנק כתב במקראי קדש (4) "נשאלתי בערב פסח תרצ"ד מחכם ספרדי על דבר אחד שהוא משרת אצל קונסול גוי, והוא המוציא והמביא כל מכולת ביתו, כיצד יעשה בקניית לחם בימי חג הפסח", ונשאר בצ"ע.
• עבודה במפעל חמץ של נכרים כמנהל חשבונות – בספר אשרי האיש (4) הובא בשם הגרי"ש אלישיב שהורה לאיסור, אולם בשערים המצוינים בהלכה (5) התיר לעבוד בהנהלת חשבונות במפעל של חמץ "דהכא אין לו שום שייכות עם החמץ, ובעבור הכתיבה והחשבון הוא מקבל שכרו, ובפרט כשקבלת שכרו בהבלעת שאר הימים".
• שמירה על חמץ – רבי שלמה קלוגר קבע בשו"ת האלף לך שלמה (4) כי מותר לשמור על חמץ בתנאי ששומר גם על תבואה שאינה חמץ, משום שאם שומר רק על חמץ הוא משתכר באיסורי הנאה: "השומר ומקבל שכר בשמירת התבואה שלא יגנבו והיו בתוכם חמוצים, נראה דמותר. כיון דהחמץ ניכר ואפשר להפריד האיסור מן ההיתר, אם כן לא נאסר ההיתר על ידי האיסור, וההוא [החמץ] לחודיה קאי וההוא [התבואה שאינה חמץ] לחודיה קאי. ואם כן השכר שמקבל הוי עבור ההיתר, ואינו מקבל יותר עבור מה שיש בזמן האיסור, לכך יפה הורה להיתר. אבל בשביל שמירת האיסור לבד, ודאי אסור לקבל שכר".

והרב מטעשבין נשאל בשו"ת דובב מישרים (4) על ידי אדם שפרנסתו לפקח על העברת סחורה של חמץ במשאיות, מבית החרושת לספקים, ותפקידו לפקח שלא יגרם כל נזק לסחורת החמץ, וחלק משכרו מורכב מקבלת אחוז מסויים מגביית התשלום, האם מותר לו להמשיך בעבודתו בימי חג הפסח. ופסק לאיסור, כי בנדון זה לא שייך ההיתר שכתב השער אפרים, היות והיהודי עושה מעשה בידים, בהיותו גובה את האחוז בשכרו.

• מתווך בעסקאות קניית ומכירת חמץ בין נכרים – בשו"ת שרגא המאיר (7) נשאל "אם מותר להיות סרסור [מתווך] בין נכרי לנכרי בחמץ בפסח, היכא דאינו בא לידו והוא בעצמו אינו קונה אותם כלל", ופסק: "הנה בשאר איסורים אסור, דאסור לעשות סחורה באיסור תורה. עם כל זה כתב החתם סופר דהיכא שאינו נתכוון לקנותן ואינו אלא סירסור לא מיקרי עושה סחורה בדבר האסור לאכול ומותר. ואם כן גם בשאלתנו יש להתיר, דהא גם כאן הוא רק סרסור ואינו קונה החמץ כלל, רק הוא שליח הגוי המוכר". וראה סיכום הדינים בפסקי תשובות (7) אות ד).
• קניית חמץ לנכרי באמצעות הטלפון או ברשת המקוונת – ראה בספר רץ כצבי (9) שכתב לצרף בנדון זה כמה צדדים להקל בזה, אפילו לדעת המג"א והמשנה ברורה שאסרו קניית חמץ עבור הנכרי מכספו של הנכרי.
• • •

סיכום ההלכות – ראה פסקי תשובות (7) אות יא) שכתב: "כל מיני עבודות במוצרי חמץ, כגון פועל יהודי העובד בחנות או במפעלים למוצרי מזון של נכרים, אסור לו לעבוד שם בפסח, גם משום משתכר באיסורי הנאה, וגם שמא יבוא לאכול, וגם משום שרוצה בקיומו של החמץ. ואם ירצה יוכל להביא במקומו פועל נכרי, ואת שכר העבודה או את ימי העבודה יחלקו ביניהם, ואין בזה משום חליפי חמץ. ואם העבודה היא בכל מיני מוצרים, וביניהם יש מיעוט של מוצרי חמץ, מותר לעבוד שם, משום שהעבודה ושכר העבודה הוא עבור המוצרים שאינם חמץ, וההיתר לא נאסר מפני האיסור. והעובד במשרד הנהלת חשבונות, ונכרים הם לקוחותיו, מותר לו לקבל שכר עבור הכתיבה ועריכת החשבונות, אף שהמסחר של הנכרי הוא במוצרי חמץ, כיון שאין למנהל חשבונות שום שייכות עם החמץ".