א. במסכת בבא קמא (1) נתבאר סדר תקנת קריאת התורה בשבת וכן בימי שני וחמישי בשחרית, על ידי משה רבנו, ותקנת עזרא לקרוא בתורה במנחה בשבת, ולקרוא בשני וחמישי שלושה בני אדם, ולא פחות מכ"א פסוקים. וכפי שנפסק ברמב"ם (1) "משה רבנו [עי"ש בכסף משנה] תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני וחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהיו קורין בשני ובחמישי שלושה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים".

קריאת התורה היא כמובן בציבור של עשרה, כמפורש בדברי המשנה במסכת מגילה (2) פ"ג מ"ג) אשר מנתה את קריאת התורה בכלל הדברים שאינם נעשים בפחות מעשרה. וכן נפסק בשו"ע (2) או"ח סימן קמג סע' א) "אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים בני חורין".

ב. חובת יחיד או חובת ציבור

ביסוד גדר קריאת התורה, הביא  רבי ברוך בער ליבוביץ [ראש ישיבת קמניץ] בספרו ברכת שמואל (4) את חקירת הגר"ח מבריסק, האם גדר קריאת התורה הוא חובת הציבור או חובת היחיד. מחד גיסא יש לומר, כי החיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. מאידך, יתכן שחיוב קריאתה התורה חל על כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא, שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה.

הגר"ח כתב נפקא מינה בחקירה זו, כשיש רוב שעדיין לא קראו בתורה [ו' בני אדם], ומיעוט [ד' בני אדם] שכבר קראו, האם יש חיוב לקרוא בתורה מדין 'רובו ככולו'. אם חובת הקריאה על הציבור, וזה נעשה דווקא על ידי עשרה איש ביחד, לא שייך לומר 'רובו ככולו', שהרי החיוב מעולם לא חל כל עוד לא היו עשרה. אולם אם נאמר שהחיוב חל על היחיד, שייך הדין של 'רובו ככולו', ואם יהיה רוב שעדיין לא קראו בתורה ומיעוט שכבר קראו, יהיה חיוב לקרוא בתורה מדין 'רובו ככולו', שכעת ישנם עשרה ואפשר לקרוא בפניהם בתורה.

והנה הר"ן במסכת מגילה (2) הוכיח שחיוב קריאת המגילה הוא על יחיד, מכך שלא מנו את קריאת המגילה בין כל הדברים שחיובם בעשרה. וכתב הר"ן: "והרמב"ן כתב דאין זו ראיה, דכל אותם דחשיב במשנה חובת ציבור הם, ואין עושים אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחוייבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש או ברכו. אבל במגילה לא בעינן עשרה אלא משום פרסומי ניסא". ואף שבתחילת דבריו כתב הר"ן שקריאת התורה היא "חובת ציבור", ברם ממה שהמשיך וביאר שבקריאת התורה די כש"רובם מחוייבים בדבר" לחייב קריאת התורה, מפורש שגדר קריאת התורה הוא חובת היחיד, וכמו שביאר הגר"ח שלפי צד זה, אם יש רוב שעדיין לא קראו בתורה ומיעוט שכבר קראו, יהיה חיוב לקרוא בתורה מדין 'רובו ככולו'.

אלא שבדברי הרמב"ן עצמו במלחמות ה' שם (2) לא כתוב כפי שמובאים דבריו בר"ן, וז"ל הרמב"ן: "אמר הכותב השנויים במשנתינו כולם חובות הציבור הן ואינן אלא במחוייבין בדבר". ומשמע מדבריו שהזכיר רק שגדר קריאת התורה הוא חובת הציבור, ולא הוסיף ש"אין עושים אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחוייבים בדבר", כפי הצד הראשון בחקירת הגר"ח. ומשמע איפוא, כי גדר קריאת התורה הם חיוב על הציבור, ומכיון שכך החיוב נעשה דוקא על ידי עשרה איש ביחד, ולא שייך לומר 'רובו ככולו', שהרי החיוב מעולם לא חל כל עוד לא היו עשרה.

ועי' בביאור הלכה (2) סימן קמג סע' א ד"ה בפחות) שהביא את דברי החיי אדם (2) "שנסתפק אם יש איזה בני אדם שלא שמעו קריאה, אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם, דאפשר שלא תקנו אלא כשכל העשרה הם חייבין בקריאה", וכתב: "והראני גדול אחד שמפורש בר"ן רפ"ק דמגילה בסוגיא דמגילה בזמנה קורין ביחיד דברובן שלא קראו סגי". ומפורש בדבריו שנקט כדברי הרמב"ן שהביא הר"ן שבקריאת התורה אם רובם מחוייבים די בזה לחייב קריאת התורה, גם שאין עשרה מחוייבים. והיינו כפי הצד בחקירת הגר"ח שגדר קריאת התורה הוא חובת היחיד, וכדברי הגר"ח שלפי צד זה אם רוב לא קראו בתורה, יהיה חיוב לקרוא בתורה מדין 'רובו ככולו'.

[ויש לציין לדבריו המחודשים של האגרות משה (6) שחקר במש"כ הר"ן בשם הרמב"ן שקוראים בתורה גם "כשרובם מחוייבים בדבר", האם זהו "היתר" לקרוא בתורה, או שבהיותם רוב הם "מחוייבים" לקרוא, ונפק"מ שם יהיו יותר מעשרה ורק ששה מחוייבים, לפי הצד הראשון יוכלו לקרוא, אך לפי הצד השני "שהוא מחמת שמתחייבים ממש המיעוט כהרוב בעת הצירוף, אם יש שם הרבה שהששה הם מיעוט, אין שייך שיתחייבו הרוב בשביל המיעוט", ויש צורך שרק "ארבעה מהפטורים יתחברו להששה להיות במנין העשרה ולהיפרד משאר בני אדם הנמצאים שם". ועי"ש במה שביאר לפי"ז את ספקו של החיי אדם הנ"ל].

אמנם בעיקר דברי הגר"ח צ"ע, מה שייך כאן דין 'רובו ככולו', וכמבואר בדברי החתם סופר (4) כי דין 'רובו ככולו' נאמר כאשר יש כבר חיוב, ובזה נאמר רובו מתוך כולו, ולא כשעדיין לא חל חיוב לקרוא כי לא היו כאן עשרה, וצ"ע.

ג. בספק האם גדר קריאת התורה הוא חובת הציבור או חובת היחיד, דנו רבים מהפוסקים, ומתוך דבריהם נתבררו כמה נפק"מ בנדון זה:

• החסיר מלשמוע כמה תיבות מקריאת התורה – יש לדון האם צריך לחזור ולשמוע כל הקריאה, יעו' בדברי האגרות משה (4) והעמק ברכה (4), ובעמק ברכה נקט שאם הקריאה היא חובת הציבור, יוצא היחיד ידי חובה גם הסיח דעתו מהקריאה, אלא שכתב האחרונים נקטו להלכה שצריך לשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא מעיקר דינא. וכן מתבאר בדברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר הליכות שלמה (7) פרק יב סע' א עי"ש בהערה ה).

 • בזמן שיש שינוי בין קריאת התורה בארץ ישראל לחו"ל – כגון שבת שקורין בחו"ל פרשת נשא ובארץ ישראל פרשת בהעלותך, נשאלת השאלה מה הדין בבן ארץ ישראל שנסע לחו"ל ושהה בשבת בחו"ל ושמע פרשת נשא, וכשחזר לאחר מכן לארץ ישראל, נמצא שהפסיד שמיעת פרשת בהעלותך, האם מחוייב להשלים הקריאה שהחסיר. וכן צ"ע האם בני חו"ל צריכים לקרוא בארץ ישראל את הקריאה שקוראים בה באותה שבת בחו"ל.

ובספר רץ כצבי (10) אות ג) הביא מדברי הפוסקים  שהכריעו כי קריאת התורה היא חובת הציבור, ולכן בן א"י שהגיע לחו"ל והפסיד הקריאה, וכן בני חו"ל בארץ ישראל, אינם מחוייבים לקרוא בתורה את סדר הקריאה שמחוייבים בו [ובדעת הגרש"ז אויערבך כבר העיר בספר עולת כהן (8) הרב חנוך כהן (ירושלים תשס"ג), כי במילואים לספר הליכות שלמה (7) נטה להוכיח שקריאת התורה היא חובת היחיד, ברם לדינא הסתמך בכמה מפסקיו על השיטה שהקריאה היא חובת הציבור].

• חובת נשים בקריאת התורה – המשנה ברורה הביא בשם המג"א (3) סי' רפב) כי נשים מחוייבות לשמוע קריאת התורה כאנשים, אך אין נוהגות להיזהר בזה. ובפסקי תשובות(13) סי' רפב אות ג) כתב: "מעיקר הדין נקטינן שאין אשה חייבת בקריאת התורה, כי הוא חובת הציבור, ואין שייך ענין של ציבור לגבי נשים".

עוד בענין החקירה בגדר קריאת התורה, הם החיוב על הציבור או על היחיד – ראה בספר חבצלת השרון (9) שהביא מדברי הראשונים שנראה כי נחלקו בדין זה, ובספר רץ כצבי (1) הביא "מעשה רב" מהגר"ח מבריסק, שכאשר לא קרא בתורה ביום ב' בבוקר ונזדמן לו מנין במנחה, צוה לקרוא בו בתורה. אמנם יתכן שנהג כן משום שסבר שחיוב הקריאה על היום, וכמו שגם נקט בשו"ת מלמד להועיל (5) שנהגו בברלין לקרוא בתורה במנחה לנערים שלא יכלו לבוא בבוקר, ע"פ דברי הדגול מרבבה (הובא במשנה ברורה (3) סי' קלה סק"א וסק"ה, יעו"ש בשער הציון). ועי' בספר עולת כהן (8) במש"כ בנדון החקירה בגדר חיוב קריאת התורה, ועד כמה צריך לטרוח כדי לשמוע קריאת התורה.

סיכום בדין יחידים שלא שמעו את קריאת התורה – פסקי תשובות (13) סי' קמג אות ג).

חובת קריאה או שמיעה

ג. רבי יוסף ענגיל חקר בספרו ציונים לתורה (5) ביסוד גדר קריאת התורה, האם זו חובת קריאה המוטלת על כל אחד, והקורא מוציא את השומעים מדין 'שומע כעונה'. או שהחיוב הוא לשמוע הקריאה, יעו' בראיותיו.

ובספר חבצלת השרון (9) הביא דבריו בקצרה, וכן מדברי הראשונים שנחלקו בזה, וכתב נפק"מ בזה לנדון שמע קריאת התורה מספר תורה גזול, או שמע קריאת התורה בשעה שעמד באמצע תפילת שמונה עשרה, האם יצא ידי חובה. ובנדון החקירה יעו' גם במקראי קודש (6) ובספר אלה הם מועדי (12).

וברץ כצבי (11) כתב לדון על פי הנ"ל, בדברי הפוסקים בנדון מחאה בבעל קורא ששונאו להיות ש"ץ לקריאה.

ובספר חבצלת השרון (9) כתב לתלות את שני הנדונים ביסוד גדר קריאת התורה  [חובת הציבור או יחיד, חיוב שמיעה או קריאה] האחד בשני, כדברביו: "אם עיקר הקריאה  חובת ציבור, י"ל דסגי בשמיעת הציבור, כי בכך מתקיימת קריאת הציבור. אך אם הויא חובת יחיד נראה שמוטל על כל יחיד לקרוא ויוצא מדין שומע כעונה".

• ההבדלים בין מצות קריאת פרשת זכור למצות קריאת התורה בכל שבת – במקראי קודש (7) מבואר שבפרשת זכור לכו"ע החיוב על היחיד, וברץ כצבי (12) שכתב לפי"ז, כי פרשת זכור ודאי יכול למחות בשונאו שלא יהיה בעל הקורא.
• צירוף בן א"י למנין בני חו"ל הקוראים בתורה, וכן להיפך – פסקי תשובות (13) סי' קמג אות ד).