פתיחה
במסכת שבת (1)-(2) אמרו חז"ל: "כל האומר ראובן חטא [במעשה בלהה]… בני עלי חטאו [באשת איש] … דוד חטא [בבת שבע קודם שקיבל גט]… אינו אלא טועה", והוכיחו את דבריהם מפסוקי התנ"ך. אולם הדברים טעונים ביאור, הרי "אין מקרא יוצא ידי פשוטו", ובפסוקים מפורשים חטאיהם של גדולי העולם:
- על ראובן נאמר: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב).
- על בני עלי נאמר: "וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (מלכים א ב, כב).
- נתן הנביא אמר לדוד המלך לאחר שנשא את בת שבע: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַו" (שמואל ב יב, ט).
ואם כן נשאלת איפוא השאלה, מדוע אמרו חז"ל שכל האומר על אישים אלו שחטאו אינו אלא טועה!
לימוד נושא זה כראוי, מצריך להניח תחילה את היסודות המוצקים שהורונו חז"ל ורבותינו בעלי המוסר, מהי הדרך הנכונה ללמוד את פרשיות התנ"ך. ולאחר הנחת היסודות ובניית הבנין, אריח על גבי לבנה, יהיו בידינו כלים נאותים להתבונן בחטאיהם של גדולי העולם, ללא ה"טעויות" אותן ביקשו חז"ל לעקור מהשורש.
לביאור הדברים נלמד את פרשת "חטאו" של ראובן, ופרשה זו תהיה "בית אב" ללימוד "חטאי" קדמוני העולם.
וכאמור לעיל, בסוגיית הגמרא בשבת (1) הוזכרו שלוש דעות בדברי חז"ל מה אירע במעשה בלהה: [א] ראובן אכן נכשל במעשה, כפשוטו. [ב] ראובן רק חשב לחטוא. [ג] אפילו מחשבת עריות ח"ו לא חשב, אלא שתבע את כבוד אמו לאה. ומכל מקום, הצד השווה לכל הדעות, שראובן אכן חטא. ואם כן, מדוע יֵחשב כטועה מי שאומר שראובן חטא.
כללים בלימוד תנ"ך ופרשיות חטאיהם של ראשונים
א. לימוד פשט בתנ"ך – הבנת המילים כשלעצמן ופירוש המילים בהקשרן הנרחב
הרב אביגדור נבנצל [רבה של העיר העתיקה] מציג בשיחותיו (11) הקדמה קצרה בדבר הגישה בה יש לנתח ולהבין פסוק בתנ"ך, הכוללת שני יסודות: [א] הבנת המילים כשלעצמן. [ב] פירוש המילים בהקשרן. והיינו, שאין די בהבנת מילות הפסוק כשלעצמן, אחת לאחת, אלא חייבים לדעת גם את ההקשר בו נאמרה אותה מילה מסויימת. ולעיתים לא די בהבטה אל ההקשר של השורה הקודמת, אלא חייבים להתבונן מספר פסוקים אחורה, ויש שחייבים להתבונן במעשה כולו. ולעיתים לא די גם בזה, אלא חייבים לראות את התנ"ך כולו – תורה שבכתב ושבעל פה.
ומבט שכזה, המקיף את התורה כולה מתחילה ועד סוף – יש רק לחז"ל.
מי שרואה את מקומו של ראובן בכל התנ"ך ובכל דברי חז"ל, מבין שכאשר התורה אומרת על ראובן משהו שעומד בסתירה גמורה לכל מה שידוע עליו מכל יתר המקומות, הרי ברור שחייב להיות לדבר "חטאו" פירוש המתאים לכך, ואי אפשר להבין דברים כפשוטם בלבד.
ב. גדלותם של ראשונים – ירידת הדורות
במסכת שבת (2) קיב, ב) חידדו חז"ל את גודל המרחק בין דורות אחרונים לראשונים במאמרם "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר [שלא נכשלו באכילת מאכלות אסורות], אלא כשאר חמורים".
בכדי לקבל מושגים ב"שיעור קומתם" של ראשונים, ולהבין את עוצמת "ירידת הדורות", הרב יוסף יהודה ליב בלוך [אב"ד וראש ישיבת טלז בליטא] מציע בספרו שיעורי דעת (3), להתבונן בדמותו של אחד מגדולי ישראל שחי עימנו בדורות האחרונים – הגאון רבי אליהו מוילנא. ומביא את עדותו הנאמנה של תלמיד הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, על כך שהגר"א סיפר כי אחד המגידים ממתיבתא דרקיעא גילה לו בחלומו "אלפיים ומאתים וששים אופנים בשם י"ב על פירוש הפסוק עלו זה בנגב, שבאופן אחד מהם ידע כוחות כל הבריות וכל אבר מה עניינו", עכ"ל הגר"א.
ומכאן המסקנא: "והלא דבר זהו דבר שאפשר להאמין בו ולצייר זה בשכלנו, כמו שרואים אנו עתה בעולמינו. אם נעמיד כושי שחור נגד איש פילוסופי או גאון של דורינו, האם אפשר לו לכושי להשיג את העניינים החיים באיש המורם הזה ומעניינים אותו. וכן הוא אצלנו, איזה מושג אפשר לנו – קטני המוחות להשיג באלו העניינים שהכיל איש כזה, וזה הלוא היה איש שחי כמעט בדורינו. ובכל זאת מספרים בשם הגר"ח מוולוז'ין, כי פעם שאלוהו תלמידיו אם הגר"א היה בדורם של האמוראים האם היה אמורא, וענה, אילו חי אלף פעמים לא הגיע גם עד קרסוליו של אמורא, אולי כהרמב"ן. ואם כן האם אפשר שיהיה לנו שום מושג באנשים שחיו כמה דורות קודם, הלא נבין עד כמה ירדנו ונפלנו אנו לנגדם, לאין שיעור ולאין ערך. ואם כן האם אפשר לנו להשיג שום ציור מ"שיעור קומה" שלהם, ומי פתי שיוכל לומר כי הדורות לא נשתנו ועומדים על מקום. והחובה על כל אדם להגן נגד דעות כוזבות ומשחיתות אלו".
ג. "שפת" התורה – כוונה שונה באותן המילים עצמן
לאחר שקיבלנו שמץ של מושג על "שיעור קומתם" של "ראשונים כמלאכים" – אישי התנ"ך, נתבונן מהי "שפת התורה" – אשר "יש לה שפה אחרת וסגנון אלוקי, שאינו מזדהה עם לשון בני אדם" [מתוך דברי רבי יעקב רודרמן (6)].
בהסבר הדברים הוסיף הרב רודרמן: "וביתר ביאור, היסוד בזה הוא, שכל מושגי התורה הנצחית שנקבעו בצורות של אזהרות וציוויים הנועדים לאלפי דורות ולאין סוף זמנים, צריכים לכלול בתוכם את כל האופנים וההוראות האפשריות". ולכן אותה הלשון הכוללת ביטויים זהים למעשים הנמדדים, דור דור לפי ערכו, וכל אדם לפי דרגתו. ולא ראי "רציחה" ו"ניאוף" האמורים ביחס לדורות ראשונים, שבחינתם "אביזרייהו, בבואה דבבואה של רצח וניאוף, רמזים קלים לחטא זה או אחר", כראי "רציחה" ו"ניאוף" האמורים ביחס לדורות אחרונים, המבינים את הדברים כפשוטם, כפי ערכם הפחות.
דברים בסגנון דומה כתב הרב נבנצל (11) בדרך משל: "אם אמא באה ומספרת שבנה יודע לדבר, למה בדיוק כוונתה. ובכן, תלוי באיזה בן מדברים. אם היא מדברת בבנה הקטן בן שמונת החודשים, כוונתה ודאי לכך שהוא יודע לומר אבא אמא, ואין ספק שזו הודעה משמחת מאד. אבל אם כוונתה לבנה בן השלושים, חייבים לומר שאינה מתכוונת לכך שהוא יודע לומר אבא אמא [שאם לא כן זהו מקרה מצער מאד, כשמדובר בבן מבוגר], אלא כוונתה שונה, למרות שהתבטאה בדיוק באותן מילים, וקרוב לוודאי שכשהיא אומרת שבנה יודע לדבר, היא מתכוונת לכך שבנה הגדול הוא נואם בחסד, או בעל כושר שכנוע וכדומה. פירושן של אותן מילים ממש נקבע איפוא לפי זיהויו ומעמדו של האדם בו אנו מדברים". והנמשל: "כשהפסוק מדבר בצדיקים, חייבים לומר שאין כוונת המילים כפשוטן, ולמרות שהפסוק משתמש באותן מילים ופעלים בהן הוא מתאר גם מעשים של רשעים ופשוטי עם, בכל זאת אין הכוונה לכך ששניהם עשו מעשים זהים. גם ביטוי זהה ושווה בכל פרטיו, יקבל פירוש שונה לחלוטין כשנדבר בבן גדול וצדיק, וכשנדבר בבן קטן ונקלה".
- ולשם הבנת "שפה" זו, אנו זקוקים לפרשנותם של חז"ל – כדברי רבי אהרן קוטלר [(4) ראש ישיבת קלצק ולייקווד], שהביא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (4) שאסור לאדם לחשוב ולהתבונן במשפטי התורה הקדושה כמחשבתו בשאר דברי החול, כי יש בזה "מעילה" מקדושתן האלוקית, ולמד מכך: "התורה האלוקית היא רחבה מדי ארץ ועמוקה מני ים, ואם אדם ניגש לתורה בכלי שכלו המצומצמים ומעריכה לפי מידת השגתו האפסית, הרי זה כאילו מוריד את התורה למדרגת שכלו והשגתו, ואין לך הוצאה לחולין ומעילה בקודש גדולה מזו. ולכן אין אדם יכול להעריך תורה לפי השגתו הוא, אלא עליו לקבל את ביאורי חז"ל לכל מלה ואות שבתורה. כי לשון התורה אינה הלשון הרגילה שאנו משתמשים בה, ואיננה לפי מושגינו אנו, וכדי להבינה צריך השגה כבירה ולימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה וקבלה נאמנה איש מפי איש, ולכן רק עלי ידי שלשלת הקבלה של חז"ל שידעו להסביר ולדרוש כל אות ותג שבתורה יכולים אנו להבין משהו לפי מידת השגתנו בדברי התורה הקדושה".
- ולחז"ל היה "מפתח" ללימוד מעשיהם של ראשונים – כפי שכתב הרמח"ל (4) "והכלל שבידם, במעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח צריך לדרוש לשבח, וברשעים להיפך. שכך היא הקבלה, שכוונתו של הבורא יתברך במילות שהכתיב [בתורה] היתה לרמוז על כל פרטי הרשע של הרשעים ולבאר את כל חלקי גנותם, ולהיפך בצדיקים להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מן הגנאי ולבאר כל מה שבשבחם".
ד. מושגי התורה בהגדרת "חטא"
ממוצא היסודות שנתבארו עד עתה, נוכל להבין מה היו חטאיהם של הראשונים על פי "קנה המידה" של התורה, והיסוד לכך הוא מאמר חז"ל במסכת יבמות (2) – "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ, ג) – מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו [הצדיקים ההולכים אחריו, רש"י] כחוט השערה".
הרב דסלר (7) מחדד את הדברים, בדוגמא מפרשת חטאו של עכן (6) המתואר בתנ"ך בלשון "חָטָא יִשְׂרָאֵל [דהיינו כל העם] וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" – והרי בסך הכל חטא אדם יחיד [עכן], ומהי איפוא כוונת פשוטו של מקרא.
וביאר הרב דסלר: "כשנשמע אדם משתמש במלת "עוולה", לא נוכל לדעת כלל לאיזו דרגה של חומר עבירה הוא מתכוון, מבלי שנדע את מידותיו של האיש המדבר ודרגתו המוסרית, כי ההערכה ה"עוולה" היא לפי ערך מידות המעריך… והנה הערכתה של התורה הקדושה היא בוודאי המעולה שבהערכות, ומגדרי "תורה מן השמים" הוא שהתורה הקדושה מורמת מעל כל הנגיעות האנושיות ומשפטה הוא משפט האמת המוחלטת… על כן מובן, שהבחנת התורה בחטאים היא דקה עד אין שיעור. גם התיאור "מיקרוסקופי" לא יספיק לתת לנו מושג מדקות משפטה. אבל גם זה צריך לדעת, גם הלשון אשר בה מתארת התורה את חטאי גדוליה היא לפי הערכתה זו, עד שהחשוב בהערכה זו כמו גנב, תקראנו התורה "גנב" סתם… ודאי שצריך לחפש את חטאם [של ישראל בפרשת עכן] בהבחנות הכי דקות בלב, לפי מדרגתם. והענין הוא שעל ידי מעשה עכן נתגלה חסרון דק מן הדק במדרגת דבקותם של כלל ישראל בה' ית"ש. כי ידוע גודל כח השפעת הציבור על היחיד שבתוכו. והעיד הכתוב שאילו היתה מעילה בחרם אצלם בריחוק ובביזוי ובתיעוב היותר אפשרי כראוי להם לפי מדרגתם בדביקות, לא היה אפשר שימצא אפילו אחד שיעיז לגנוב. וחסרון דק כזה, שכמעט אי אפשר לנו להבחינו, מתבטא בלשון התורה כחטא גס – לקחו… גנבו.. כיחשו… הרי לנו דוגמא לתיאור חטא על פי קנה מידת התורה הקדושה" [להשלמת הדברים ראה בדברי הרב נבנצל (11) בד"ה "אמת המידה של לשון התנ"ך", ובמש"כ הרב רודרמן (6) בתוך דבריו].
ה. סיכום
מכל האמור באים אנו למסקנא הברורה: כאשר נכתבו בתנ"ך "חטאיהם" של אבות האומה, ברור למעלה מכל ספק, שאין זה אלא לפי "קנה המידה" של "ראשונים כמלאכים", שנכתב ב"שפת התורה" ומושגיה, שחטאי הראשונים דקים ביותר, וכפי הכלל המפורסם "שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה". ומופלא להתבונן בפרשיות דור המדבר ולהווכח שגם לאחר "חטאיהם" זכו להתגלות שכינה, וכפי שהרחיב לבאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון (10) "ומזה נלמד גודל מעלתם ודרגתם המופלאה, וכמה דק וזעיר חטאם".
ז. ביאורים בפרשיות התנ"ך – חטאיהם של גדולי עולם
- וישכב [ראובן] את בלהה פלגש אביו – ממוצא הדברים מרחיב הרב נבנצל (12) לבאר את דברי חז"ל "כל האומר ראובן חטא – בחטא חמור של עריות, אינו אלא טועה", כי "ראובן חטא רק באי שיקול דעת מספיק, אלא שמפני גדולתו ומעלתו של ראובן, השוותה התורה את חטאו הקל, לחטא עריות כבד וחמור של כל אחד אחר", יעו"ש במה שביאר לפי דרך זו את שלוש הדעות שהובאו בסוגיית הגמרא (1) אודות "חטאו" של ראובן.
- "חטאם" של בני עלי ושל דוד המלך – ראה בדברי הרב נבנצל בהמשך לביאור "חטאו" של ראובן (12)-(13).
- נסיונות דור המדבר – יעו' במאמרו של מו"ר הגרש"ז ברוידא (9)-(10), ובמצויין שם בהערה למערכת מאמריו בנושא זה בסדרת ספריו "שם דרך" על התורה ופירוש הרמב"ן.
- חטא המרגלים – ראה בדברי החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (8).
- גירוש ישמעאל מבית אברהם אבינו – ראה במאמרו של רבי אהרן קוטלר (5) "בהשגות ובהשקפות של אנשים רגילים, ובפרט בדור הזה, אפשר לטעות שהיתה כאן תגרה בין שתי נשים על זכויות בניהן. אסור להעלות זאת על הדעת, ומחשבה זו היא כפירה ממש… מעשי האבות שהיו יסודות לבנין עם ישראל והעולם לא יכלו להיות מושפעים השפעה כל שהיא מנטיות ורצונות עצמכם", יעו"ש בביאורו לפרשה זו, ולפרשת רצונו של יצחק אבינו לברך את עשו.
- • •
נסיים בדבריו של הרב נבנצל (13) בחתימת מאמרו: "מי שחושב שראובן, דוד, ואחרים מגדולי ישראל הם גם קדושי עליון שבזכותם שורה שכינה בישראל לעולם, וגם אנשים שחטאו חטאים חמורים מאין כמותם, דהיינו אנשים שהתדרדרו עד לקצה המרוחק כל כך מן הקדושה – אדם שכזה אינו אלא טועה.
ויהי רצון שמי שהקדושה שלו, יכניס בלבנו אמונה אמיתית בו ובקדושיו, ובזכות לימוד הזכות על זכאים נזכה שגם עלינו ילמדו במרום זכות שתהא למשמרת שלום – אמן ואמן"!
