א. מעמדה של רות המואביה כשנשאת למחלון, טרם בואה לארץ ישראל, טעון בירור. האם נכרית היתה, או שמא כבר גוירה על ידי מחלון קודם נישואיהם. ולכאורה  מקרא מפורש (פסוק ד) שנשאו "נשים מואביות" (1) ובפשטות, היינו ללא גיור, וכמפורש בתרגום על מגילת רות (1) שבשל כך נפטרו בקיצור ימים ושנים.

ומשמע כן גם מדבריה של נעמי לכלותיה שישובו לבית אביהן ולא יבואו עמה לארץ ישראל (1), ואף שידלה את רות באומרה "הנה שבה יבמך אל עמה ואל אלוהיה שובי אחרי יבמתך". וכידוע איסור חמור להסית ולהדיח אדם לחטוא, כמבואר ברמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (1), וכל שכן להסית לעבוד ע"ז ולהדבק לעם נכר, וכיצד יתכן איפוא שנעמי הצדקת תסיתן לחזור לעמן [וערפה אכן שמעה בקולה] –  ומכאן שנכריות היו באותה שעה.

ב. ראיה נוספת ניתן להביא מדברי נעמי (פסוק יא) "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים" (1), ומשמע שאם היו לה בנים במעיה היו ממתינות ונישאות להם. והרי "אשת אחיו שלא היה בעולמו" אסורה באיסור ערווה של אשת אח, ואינן נופלות לפניו ליבום כלל, כמבואר ברמב"ם בהלכות יבום (2). ואם כן יקשה, שגם אם יוולדו לנעמי בנים לאחר מיתת מחלון וכליון, הרי הם אסורים על רות וערפה מדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו". וכן הקשה רש"י על הפסוק שם (1), ותירץ שבאמת למחלון וכליון לא היו קידושין בהן, היות והיו נכריות באותה שעה, וממילא לא שייך לגביהן איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ומפורש אמרו במדרש רבה רות (2) שמחלון וכליון לא גיירו את רות וערפה טרם נישואיהם. וגירותה של רות היתה רק לאחר ששבה משדה מואב, כמפורש בדברי חז"ל במסכת יבמות שהביא רש"י ((1); פסוק טז) שדיני גיור רבים נלמדים משיחתן של נעמי ורות טרם כניסתן לארץ. ורק כשבאה לפני בועז "רחצה" מטינוף ע"ז שלה, כדברי רש"י ((2); רות ג, ג) דהיינו התגיירה.

הוכחות אלו הביאו מהר"ש אלקבץ (2) ורבי יצחק עראמה (2) בדבריהם כנגד פירושו של האבן עזרא הסבור שרות וערפה נתגיירו לפני נישואיהן למחלון וכליון.

ובגמרא בבבא בתרא צ"א ע"ב (3) מובא, שמחלון וכליון נשאו נשים נכריות, ולכן נקרא שמו "שרף" שנתחייבו בשל כך שריפה למקום. ונקראו "מחלון וכליון" שעשו גופן חולין, ופירש המהרש"א "במה שנשאו נשים מואביות נכריות", ולכן נתחייבו כליה למקום.

ג. מאידך אמר ר"ש בן יוחאי בב"ב שם צ"א ע"א (3) כי מיתתן של מחלון וכליון שהיו גדולי הדור, לא היתה אלא מחמת שיצאו חוצה לארץ. ולמרות שבשנות רעבון הותר לצאת מא"י, מכל מקום מידת חסידות שלא לצאת בשום אופן, ועל כך נתבעו לפום צדקותם, וכן למד הרמב"ם בהלכות מלכים (4) ופסק כן לדינא.

הרי שנתבעו מחלון וכליון על דקדוקי מידת חסידות, ומשמע שלא היה להם חטא אחר זולת זה, ובודאי לא חטאו בעוון החמור של בעילת נכרית.

ואף בזוהר (4) נאמר במפורש: "חס ושלום שנשאה מחלון והיא גויה, אלא כשנשאה נתגיירה", והשם "רות" ניתן לה לאחר הגיור [ובעצם דברי הזוה"ק צ"ב, מה השיבו בזה על הוכחת רבי פדת ממה שלמדו דיני גירות מדברי נעמי לרות בבואן משדה מואב – שהיא ההוכחה לכך שרות לא נתגיירה עד אותה שעה, כמובא לעיל, ולכאורה לא ניתן מענה לטענה זו. ועוד יש להוכיח, מההלכה שבאיסור בעילת כותית החמירה התורה ביותר (5), וחייבה מיתה את הנבעלת לפי "שבא לישראל תקלה על ידה" [כדין בהמה הנבעלת שנהרגת מדין תקלה וקלון, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו "זו היא שפלוני בעל ונסקל על ידה"] – וכיצד יתכן שבועז נשא את רות, אשה שבאה על ידה תקלה למחלון].

עוד זאת מצינו בסוף מגילת רות (4) שבועז רצה להקים את שם המת על נחלתו, ולכן רצה לשאת את רות, ומובא בתרגום  (4) שרצה לקיים בזה דין יבום [ואף בדברי הרמב"ן בפרשת וישב [בענין הסוד שבמצות היבום] מפורש בסוף דבריו, שענין בועז היה משום היבום]. ואם נאמר שלא היתה מקודשת, כי היתה נכרית בשעת נישואיה למחלון, לא שייך בזה כלל דין יבום האמור רק כשיש תפיסת קידושין [ורש"י שפירש (רות א, יא; לעיל (1)) שלא היו למחלון וכליון קידושין בנשותיהן כיון שהיו נכריות, נשמר לפרש שבמעשה בועז לא היה דין ייבום אל הקמת שם בעלמא על נחלתו].

*  *  *

הרי לנו ראיות רבות מחד, כי רות נכרית היתה שנשאה מחלון. ומאידך, ראיות אחרות שרות גיורת היתה כשנשאה מחלון. [ואולי יש לומר שהיא גופא נחלקו התנאים בשאלה זו, ור"ש בן יוחאי סובר שמחלון וכליון גיירו נשותיהם, ולכן מפרש שנתבעו רק על יציאתם מא"י, ואזיל לשיטתו כדבריו בזוהר החדש. והתנאים אחרים נחלקו עליו].

ד. כדי ליישב סתירה זו כמין חומר, נקדים לעיין בסוגיית גר קטן (5) שמטבילין אותו על דעת בית דין, וגירותו חלה מדין זכיה, היות וזכות הוא לו להתגייר. ברם, כשהגדיל הקטן יכול למחות בגיור זה, ומתבטל הגיור מעיקרא. אך לכאורה קשה, שכן כל גר צריך קבלת עול מצוות, וכיצד איפוא חלה גירותו של קטן שאינו בר קבלת עול מצוות כלל. ותירץ הריטב"א (5) שאמנם קבלת המצוות אינה מעכבת.

אך ניתן לישב קושיא זו באופן נוסף. לכאורה צריך להבין, מדוע כשהגדיל הקטן יכול למחות ולעקור את גיורו למפרע, סוף סוף כבר זיכו לו את הגיור. וביארו התוספות בסנהדרין (5) שקבלת עול מצוות מעכבת את הגיור [דלא כהריטב"א], אלא שגיורו של הקטן חל רק על סמך קבלת עול מצוות לכשיגדל ולא ימחה.

נמצא שבקטנותו גיורו תלוי ועומד – אם ימשיך בקיום המצוות, הרי זה כקבלת מצוות. אך אם ימחה כשיגדל, שוב אין לו קבלת עול מצוות, וממילא נעקר גיורו למפרע. וכן דייק הב"ח (6) מדברי רש"י שהגר הקטן נחשב כישראל לענין מגעו ביין כשר, אך אין להשיאו אשה ישראלית, כיון שאם יגדיל וימחה יהיה נכרי למפרע.

ה. בתוספות במסכת נזיר (6) מפורש שרות היתה קטנה כשנתגיירה. ומעתה מיושבים כל הדברים היטב, כפי שהרחיב לבאר הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (6).

רות אכן היתה גיורת כשנשאה מחלון, כדברי הזוהר חדש, וכדברי רשב"י שלא חטאו מחלון וכליון אלא במידת חסידות שיצאו מא"י. אך מאחר ולפנינו דין גר קטן שגירותו תלויה ועומדת עד שיגדלו ויקבלו המצוות. נמצא שכאשר מתו מחלון וכליון ורצתה נעמי לשוב לארץ ישראל וכבר גדלו רות וערפה, היו צריכות לקבל על עצמן עול מצוות או למחות בגיורן. ואמנם ערפה קיימה בעצמה "הגדילו יכולין למחות", ולכן יכלה לשוב לעמה ואלוהיה, כי התברר למפרע שמעולם לא התגיירה [ומתורץ היטב, שאין בדברי נעמי אליה כל סרך של הסתה לשוב לאלוהיה, אלא רצתה לבדוק אם תמחה בגירותה]. לא כן רות שקבלה עליה עול מצוות כדת וכדין, וכפי שאכן חז"ל למדו מכאן דיני קבלת עול מצוות של גרים, ובזה הוברר שהיתה נשואה למחלון, שהרי הגיור חל למפרע, וראוי אפוא לבועז לייבם את אשת המת [ועי"ש ביאורו לדברי נעמי "העוד לי בנים במעי", ותמוה היאך יוכלו להתחתן והרי אסורות עליהם מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד יש לומר, שגם אם יהיו בנים, הרי יש עצה להינשא להם על ידי שימחו בגיורן, ואז יפקע הגיור והקידושין למפרע, וכשיתגיירו יוכלו כבר להתחתן עמהם].

ברם מאחר והיו מחלון וכליון "גדולי הדור", הגם שגיירו את ערפה ורות, נתבעו על כך בגודל מדרגתם, וכמבואר בב"ח הנ"ל שאין להשיא אשה ישראלית לגר קטן, שמא ימחה ויתבטל הגיור ונמצאה נשואה לנכרי למפרע, וסרך תביעה זו בגדר אבק נשואי נכרית נקראה בכתובים כנישואים ל"נשים נכריות", ונתחייבו כליה על כך.

[ועי' בתמיהות הגר"מ שטרנבוך על מהלך זה, מדוע לא הביא הש"ס ראיה לדין "הגדילו יכולים למחות" ממעשה רות וערפה. ועוד יש לתמוה, כי מפשטות לשון הכתובים (1) משמע שמחלון וכליון נשאו את נשותיהם רות וערפה מיד כשבאו לשדה מואב, ואז ישבו עמהן שם כעשר שנים עד שנפטרו (רות א, ד). ולפי האמור לעיל שנתגיירו לפני נישואיהם, וכששבו משדה מואב [לאחר עשר שנים] הגיעו רות וערפה לגדלות ולקיום דין "הגדילו יכולים למחות" המברר את הגירות – יוצא שרות נתגיירה כשהיתה בת שנתיים בלבד… והדוחק ברור.  ואולי י"ל כי נשואי מחלון וכליון עם רות וערפה לא היו מיד עם כניסתם לארץ מואב, ומה שכתוב "וישבו שם כעשר שנים" מוסב רק על מחלון וכליון בני אלימלך בלבד ולא על נשותיהם].

ו. מהלך נוסף ליישב את דברי חז"ל, כתב הב"ח בפירושו 'משיב נפש' למגילת רות (7), על פי דברי הרמב"ם (7) בגדר גירותן של נשי שמשון ושלמה המלך, שהכתוב קראן "נכריות", אך בוודאי לא יעלה על הדעת שנשאו נכריות. וגדר גירותן היה, שבאותם ימים לא קיבלו בית דין גרים מחששם שהגויים רצו להתגייר לא מרצון אמיתי לחסות בצל כנפי השכינה, אלא משיקולים זרים. אך שמשון ושלמה גיירו נשותיהן, כי סברו שגירותן אמיתית, וכשלבסוף נתברר סרחונן שבאו להתגייר משיקולים זרים ולא באמת, קראן הכתוב "נכריות". ומכל מקום למרות שחזרו ועבדו ע"ז, הרי הן כישראל מומר שקידושין קידושין, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהם, כדברי הרמב"ם (7).

ולפי זה ביאר הב"ח שאף מחלון וכליון נהגו בדרך זו, וסברו כי באו להתגייר לשם שמים, אך מכיון שלא היה זה על דעת בית דין, נחשב הדבר כאילו נשאו נשים נכריות. ונמצא שאמנם היו גיורות למעשה על פי ההלכה, וכדין המתגייר לשם אישות שגיורו חל בדיעבד. אלא שבלשון התורה נקראו "נכריות", ומחלון וכליון נענשו על כך, וכפי שביאר הגר"מ שטרנבוך (8) שהיה זה בגלל שלקחו נשים שניתן לחשוד שהתגיירו לשם אישות, וכשגדולי הדור עושים כן, יש בזה חילול השם שהעם מדמים שלא נתגיירו אלא לשם אישות, ונענשו על כך לפי הכלל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (עי' יבמות קכב, א).

[ועי"ש בחידושו של הגר"מ שטרנבוך שבגרים שיש אומדנא דמוכח שכוונתם רק לשם אישות, נחשב כאילו לא התגיירו בפני בית דין, וגיורם לא חל כלל].

אלא שפי מהלך זה הקשה הגר"מ שטרנבוך, מלשון הכתובים כיצד הסיתה נעמי את ערפה ורות לשוב לעמן, אם אמנם היה לגיורן תוקף על פי דין תורה, ונשאר בצע"ג. אמנם בשו"ת ציץ אליעזר (9) הקשה קושיא זו, וכתב שבדברי הב"ח עצמו מצינו יישוב לכך, עי' היטב בדבריו.

[בסוף דבריו הביא הציץ אליעזר ביאור בשם ספר אמונת חכמים, שמחלון וכליון טעו בהלכה שלא גיירום בבי"ד של שלושה. ועי' בדברי מהר"ש אלקבץ (2) שהביא פירוש זה בשם הרב שמריא האיקרוט, וכתב כי דברים כאלה תקוץ נפש כל המעיין בהם].

מקורות נוספים לעיון בסוגיא:

בשו"ת ציץ אליעזר (שחלק קטן מדבריו הובאו לעיל) הוסיף ודן בשאלת גירותן של רות וערפה בהרחבה * ועי' בספר יקרא דאורייתא על מגילת רות (א, ד) תוספת בביאור דברי הב"ח שגירות רות וערפה היתה לשם אישות, ומה שציין לדברי שו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כו) בגדרי חלות גירות לשם אישות. וכמובן בסוגיא זו של "גירות לשם אישות" יש להאריך, ואין כאן מקומו.