ריח חמץ ועבודה זרה

א. 'ריחא מלתא' –  סוגיית הגמרא ודברי הראשונים

במסכת עבודה זרה מצינו סוגיות סותרות בנדון הנאה מריח עבודה זרה [שאסורה בהנאה].

מחג גיסא נאמר בדף י"ב (1א) נאמר שחנות המעוטרת בוורד הדס של עבודה זרה אסור להיכנס אליה, מפני שנהנה מריח העבודה זרה הנודף מוורד ההדס. ומתבאר כי ריח של דבר שאסור בהנאה כעבודה זרה אסור [ואף שאמרו חז"ל (פסחים כו, א) "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה", מכל מקום "איסורא" מיהא איכא].

בתוספות (ד"ה אלא) הקשו מדדברי הגמרא בדף ס"ו  (1ב) בנדון הרחת יין נסך כדי לבדקו, אשר לדעת אביי יש לאסור משום הנאה מעבודה זרה, ולדעת רבא מותר משום ש'ריחא לאו מלתא', וקיימא לן כרבא.

ותירצו תוספות כי וורד הדס שאני "מפני שעיקרו עומד לריח, נאסר". ועוד תירצו, שאף באין עיקרו לריח יש לאסור [ושמא אפילו לוקים על כך]  ובגמרא לקמן אין לאסור הריח, משום שריח היין חזק, ואין בו הנאה.

הר"ן (2א) תירץ על שאלה זו על פי הסברו של הר"ח שמדובר בהרחה דרך הפה ולא האף, ועל כן "וריחא בכהאי גוונא שאינו מריח אותו באפו אלא בפיו לאו מלתא היא".

המרדכי (2ב) פסק להלכה לאסור להריח, אבל דבר שאין עיקרו לריח, מותר [במה שהוכיח מ"הדס ואתרוג מחובר", יבואר לקמן בדברי הש"ך (2ד) והמנחת יעקב (3א)] וכן הביא בבית יוסף (2ג)  בשם הרשב"א בתשובותיו.

ב. 'ריחא מלתא' – פסק ההלכה

מרן השולחן ערוך (2ד) פסק להלכה להתיר לשאוף ריח יין בפיו, אולם אסר להריח בשמים של עבודה זרה. הפוסקים האחרונים נחלקו בפירוש דעתו.

הש"ך (ס"ק כז) הביא את חילוקו של המרדכי בין דבר שעומד לריח, לדבר שעומד לאכילה. אבל בביאר הגר"א (ס"ק לז) נקט כתירוצו השני של תוספות בעבודה זרה (1א) שריח יין חזק ומזיק, ועל כן הותר [הנפקא מינא בין הפירושים, בדבר שאינו עומד לאכילה אך גם אינו מזיק כיין]. ברם הש"ך לא ניחא ליה בחילוק זה, ונקט להחמיר בעבודה זרה אף כשאינו עומד לריח. לעומתו, המנחת יעקב(3א) הסביר את ראיית המרדכי מאתרוג והדס, ומסקנתו שניתן להקל כפשטות כתירוצו הראשון של התוספות, שדבר שאינו עומד לריח מותר. וראה גם בפרי חדש (3ב) שביאר את דברי השו"ע "מותר לשאוף בפיו ריח היין", והסיק כדעת הש"ך להחמיר בעבודה זרה אף כשאינו עומד לריח. אבל האור החיים הקדוש בספרו פרי תואר (3ג) החמיר גם בשאר איסורים ואפילו בדבר שעיקרו לאכילה ולא לריח.

ג. 'ריחא מלתא' בחמץ

ממוצא הדברים מה דין 'ריחא' בחמץ שנאסר בפסח ב'משהו'.

הסמ"ק בספרו עמודי גולה (4א) כתב בנדון חיטה שנמצאה בתוך המצה, שאם נמצאה בפסח יש אוסרים כל המצות שהיו בתנור, ואף שריחא לאו מילתא, מכל מקום מ משהו מיהא איכא. לעומתו, המרדכי (4ב) הביא מעשה שהיה בנכרי שהשליך חמץ בתנור מלא מצות, וכתב שרק מה שנגע בחמץ נאסר, אבל מה שלא נגע מותר, דריחא לאו מלתא.

כסברת הסמ"ק שריחא לאו מלתא אבל "משהו איכא", מצינו בדברי הרי"ף במסכת חולין (4ג) בנדון "דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל", וכתב הרי"ף, שכמו כן ריח, כאשר יש לו מתירין לא בטיל. אך הר"ן חלק וסבר שריחא לאו מלתא, ואפילו בפני עצמו לאו כלום הוא [וראה בחידושי אנשי שם (שם) מה שביאר בדעת הרי"ף].

הרמ"א בהלכות פסח (5א) הביא את ב' הדעות הנ"ל בנדון ריחא מלתא בתבשיל שיש בו חמץ: "יש מקילין במקום שמותר בשאר איסורים, ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא", וראה במשנה ברורה וביאור הלכה שם.

בשער המלך (5ב) הביא את דברי הרי"ף הנ"ל, ותמה שלא הזכירוהו הפוסקים שלדעתו יש להחמיר בכל איסורים שדינן במשהו, כחמץ בפסח. ומסקנתו שיש להחמיר בדבר אפילו בדיעבד, מאחר שרבים מרבותינו הראשונים סברו כן, ודעת המרדכי יחידאה להקל בדבר. ברם ביד יהודה (5ג) הכריע שאין להחמיר בחמץ יותר משאר איסורים.

ד. איסור הנאה מחמץ של נכרי

נדון נוסף השייך להנאה מריח חמץ, מבואר בדברי הגהות איסור והיתר (6א) שנסתפק שמא חמצו של נכרי מותר בהנאה, ומותר להריח חמצו בפסח.

הריב"ש בתשובותיו (6ב) נקט כדבר פשוט כי בחמץ האסור בפסח בין באכילה בין בהנאה, אין חילוק בין של ישראל לשל נכרי, וכן נקט הפרי חדש (6ג) שחמצו של עכו"ם אסור בהנאה, וראה גם בשדי חמד (6ד) שפשט להחמיר, והביא ביאור בספקו של האיסור והיתר הארוך, בריח דווקא, בגלל שזהו דבר שאין מקפידים עליו, אבל בשאר הנאות ודאי שאסור, ודחה ביאור זה.

ה. איסור הנאה כשאינו מתכוין ליהנות

במסכת פסחים (7א) נחלקו אביי ורבא מה דינה של הנאה מריח ללא כוונה, ובסוגיא נתבארה מחלוקתם בלישנא קמא "באפשר ולא קא מכוין", ולדעת רבי שמעון שהתיר "דלמא הכא אסור, משום שאפשר בענין אחר". אבל  בלישנא בתרא נתבארה מחלוקתם ב'לא אפשר וקא מכוין", אבל ב"אפשר ולא קא מכוין", תליא במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאינו מתכוין, אשר לדעת רבי יהודה אסור, ורבי שמעון מותר.

להלכה פסק הרא"ש (7ב) כלישנא בתרא וכדעת רבא, וקיימא לן  כר"ש בכל התורה ו"אפשר ולא קא מכווין", מותר.

התוספות בפסחים (7א ד"ה אלא) העירו כי רבי שמעון מודה ב'פסיק רישא' שאסור, וע"כ צריך לומר שמדובר באופן שאין פסיק רישא [לקמן (8) יבואר כיצד מדובר]. אבל הר"ן (7ג) כתב שלענין הנאה גם ב'פסיק רישא' מותר [ובדברי השערי יושר (9א) נתבארו סברות המחלוקת, דלכאורה יש להקשות בעצם החילוק בין מתכוין לאינו מתכוין באיסורי הנאה, כי ענין 'כוונה' שייך בפעולה ומעשה, אבל בהנאה שבאה ממילא לא שייך לחלק בזה. וע"כ צ"ל שעניין האיסור בהנאה הוא השתמשות, ומשום כך כשאינו מתכוין להשתמשות אין זה נקרא השתמשות. והיינו דעת הר"ן שבזה אף לא שייך 'פסיק רישא', כי 'פסיק רישא' הוא הלכה שהמעשה נחשב גם בלי כוונת העושה, על פי הכרעת הבני אדם, אך זה דווקא במעשה, אבל השתמשות שעניינה התועלת של האדם, לא שייך בזה שייקבע על פי דעת בני האדם, אלא על פי האדם עצמו בלבד].

והנה השו"ע פסק בהלכות עבודת אלילים (8א) לאסור לשמוע ולראות בנוי אלילים. וכתב הרמ"א: "ומיהו דבר שאינו מתכוין מותר". הש"ך (ס"ק לד) הביא את דברי התוספות שמדובר דוקא באופן שאין פסיק רישא וכתב: "וכגון שיכול לאטום אזניו". אבל החכמת אדם (8ב) כתב "יאטום אוזנו", ומשמע שאין די בכך שיכול לאטום אוזניו. וראה בהרחבה בדברי החפץ חיים (8ג) במה שביאר את מחלוקתם.

ו. הנאה מריח חמץ – הלכה למעשה

הבאור הלכה (9ב) כתב: "כתבו האחרונים בסי' תמ"ח דאסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובחמד משה מפקפק בעיקר דינא דריח פת חמץ, ואפילו בישראל, לפי מה דקיימא לן ביו"ד סימן ק"ח דדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו, וכמו כן לענין פת, עיין בדבריו. אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם פת אינו עומד לריח. עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה. ועיי"ש בביאור הגר"א. גם ביו"ד סי' ק"ח גופא איתא לחד מאן דאמר דבחמץ בפסח דאיסורא במשהו אמרי' ריחא מילתא, עיי"ש. ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר, דשמא יבוא לאכלו", עיין בכל דבריו. וראה בספר משפטיך ליעקב (10 ג) שנשא ונתן בדבריו.

• ריח הנודף מחמץ המכור לנכרי – המהרש"ם (10א) התיר למי שמכר חמצו, וריח החמץ מדיף ממנו לביתו, לדור בביתו משום "דהוי לא אפשר ולא מכוין. וגם יש לומר שהריח חזק ולא מקרי הנאה כלל".
• מעבר בסמוך למאפיה או חנות לממכר מוצרי חמץ – דברי הרב זילברשטיין (10ב) בנדון מעבר בדרך לכותל המערבי דרך השוק שמריחים ריח חמץ של הנכרים.

ז. זהירות מריח חמץ – סיכום

דברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר הליכות שלמה (11א), פסקי תשובות (11ב).

ח. הרחת פירות ערלה

הראשון לציון רבי יצחק יוסף הביא בספרו ילקוט יוסף (12 א) מחלוקת האם לאסור הרחת כל פרי ערלה, או רק פרי שעומד לריח, ומסקנתו להחמיר.

ט. עישון טבק שמעורב בו עבודה זרה

בספר שער המלך (13א) דן על אבק הטאבקו של נכרים, האם מותר לעשנו משום שמערבים בו סתם יינם האסור בהנאה, וכתב להתיר משום שריחא לאו מלתא. וראה בספר יין נסכים (13 ב) במה דכתב בזה.