א. במסכת בבא קמא (1) מובאים דברי רבי ישמעאל: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות", והקשו הראשונים לשם מה יש צורך ב"רשות לרופא לרפא", יעו"ש ברש"י שפירש: "ולא אמרינן רחמנא מחי [מכה] ואיהו [הרופא] מסי [מרפא]". ובתוספות תירצו: "דהוא אמינא [שמותר לרפא דווקא] מכה בידי אדם, אבל מילי הבא בידי שמים, כשמרפא, נראה כסותר גזירת מלך". ואילו הרמב"ן בפירושו העל התורה (1) חידש, שהרשות ניתנה ש"אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי ה' לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו" [עי"ש כל דברי הרמב"ן ומש"כ שאין לרופאים חלק בבית עושי רצון ה'].

בספרו תורת האדם (2) הוסיף הרמב"ן וכתב: "שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות".

והקשה על כך הרמב"ן מדברי התוספתא (1) מכות) "רופא אומן שרפא ברשות בית דין והזיק, הרי זה גולה", ומבואר כי רופא שהזיק בשוגג, נענש. ותירץ הרמב"ן: "הרופא כדיין המצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל" [כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות], אולם אם נודע לו שטעה והזיק או המית בידים, דינו מבואר בתוספתא (1) ב"ק פ"ו ה"ו) "פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים" [בהגדרת "דינו מסור לשמים", ראה באנציקלופדיה רפואית (13)].

דברי הרמב"ן הובאו להלכה בטור (4) יעו' בבית יוסף) ובשו"ע (5) יו"ד סימן שלו סע' א) "אם ריפא ברשות בית דין [ולהלן יבואר גדר הדבר בזמנינו] וטעה והזיק פטור, מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואם המית ונודע לו ששגג, גולה על ידו" [ומסיים: ומכל מקום מקום אינו צריך להימנע [מלהיות רופא] מפני החשש, אם מתנהג כשורה, ואדרבה זכות גדולה היא לו. וראה באנציקלופדיה רפואית (13) בביאור דברי השו"ע שהביא דין "גלות", למרות שאין דיני גלות נוהגים בזמן הזה].

ב. אולם יש לעיין, מדברי התוספתא במקום אחר (1) גיטין פ"ג) "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק, פטור, מפני תיקון העולם". ובביאור הדברים כתב התשב"ץ (3) רבי שמעון בן צמח דוראן, מרבותינו הראשונים, גדול רבני אלג'יר], כי מעיקר הדין, היה הרופא צריך להתחייב בתשלומי הנזקים שגרם, שהרי "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין במזיד, בין אונס בין ברצון" (1). ורק משום "תיקון העולם", נפטר מלשלם. והיינו שיש טעם להגן על הרופא מפני תשלומי נזקים בשל טעות, כדי שאנשים לא ימנעו מלעסוק ברפואה.

ומעתה צ"ע למעשה, מה דינו של רופא שטעה והזיק.

ועוד הקשה התשב"ץ (3) מדוע אין הרופא נחשב כ"עוסק במצוה", וזו לכאורה סיבה לפוטרו אם הזיק בטעות בשעה שריפא, וצ"ע. [ובאמת באור שמח (4) מבואר, כי דברי השו"ע שפסק כהרמב"ן בדין רופא שטעה שחייב גלות, הם שלא כדעת אבא שאול במשנה במכות (1), ואילו הרמב"ם (4) פסק כאבא שאול, יעו' בדבריו. ובמנחת יצחק (6) הביא דברי האור שמח ליישב דעת החתם סופר (6) חו"מ סימן קפד) בנדון אשה שהניקה את בנה ונרדמה, והמיתה את בנה, שפטרה מכפרה, כי פסק כהרמב"ם. וגם בהגהות יד אברהם על השו"ע (5) ובברכי יוסף (5) הביאו את קושיית המעשה רוקח, מדוע שונה דין רופא שטעה משליח בית דין שטעה והרג שפטור מגלות, יעו' בדבריהם. וראה באינצקלופדיה רפואית הלכתית (12) בסמוך להערות 85-87].

ומצינו בדברי הראשונים והאחרונים כמה דרכים בביאור דיני רופא שטעה, ונפק"מ בזה להלכה ולמעשה.

• • •

ג. התשב"ץ (3) עצמו כתב את הדינים הבאים, כדי ליישב את המקורות השונים בדין רופא שטעה:

[א] טעה והזיק והכירו טעותו רופאים אחרים אומנים, חייב הוא, בין בשוגג בין במזיד מן הדין, כדין חובל, ואם הרג יש לו דין רוצח. [ב]  ואם לא טעה ועשה הראוי לו לעשות, אלא ששגג בפשיעתו וחבל, פטור מפני תיקון העולם, ודינו מסור לשמים, ואם הרג גולה. [ג] ואם עשה יותר מן הראוי לו, הוי מזיק ורוצח ומשלם, ונהרג עליו אם התרו בו, ואם לא התרו בו דמו מותר לגואל הדם.

ועוד חידש התשב"ץ חידוש גדול מאד לדינא, שכל חיובו של רופא שטעה, נאמר רק ב"רופא החבורות במלאכת היד, ששגגתו וזדונו היא חבלה ורציחה בברזל. אבל רופא חולים במשקים ובמרקחות אינו נקרא רופא אומן, אלא רופא סתם, ואינו בכלל זה, שאינו בא לידי חבלה להתחייב בניזקין. ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאות ולא נתכוון להזיק, פטור הוא אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות".

וכדבריו [בחידוש זה] נקט גם בשו"ת בשמים ראש (4).

ובשו"ת ציץ אליעזר (7) הביא מדברי מסגרת השלחן "דאם הוא אומדנא דמוכח לפי דברי הרופאים, דטעה בדבר משנה שלא למד, בכהאי גוונא מודה התשב"ץ שחייב אף הרופא".

ועי"ש בציץ אליעזר, שהביא את שיטת הר"ן ובעל השואל ומשיב, לפטור רופא בכל מקרה שטעה, לפי שאינו נחשב כשוגג אלא אנוס, וראה בדבריו סיכום השיטות בדין רופא שטעה.

ובערוך השלחן (5) כתב שרופא אופן שטעה והרג פטור דווקא אם הטעות היא כזו שאפשר שרופא יטעה גם לאחר נתינת הלב וחקירה ודרישה בגוף המחלה. אבל אם טעה טעות יותר מן הראוי, דהיינו שאלמלא היה מעיין ומדייק ככל הצורך, לא היה ראוי לו לטעות טעות כזו, הרי הוא חייב גלות.

ד. החתם סופר נשאל במעשה שהיה במשרתת שהתעלפה, וגבירתה נבהלה מאד, ובמקום להשקותה ביי"ש, השקתה אותה בנפט, והמשרתת מתה, ונשאלה השאלה האם היא צריכה כפרה או לא. ופסק החתם סופר כי "מעשה האשה היה לדבר מצוה להצלת נפש, ועדיפא מאב הרודה בנו ושליח בית דין". והוסיף: "והדברים ק"ו בן בנו של ק"ו, דהתם מת באותו עסק עצמו שעסקו להלקותו, בדבר הראוי להמית מתחילתו וטעו בו בשיעור ואומד והמיתו פטורים, מכל שכן הכא דעסקה בלהחיות ונזדמן דבר הממית, דבשארי חיובי חטאת מקרי זה מתעסק ופטור" [ולמעשה נקט החתם סופר שצריכה קצת תשובה משום מגלגלים חובה ע"י חובה, אך אין להעמיס עליה הרבה כיון דעסקה בהצלת נפשות"].

ובליקוטי הערות על שו"ת חתם סופר (6) הביאו את תמיהת הרב פעלים על החתם סופר, שנעלמו ממנו דברי השו"ע (5) בדין רופא שטעה והמית ונודע לו ששגג, שחייב גלות, ואף שכוונתו היתה להצלת נפשות. ותירצו, שכנראה נקט החתם סופר לדינא כחילוקו הנ"ל של התשבץ (3) שאין לרופא שטעה במשקים ומרקחות דין רופא שטעה.

וראה במש"כ בשו"ת שבט הלוי (8) על דברי התשב"ץ, שמכלל סתימת השו"ע ונושאי כליו כהרמב"ן, משמע שלא נקטו את חילוק של התשב"ץ לדינא "אמנם בכל זאת קשה לחלוק על זה, ובפרט דהדבר נוגע להוציא ממון, דיש לומר קים לי כהתשב"ץ, ובפרט שאינו מפורש ממש להיפך" [אך הגר"ש ואזנר מוסיף: "אמנם גם להתשב"ץ צ"ע בזמן הזה שיכולים לברר הרבה ע"י שיקוף רנטגן, ולו היה עושה כן היה נותן רפואה אחרת, ואם כן בזה אין הטענה של התשב"ץ שאין לו אלא מה שעיניו רואות"].

• • •

ה. פרטים נוספים בדיני רופא שטעה

• הגדרת רופא שריפא ב"רשות בית דין" בזמן הזה – בערוך השלחן (5) כתב שהכוונה להסמכה מהממשלה, וכן נקט בשו"ת שבט הלוי (8) "דסתם רופאים בזמנינו נקרא ברשות בית דין, כיון שבית דין סומכים בענין זה על מה שהמחום נותני הרשות והבקיאים במלאכת הרפואה". וראה בשיעורי תורה לרופאים (9) מהגר"י זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק), בנדון רופא שקיבל רשיון במדינה אחת והזיק בשגגה במדינה אחרת.
• רופא שהחליף זריקה או סמי מרפא ונתנם בטעות לחולה אחר שמת – בשו"ת ציץ אליעזר (7) חלק ה) נקט שהרופא נחשב כקרוב למזיד, ולא כשוגג "שהרי מתברר דגם לפי הבנתו הוא לא התעסק כלל וכלל במצות ריפוי, אלא בפחזותו החליף סם חיים בסם המות, ואם כן מסתבר דבכל כגון דא אמרינן אדם מועד לעולם, דדרכם של רופאים להתבונן בדרכי נתינת סמי המרפא היטב, ולכן שגגתו עולה לו בזה לזדון אליבא דכולי עלמא". אולם בנשמת אברהם (8) כתב, כי לדעת החתם סופר (6) או"ח סי' קעז) גם בנדון זה, עדיין יש להחשיבו כשוגג, ודי לו בקצת כפרה.
• טעות בשיקול הדעת – בנשמת אברהם (8) העתיק את דברי הגרש"ז אויערבך שכתב: "אפשר דהא דאם המית גולה, לא מיירי כלל כשהטעות היה בשיקול הדעת, רק מיירי ברופא שנתכוון ליתן תרופה נכונה, ושגג ונתן לחולה תרופה אחרת, או הושיט ליקח סכין טוב לנתח בו, ושגג ולקח סכין לא נקי, דבכהאי גוונא שפיר גולה".
• רופא שיניים שטיפל בשן ובדרך מלאכתו קדח בשן אחרת והזיקה – בשבט הלוי (8) פסק שיש לחייבו, עי' בטעמו.
• דינם של אחות או רופא מתמחה שהזיקו בטעות – אנציקלופדיה הלכתית רפואית (13) בסמוך להערה 129-131.
• מטפל שאינו רופא שהזיק – אנציקלופדיה הלכתית רפואית (13) בסמוך להערה 135.
• מרפא ברפואה "אלטרנטיבית" שהזיק – שיעורי תורה לרופאים (9).
• רופא עיניים שטעה בקביעת מספר משקפיים – האם נכלל בדין רופא שטעה, שיעורי תורה לרופאים (10)-(11). ועי"ש בדבריו בנדון חיובו של רופא בתשלומי זגוגית שנשברה בעת בדיקת משקפיים.
• סיכום דיני רופא שטעה – אנציקלופדיה הלכתית רפואית (12)-(13).

"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקיךָ כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" [שמות טו, כו]