שביעית בזמן הזה

בסוגיית הש"ס ובדברי רבותינו הראשונים, נדונה השאלה האם החיוב בדיני שביעית בזמן הזה הוא מהתורה, מדרבנן, או ממידת חסידות בלבד – התלויה בסוגיות דלקמן.

א. קדושת הארץ בזמן הזה

במסכת שביעית בירושלמי (1א) "אמר רבי יוסי, וכי משעה שגלו ישראל לבבל לא נפטרו מן המצוות התלויות בארץ?". לדעת רבי יוסי, שביעית נוהגת בזמן הזה מדרבנן, היות ולאחר חורבן בית המקדש התבטל החיוב במצוות התלויות בארץ.

ברם, קביעה זו לכאורה שנויה במחלוקת המובאת בגמרא בשבועות (1ב) ובמקומות נוספים, האם "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא".

על פי דעה אחת בגמרא "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" – כיבוש הארץ בימי יהושע קידש את הארץ מכאן ולהבא, כך שגם לאחר שעם ישראל גלה מן הארץ, המצוות ממשיכות לנהוג בה מן התורה, בכל האזורים שנכבשו ע"י יהושע. דעה אחרת היא, שקדושת הארץ מוגבלת למצב שבו עם ישראל יושב בארצו, כך שהמצוות התלויות בארץ נהגו בה מן התורה בימי הבית הראשון ובימי הבית השני, אולם בימי גלות בבל, וכן מאז החורבן ועד היום, אין המצוות הללו נוהגות אלא מדרבנן.

מדברי רש"י (2א) עולה כדעה השניה, שקדושת הארץ פקעה כשעם ישראל יצא לגלות. וכן פסקו בעל 'ספר התרומה' (2ב) והרשב"א (2ג).

הראיה המרכזית לדעתם היא, שהגמרא בכמה מקומות סותמת ואומרת, שתרומה בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן.

ב. קדושת הארץ בזמן הזה – דעת הרמב"ם

הרמב"ם פסק (3א) כי "קדושה ראשונה" שחלה בכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, לא קידשה לעתיד לבוא, אולם "קדושה שניה"  – שחלה בימי עזרא, קידשה לעתיד לבוא. ולכן החיוב במצוות התלויות בארץ הוא מהתורה גם בזמן הזה, בכל מקום שנכבש על ידי עולי בבל.

החלוקה שעושה הרמב"ם בין שתי הקדושות מבוארת יותר בדבריו בהלכות בית הבחירה (3ב): "חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית. וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה, הוא מקודש היום, וחייב בשביעית ובמעשרות".

בכסף משנה תמה על הרמב"ם: "איני יודע מה כוח חזקה גדול מכוח כיבוש. ותו, בראשונה שנתקדשה בכיבוש, וכי לא היה שם חזקה? אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש?!".

התוספות יום טוב (3ג) מבאר את דברי הרמב"ם, שבימי יהושע התיישב עם ישראל בארץ ע"י כיבוש בכוח, וממילא לאחר שהבבלים כבשו מידיהם את הארץ בכוח, בא הכיבוש השני וביטל את הכיבוש הראשון ואת הקדושה הכרוכה בו. עזרא, לעומת זאת, התיישב בארץ ברשות כורש מלך פרס, ולכן לא ניתן לבטל את החזקה הזו אלא באופן דומה, של ישיבה ברשות, ולא ע"י כיבוש בכוח, כפי שעשו הרומאים.

ג. "ביאת כולכם" – מקור הדין

בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (4א) מבואר כי גם לאחר עליית עזרא וקידוש הארץ מחדש, לא נהגה הפרשת חלה אלא מדרבנן, מאחר ומרבית היהודים נשארו בגולה, ולא התקיימה הדרישה של "ביאת כולכם", דהיינו שכל היהודים, או לפחות רובם, יהיו בארץ.

הגמרא קובעת בפירוש, שדרישה זו נוגעת רק לחלה, ולא לתרומה. ואף על פי כן פסק הרמב"ם (4ב), שדרישה זו נחוצה גם בדיני הפרשת תרומה. כלומר, למרות שקדושת הארץ קיימת בזמן הזה, מצוות תרומה אינה קיימת משום שלא כל עם ישראל עלה לארצו.

הרמב"ם כתב שדין זה נלמד מהפסוק "כי תבואו", אולם הדבר תמוה, שכן המילים "כי תבואו" אינן מופיעות בתורה בשום מקום בנוגע לתרומות ומעשרות.

הנצי"ב בשו"ת 'משיב דבר' (4ג) ביאר שכוונת הרמב"ם למילה "בבואכם" שנאמרה ביחס למצוות חלה, ומשם נלמד לענין תרומה. וכן נראה מדברי החזון איש (5א). ברם, הגר"ח מבריסק (5ב) ביאר שכוונתו למילים "כי תבואו" שנאמרו בפרשת בהר לגבי שמיטה, אלא שהרמב"ם סבר, שמאחר שתרומות ומעשרות תלויים במניין שנות השמיטה, הרי שהפסוק שנאמר לגבי שמיטה תקף גם לגבי תרומות ומעשרות.

ד. "ביאת כולכם" – מהות הדין

האחרונים נחלקו ביסוד הבנת הדרישה של "ביאת כולכם". מבחינה מהותית. האם למרות שבימי עזרא, הקדושה נעשתה ללא קיום דרישה זו, יתכן וקדושת הארץ תחול שוב בעליית רוב עם ישראל לארצו.

הגר"ח מבריסק (5ב) כתב ש'ביאת כולכם' זהו דין בביאה אל הארץ: החיוב במצוות האמורות בכניסה אל הארץ מותנה בכך שתהיה זו כניסה המונית, שכל היהודים שותפים בה. אם החילו את הקדושה על הארץ מבלי שכל היהודים היו בה, כפי שאירע בימי עזרא, הרי שקדושת הארץ חסרה. ממילא, בביאה שלישית, כאשר יעלו כל היהודים לארץ ישראל, יהיה צורך בתהליך של קידוש מחדש ע"י בית דין, כדי להשלים את קדושת הארץ החסרה.

[הגר"ח מחלק בעניין זה בין הדרישה של "ביאת כולכם" לבין הדרישה של "כל יושביה עליה": "כל יושביה עליה" הוא תנאי עצמאי לחיוב בכמה מן המצוות, שאין לו קשר לתהליך קדושת הארץ, כך שיש לבדוק בכל רגע נתון, האם כל היהודים יושבים בארץ, ואם המצב השתנה, תשתנה בהתאם גם ההלכה. דין "ביאת כולכם", לעומת זאת, הוא מרכיב בקדושת הארץ, כך שאין בודקים אותו בכל רגע נתון, אלא רק בשלב שבו מחילים את הקדושה על הארץ, ואין זה משנה האם מאוחר יותר חל שינוי בכמות היהודים היושבים בה.]

רבי איסר זלמן מלצר, ב'אבן האזל' (6א), דחה את דברי הגר"ח. לדבריו, מלשון הרמב"ם משמע ש"בזמן שכל ישראל שם" חלה מצות תרומה, גם אם בשעה שעלו עולי בבל לא עלה אתם רוב העם. ממילא אם רוב עם ישראל יעלה ארצה יחזרו דיני תרומה ושביעית לחול מדאורייתא.

[לדעת ה'אבן האזל' אין הבדל בין "ביאת כולכם" לבין "כל יושביה עליה" – שני הדינים מגבילים את החיוב בפועל למצב שבו כל היהודים יושבים בארץ, אך אינם פוגעים בתהליך החלת הקדושה על הארץ].

ה. "כל יושביה עליה" – מקור הדין

מלבד דין "ביאת כולכם", סיבה נוספת בטעם הפטור מחיוב בדיני שביעית מהתורה בזמן הזה הוא, מדין "כל יושביה עליה", דהיינו חיוב רק כאשר כל או לכל הפחות רוב יושבי ארץ ישראל גרים בה.

דין זה נאמר בגמרא בערכין (7א) לגבי יובל, " משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' – בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן", אך רבי חידש ששביעית שווה ליובל לעניין זה.  כדברי הגמרא בגיטין (7ב): "רבי אומר: 'וזה דבר השמיטה שמוט' – בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים".

ו. "כל יושביה עליה" – דעות הראשונים

בסוגיית הגמרא במסכת גיטין נראה, שחכמים חולקים על רבי, וסוברים שאין להשוות שמיטה ליובל, כך ששמיטה נוהגת מן התורה גם כשאין כל יושביה עליה. ברם, מאחר וכל דין "פרוזבול" מבוסס על שיטת רבי, שחיוב שביעית בזמן הזה מדרבנן. ומאחר ודין פרוזבול נקבע להלכה, מוכח איפוא, כי ההלכה כדעת רבי. וכן פסקו רוב רבותינו הראשונים כהסמ"ג (8א) והרשב"א (8ב).

הרמב"ן (8ג) והרא"ש (9א) פסקו להלכה כדעת ה"רבים" – חכמים. וראה ב'בית הלוי' (9ב) שחידש שאף אם השמיטה היתה מדרבנן כבר בימי עזרא, הרי שהיא נכללה באמנה שנחתמה בימיו, כפי שנאמר בפסוקי נחמיה, וממילא היא כלולה באלה והשבועה שקיבל עם ישראל על עצמו, והרי קיום שבועה הוא חובה מן התורה.

שיטה נוספת היא של הראב"ד, (9ג) אשר לדעתו האמוראים שנהגו בדיני שביעית לאחר שבטל בית הדין הגדול, עשו זאת רק ממידת חסידות, ולא מעיקר הדין. וכדבריו משמע גם בדברי המאירי (9ד).

ז. שביעית בזמן הזה – דעת הרמב"ם

מפשטות לשון הרמב"ם (10א) היה נראה כי לדעתו חיוב שביעית בזמן הזה מדרבנן, אולם הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, כמבואר למעיין בדברי הכסף משנה שם שכתב בדעת הרמב"ם ששמיטת קרקעות נוהגת בזמן הזה מן התורה, היינו שרבי דיבר רק על שמיטת כספים, או שיש לפסוק כמותו רק בשמיטה זו.

וכן כתב ה'ערוך השולחן' (10ב).

אולם בפרק העוסק ביובל, מנה הרמב"ם (10ג) את הדינים השונים התלויים בקיומו של דין יובל (עבד עברי, בתי ערי חומה וכו'), ובין השאר מנה גם שמיטת קרקעות, שבזמן שהיובל נוהג היא נוהגת מן התורה, ובזמן שאינו נוהג היא נוהגת רק מדרבנן, "כמו שביארנו".

מדבריו עולה בבירור, שפסק כרבי גם לגבי שמיטת קרקעות, ואף היא אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, וכן הבינו מרבית האחרונים בדעתו.

ח. שביעית בזמן הזה – ההלכה למעשה

ראינו אפוא שלוש סיבות שונות לומר, ששמיטה אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן:

[א] לדעת כמה מרבותינו הראשונים נפסק להלכה, שקדושת עזרא קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, כך שכל המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא מדרבנן.

[ב] יש שהבינו בדעת הרמב"ם, שהדרישה של "ביאת כולכם" נאמרה גם לגבי שמיטה.

[ג] רוב רבותינו הראשונים פסקו כרבי, ששמיטה תלויה ביובל, ואינה נוהגת מן התורה אלא בזמן שכל היהודים, או לפחות רובו של כל שבט ושבט, יושבים בארץ ישראל. וכן פסק הטור (11א). וכן פסקו רוב רובם של האחרונים, ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת אלא מדרבנן, החזון איש (11ב) ופאת השולחן (11ג).

אם בשנים הקרובות יעלו רוב יהודי העולם ובעז"ה יתיישבו בארץ ישראל, יש לדון האם זו תהיה עילה להתחייב במצוות השביעית מהתורה. ראה על כך בהרחבה בספר "שמיטה – הלכה ממקורה" (12א).

ז. שביעית בזמן הזה  – סיכום

סיכום דין שביעית בזמן הזה  – ראה בספרו של הרב חיים בניש "שבתות שנים" (13).