א. בשמירת השמיטה נאמרו שתי מצוות (1): מצות עשה – "ושבתה הארץ שבת לה'". ומצוות לא תעשה – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר". ודקדק המנחת חינוך (1) מלשון הכתובים כי חלוקים גדרי העשה והלא תעשה דשביעית במהותם. ובעוד שמצוות הלא תעשה מוטלות על הגברא, שלא יעבוד בשדהו במלאכות האסורות בשביעית. לא כן ביחס למצות עשה "ושבתה הארץ", בפשטות הכוונה שהחיוב הוא  שהקרקע תהיה מושבתת בשביעית, וכלשון הכתובים "שנת שבתון יהיה לארץ".

ודימה המנחת חינוך את מצות שביתת הארץ בשנת השמיטה למצות שביתת בהמתו בשבת, שהחיוב הוא שבהמתו צריכה לשבות, ולכן גם המשאיל או משכיר בהמתו לגוי עובר משום עשה של שביתת בהמתו. כך גם בשמיטה אם נעשות עבודות בקרקע על ידי אחרים, הגם שבעל הקרקע אינו עובר בלא תעשה של עבודת הארץ שחיובו על הגברא, אך הוא עובר בעשה של "ושבתה הארץ" גם על ידי אחרים, כי המצוה היא שהארץ תשבות.

ב. המנחת חינוך הביא ראיה לחידושו מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (2). הגמרא מספרת שרב הונא מכר פרה לעובד כוכבים. אמר לו רב חסדא, כיצד עשה זאת, והרי יש איסור למכור בהמה לנכרי, גזירה שמא ישאילנה לו ואז כשהגוי יעשה מלאכה יעבור הבעלים באיסור שביתת בהמתו. השיב לו רב הונא, שאין איסור בדבר, שכן יש לתלות שהנכרי ישחט את הבהמה ולא ישתמש בה. ובהמשך הסוגיא, הביאו ראיה מדברי בית הלל שמותר למכור לישראל החשוד על השביעית פרה המלומדת לחרוש, מפני שיכול לשוחטה. ועל כך הקשה רבה: "מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת". ואז אמר לו אביי "וכל היכא דאדם מצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ובית הלל מתירים למכור לאדם שדה ניר בשביעית מפני שיכול להובירה". ופרש"י שם: "אדם מצווה על שביתת שדהו – שנת שבתון יהיה לארץ".

ומכאן הבין המנחת חינוך שדין שביתת הארץ נאמר על הקרקע ולא על האדם.

ג. אולם הוכחה זו מדברי הגמרא לא פשוטה כלל ועיקר, שכן התוספות שם (2) כתבו בסוף דבריהם, לפרש את דבריו של אביי בלשון זה: "ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל, ותלינן להיתרא" [וכוונת תוספות בדבריהם "יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל" – שהאיסור הוא על עושה הפעולה [הזורע] – כפי שיבואר להלן].

ואילו תוספות רבנו אלחנן במסכת ע"ז (דבריו הובאו במעדני ארץ; (2))  כתבו את הדברים בשינוי קל אך משמעותי: "ופריך והרי שדה וכו' דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה כשאחר חורש בה בשביעית הוה עליו איסורא דאורייתא, ולא החמירו חכמים משום גנאי זה שלא להתיר למכור על ידי תליה".

וכתב הגרש"ז אויערבך בספרו מעדני ארץ (2) שמסוף דבריו של רבנו אלחנן [ששינה מלשון התוספות וכתב שהאיסור "הוה עליו"] למדנו שלדעתו אם אחד חורש בשדה חברו בשביעית, עובר הבעלים באיסור תורה כמו לענין שביתת בהמתו בשבת.

נסכם את הדברים: בדברי רבנו אלחנן מפורש שכאשר אדם חורש בשדה חברו בשביעית, הרי הבעלים עובר בעשה ד'ושבתה הארץ', והיינו כיסודו של המנחת חינוך, שגדר מצות שביתת הארץ הוא שהקרקע תהיה מושבתת. אולם מדברי תוספות במסכת ע"ז משמע שנחלקו בדבר, וכאשר אדם החורש בשדה חברו, הרי החורש מבטל את מצות שביתת הארץ, ודלא כהמנחת חינוך. וכנראה לפי תוספות בע"ז, גם גדר שביתת הארץ הוא על ה"גברא" [הבנה זו במחלוקת התוספות ורבנו אלחנן מפורשת גם בדברי החזו"א, שביעית סימן יז ס"ק כה, אשר נדון בהם להלן (6)].

ד. המנחת חינוך הוסיף נדבך על פי חידושו שגדר במצות שביתת הארץ הוא שהקרקע תהיה מושבתת, וכתב (3) שנשים מחוייבות במצות 'ושבתה הארץ', ואינן נפטרות מדין מ"ע שהזמן גרמא,  לפי שיטת הריטב"א שפטורן של הנשים ממ"ע שהזמן גרמא נשים הוא רק במצוה שעל "גופו" [כגון תפילין וציצית וכדומה], אבל מצות שביתת בהמתו שאין המצוה בגופו, רק מצווה על בהמתו, נשים חייבות, ואין זה בכלל מ"ע שהזמן גרמא. ומאחר ומצות שביתת הארץ אינה על גופו ["גברא"] אלא על ציווי שקרקע תהיה מושבתת – חידש המנחת חינוך שגם נשים מצוות בזה.

[והגר"ח קנייבסקי הקשה (4) שלפי דברי המנחת חינוך יוצא שמותר לנשים לעשות סחורה והפסד בפירות שביעית, כי זהו ביטול מצות עשה "לאכלה ולא לסחורה, לאכלה ולא להפסד". וכאן הרי המצוה על "גופה", ולא נוכל לחייבן כמו שאמרנו לענין שביתת הקרקע, וחזר למקומו פטור הנשים ממ"ע שהזמן גרמא. ומוכיח הגר"ח קנייבסקי שאין זה יתכן, ולמעשה מסקנתו שנשים מחוייבות בכל מצוות שביעית כאנשים, כי כל מצוות השביעית נחשבות כמצוה כללית אחת, ומאחר ויש בהם גם מצות לא תעשה, נשים מחוייבות בכל מצוות השביעית, יעו"ש בדבריו].

ה. עוד חידש המנחת חינוך (5) על פי דבריו, שיש לאסור לזרוע לפני שביעית באופן שהתבואה תשתרש בקרקע בשביעית, כי מכיון שאנחנו מצווים על שביתת קרקעות בשמיטה, הרי שאסורה השרשה בשמיטה מחמת שביתת קרקע. אך המנחת חינוך הסתפק בזה, כי מצד שני יתכן ששביתת קרקעות נאסרה רק במה שמפורש בפסוק – זריעה וזמירה, ולא השרשה.

ובהערות על המנחת חינוך (הערה טו) ציינו למקומות שהחזון איש התלבט בשאלה זו, והבאנו את דבריו (6). ועי' גם בדברי הגרש"ז אויערבך שדן בזה במנחת שלמה (7) ונראה מדבריו שנטה לאסור.

ו. כפי שתבאר לעיל, הנפקא מינה המרכזית בשאלה האם מצות שביתת הארץ מוטלת על הקרקע או על מי שעובד בקרקע היא כאמור, באופן שבשדהו נעשות מלאכות על ידי אחרים, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי [וכנ"ל בחזון איש ובמעדני ארץ, שנחלקו בזה התוספות ורבנו אלחנן במסכת ע"ז, אשר עסקנו בדבריהם לעיל]. וכמו כן נפקא מינה כשמשכיר לגוי או לישראל את השדה – האם עובר המשכיר משום שביתת שדהו.

והמנחת חינוך כתב (מצוה שכט; (5)) על פי חידושו שהחיוב הוא שהקרקע תשבות, שבודאי אסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית. והחזון איש (שביעית סימן כא אות יז; (6)) נקט שפועל העושה עבודה האסורה בשדה – העבירה על העובד וגם בעה"ב עובר בשביתת שדהו.

גם מדעת הגרש"ז אויערבך (7) נראה שיש להחמיר כשיטת רבנו אלחנן והמנחת חינוך, ומאחר שלדעתם הבעלים עוברים במצות עשה של שביתת הארץ בזה שהשוכר זורע וחורש בשדהו בשביעית – הרי שעל המשכיר את ביתו לחייב את השוכר לשמור על שביתת שדהו בשביעית, ואם הוא רואה אחר כך שהשוכר חורש וזורע בגינה שלפני הבית, לכאורה צריך טעם מדוע לא יתחייב המשכיר למונעו או להפקיר את השדה כמו במשכיר בהמה לעכו"ם לענין שביתת בהמתו בשבת, יעו' היטב בדבריו.

ז. מכל המבואר לעיל יש השלכה מעשית לשמירת שמיטה בבית משותף. כי לפי שיטת רבנו אלחנן והמנחת חינוך, שהבעלים עוברים במצות עשה של שביתת הארץ גם כשאדם אחר עושה פעולות בקרקע בשביעית – במידה ונעשות בגינת הבית המשותף עבודות שאינן מותרות על פי ההלכה, נמצא שדייר שיש לו חלק בגינה המשותפת עובר על מצות שביתת הארץ.

וראה מה שהביא הרב שאול רייכנברג (מרבני בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות) בנדון זה בספרו משפטי הארץ (8) הכרעת הפוסקים כיצד ראוי לנהוג בזה למעשה, והאם צריך להפקיר בפני ג' אנשים את חלקו בגינה המשותפת [והפקר זה הוא לשנת השמיטה בלבד, וכמו שמבואר בשו"ע בהלכות שבת (9) או"ח סי' רמו סע' ג ובמשנ"ב שם ס"ק יח].

מקורות נוספים לעיון בסוגיא:

הגרש"ז אויערבך בספרו מעדני ארץ על מסכת שביעית (סימן יג) * הגר"א וייס בספרו מנחת אשר על חומש ויקרא (פרשת בהר), דן בשיטת הרמב"ם בנדון דידן והסתירות שיש לכאורה במשמעות דבריו * ספר אוצר הלכות שביעית, בהוצאת אוצר הפוסקים, פרק א.