פרשת שמות

שומע תפילה

 

א. התפילה – "עבודה שבלב"

חז"ל דרשו במסכת תענית (1א) את הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה".

והדברים מופלאים, עבודה פירושה נתינה של תמורה, ואילו תפילה היא אמצעי לקבלת השפע מהקב"ה. ומדוע איפוא, נקראת התפילה 'עבודה', וכי אנו נותנים להקב"ה דבר מה בשעת התפילה, וצ"ע [קושיית המהר"ל מפראג, ולקמן [אות ה] יובאו כל דבריו בנדון, ותשובתו תבואר בהרחבה].

• הרמב"ן כתב באגרתו (1ב) לבנו: "תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תפחת, לקיימה… ובכל יום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול, עד עולם, אמן סלה".

ויש להבין, מנין הבטחון המוחלט של הרמב"ן, שכל הקורא את האגרת ומקיימה, בכל יום שיקראנה יענוהו מן השמים כאשר יעלה על לבו. ולא בהבטחה חד פעמית עסקינן, אלא לכל אחד, בכל פעם, הלוא דבר הוא.

מאידך גיסא יש לתמוה, הרי מעשים בכל יום, שקוראים באגרת, מבקשים בקשה, ולא נענים. וכי יעלה על דעת שדיברת קדשו של רבנו הרמב"ן אינה נכונה, ח"ו. דברי הרמב"ן צריכים איפוא, עיון וביאור. הבטחה זו של הרמב"ן מופלאה היא ביותר, ומעוררת תהיות, היתכן.

 

ב. גאולת בני ישראל ממצרים – "מפני הצעקה קיבל תפלתם ברחמיו"

נראה בביאור הדברים בהקדם דברי הרמב"ן בענין גאולת בני ישראל ממצרים.

בספר יחזקאל (1ג) מתאר הנביא את מצבם הרוחני של בני ישראל במצרים, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה: "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלקיכם" וגו'. ואכן, בפסוקים (1ד) מפורש שגם לאחר שהגיע זמן הגאולה בתום ארבע מאות שנה, לא נגאלו אלא לאחר שלושים שנות גלות נוספות,  וביאר הרמב"ן (1ה) שאמנם הובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שזרעו יהיה ארבע מאות שנה בגלות מצרים, אולם מאחר "שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד", לא היו ראויים להיגאל בתום ארבע מאות השנים, ובשל כך התארכה גלותם במצרים בשלושים שנה נוספות. ובאמת היו צריכים להמשיך ולהישאר בגלות זו בגלל שלא היו ראויים להיגאל – אלא "שצעקו והרבו תפילה".

ומוסיף הרמב"ן לבאר לפי זה את פשר הפסוקים בפרשת שמות (2א) "וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלקים את נאקתם כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות". וכוונתו למה שפירש הרמב"ן (2ב) "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להיגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו". ולמעשה, הדברים מפורשים במאמר חז"ל במדרש (2ג) "אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם כשנשתעבדו במצרים, לא בתפילה פדיתי אותם, שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו".

וכדברי רבנו בחיי (2ד) שפירש כדברי הרמב"ן הנ"ל והוסיף: "ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך… שהתפילה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך".

 

ג. הקב"ה שומע תפילת הבוטחים אך ורק בו

מדברי חז"ל, הרמב"ן ורבנו בחיי למדנו כי יציאת מצרים, באה מכח צעקת בני ישראל הבאה מתוך צער ודחק, אשר נשמעת אצל הקב"ה. ויש להבין, מדוע תפילה "שלימה" ורצויה ביותר היא זו שבאה מתוך "הצרה ודוחק".

נראה כי סוד הדבר מבואר בדברי הרמב"ן (2ו) בביאור הכתובים בפרשת משפטים (2ה), שיש להיזהר שלא לצער גר, יתום ואלמנה, כי כשיצעקו להקב"ה מתוך צערם, הבטיח להם הקב"ה שישמע צעקתם "כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו".

 

סוד שמיעת התפילות תלוי בבטחון המוחלט של המתפלל אך ורק על הקב"ה. כאשר העשוקים צועקים אל הקב"ה, צעקתם נובעת מהכרה ברורה שמאחר ואין להם כח ויכולת לדאוג לעצמם, הרי שהם סומכים ובוטחים רק על השי"ת. והיינו דברי רבנו בחיי הנ"ל ש"אין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך" – כי תפילה הבאה מתוך סימוכין על הקב"ה ולא על בשר ודם, היא תפילה היוצאת מעומק הלב, תפילה מושלמת, הנשמעת במרומים.

ומוסיף הרמב"ן (3א)  כי "שאר אנשים", אינם סומכים אך ורק על הקב"ה, אלא חושבים ש"יסתדרו" בכוחות עצמם, שיוכלו "לטרוח אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם". תפילתם, אינה נובעת איפוא רק מהכרה עמוקה שהישועה באה רק מהשי"ת, אלא מעורב בה גם שמץ מן השמץ של המחשבה שיכולים הם לבטוח בעצמם. מה שאין כן גר, יתום ואלמנה – שהם בבחינת "עלי יבטחו", שהרי אין להם גואל ומושיע מלבדו יתברך. לכן תפילתם וצעקתם, היוצאת מתוך הכרה בהירה "שאינם בוטחים בנפשם" אלא רק על בורא עולם, מיד עולה לרצון, ומתקבלת על ידי שומע תפילה.

ומקרא מפורש: "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה" (תהלים סט, לד). ולפי האמור, ביאור הכתוב הוא, שהקב"ה שומע דווקא לשוועת האביונים ואינו מבזה את תפילת האסירים, כי תפילתם של אלו באה מהכרה שאין להם מושיע מלבד השי"ת.

לפי זה מבאר הרמב"ן את דברי הכתוב שטעם האיסור להונות וללחוץ גר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", כיצד טעם זה שייך למה שהתורה אמרה שיש להיזהר מלענותו "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו" – "כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה', וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלקים, כלומר לא בזכותם רק שריחם עליהם מן העבודה.

וביארנו בספרנו עקבי דרך (3ב) שמעתה עולים כל הדברים בקנה אחד. סוד שמיעת התפילות הוא כפי גודל מידת ההכרה שאין לאדם לסמוך על עצמו, אלא אך ורק על הקב"ה. ולכן המתפלל מתוך צרה ודחק, בדרך כלל מגיע להכרה זו, ותפילתו היוצאת מנהמת לבו, בכנות ובסימוכין על בוראו, וזוהי ה"תפילה שלימה" הנשמעת במרומים. מטעם זה, צעקתם של העשוקים נשמעת, שהרי בטחונם רק על קונם ולא על עצמם. ולפיכך הזכיר הכתוב בטעם האיסור לצער גר, יתום ואלמנה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – משום שבגאולת מצרים נתייסד היסוד שהקב"ה שמע וקיבל תפלתם כי תפילתם באה מתוך אנקתם ואנחתם שהביאה להכרה שרק הקב"ה יושיעם. וכשבאו להכרה זו או אז תפילתם היתה שלימה, ונתקבלה ברחמיו המרובים.

 

ד. הקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם

מעתה יוטעמו בתוספת ביאור דברי חז"ל המובאים בפירוש הרמב"ן (4א), שהקב"ה הוא "ממונה על צעקת העשוקים בעולם" – לשמוע קול צעקתם ושוועתם.

ועוד כתב הרמב"ן (4ב) כי "זעקת סדום ועמורה" היינו "זעקת עשוקים, יזעקו וישוועו מזרוע רשעתם". וכוונת הרמב"ן לפרש שהקב"ה שמע לזעקת העשוקים מחמס אנשי סדום. ודבריו מוטעמים על פי האמור שהקב"ה הוא ה"ממונה על צעקת העשוקים בעולם", וממילא כאשר זעקו ושוועו מתוך צערם, מיד הקשיב ה' ושמע לקולם.

הנה כי כן, הקב"ה הוא ה"ממונה על צעקת העשוקים בעולם", וכאשר הם צועקים, הקב"ה שומע תפילתם.

 

ה. ה'עבודה' בתפילה – ההכרה וההכנעה שהצלחתו באה מהשי"ת בלבד

ממוצא הדברים נבין היטב מדוע התפילה היא 'עבודה', כדברי המהר"ל (4ד; 4ה) "שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' לפי שהוא צריך אל ה' ונתלה בו ואין לו קיום לעצמו, כי אם בו יתברך, לפיכך הוא מתפלל אליו על כל צרכו. וכאשר האדם נתלה בה' כאילו הוא נקרב אליו, כפי שכל מי שהינו תלוי בזולתו הוא נקרב ונמסר אליו. לפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך". כלומר, גדר ה"עבודה" בתפילה הוא, ההתמסרות שהאדם כביכול "נותן" לקב"ה את כל כולו בהכרה והכנעה שהכל בא מאתו יתברך.

יסוד הדברים מבואר בפירושי ההגדות של הרשב"א (5א) "כי בהתפלל המתפלל צריך לכוין דעתו ולגמור בלבו שמאתו יתברך ההצלחה והרחמים, והוא שליט בכל ולא ימנענו דבר והוא לבדו המספיק כל הצרכים, שהוא האדון יתברך לבדו והכל עבדיו".

וכתב מו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו שיח דוד (5ב) "מבואר בדברי הרשב"א את יסוד מה שנתבאר במהר"ל, והוא שהתפילה נקראת "עבודה", מפני שבה צריך שיגמור האדם בדעתו שהקב"ה נותן לו הכל ואין לו בלעדיו כלום, והוא אדןם המספקלו כל צרכיו, והיה היא ה"עבדות" – מהות התפילה היא ההכרה בעבדות, ולא שמתפלל בסיבת מה שהוא עבד ה', אלא שכל קיום התפילה בעצמה הוא כוונת הדעת וגמירות הלב במציאותה של העבדות, ובמה שאנו תלויים בו לבד. ומשום כך קראוה חז"ל "עבודה שבלב", מפי ששורש עניינה הוא בלב, לידע ולהכיר שהצלחתו באה מהשי"ת בלבד".

וראה עוד ביאורים והוספות על פי יסודו של המהר"ל בספרו של רבי אברהם וינרוט, עיוני תפילה (5ג; 6), ובמה שביאר כי המקום הראשון שהוזכרה תפילה בתורה הוא בתפילת אברהם אבינו על הצלת סדום, ללמדו על יסוד מהותה של התפילה, כי במקום ובזמן זה ש"רואים את אשר ארע לסדום, מובהרת מהותה של תפילה כמעמד שבו ניצב אדם בפני האלוקים ונוכח בשבריריות הקיום ובחדלות ה'בטחון' ומבין משהו מגדלות הבורא". ובמה שביאר את דברי הגמרא (ברכות לב, א) "כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סופו שבא לידי כאב לב".

 

ו. התפילה בלב נשבר – "כגרזן הפותח כל השערים" ובכוחה "להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים"

ראה בדבריו המופלאים של האדמו"ר הנתיבות שלום מסלונים (7) ובמה שכתב לבאר את ה"צורך" בתפילה, שהרי לכאורה "רחמי האב על בנים" גם ללא תפילה – כי בכח התפילה "להמתיק הדינים ולהשתיק כל הקטרוגים".

 

ז. פקידת רחל ולאה – בתפילה מתוך צעקה

לפי יסוד הדברים, תבואר פרשה מופלאה בתורה – טעם חרון אפו של יעקב אבינו על בקשתה של רחל אמנו ממנו, שיתפלל עליה להיפקד בפרי בטן (8א). ובהשקפה ראשונה, כלל לא ברור מדוע על בקשה מובנת כל כך, חרה אפו של יעקב "ליסר אותה ולהכלימה", בהזכירו "כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו" – כדברי הרמב"ן (8ב).

ובדברי הרמב"ן מבואר כי יעקב אבינו הבין שרחל בטוחה שתפילתו תשמע ותֵענה על כל פנים, ולכן ביקש להבהיר לה שהוא "אינו במקום אלקים שיפקוד העקרות על כל פנים". ומסיים רמב"ן בדברים הבאים: והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להיסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלקים".

והם הם הדברים המבוארים לעיל, סוד קבלת התפילה טמון במידת הכרת האדם שאין לו להסתמך על כל דבר אחר זולת הקב"ה. ואף כאן. רק כאשר הבינה רחל שאפילו יעקב אבינו, שהיתה בטוחה שיתפלל בעדה, אינו מבטיח לה שתפילותיו יפעלו – הגיעה למסקנה שעליה להסתמך אך ורק על הקב"ה, ואז תפילתה נתעלתה למדרגה ש"אין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך".

ומדוקדק היטב לשון הרמב"ן שרחל שבה להתפלל על עצמה "אל שומע צעקה", ואין זה מליצה גרידא, אלא יסוד הדברים המבוארים לעיל בדברי הרמב"ן, שהקב"ה שומע "צעקה" הבאה ממעמקי הלב המכיר שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים. וראה בספרנו עקבי דרך (8ג) שגם פקידתה של לאה היתה במהלך המבואר לעיל.

 

ח. ברכת 'שומע תפילה' כנגד דוד המלך 'איש התפילה'

בדברי הגמרא במסכת מגילה (9ב) מבואר כי ברכת שומע תפילה היא כנגד דוד המלך, ובספר תהלים (9ב) נקרא דוד המלך "איש תפילה" – והדברים מבוארים על פי יסודו של המהר"ל (4ד;4ה) – ראה בספר שפתי חיים (9ג).

 

ט. הגאולה העתידה – כשנפשם תשוח לעפר ויהיה בטחונם רק בה'

בדברי רבנו בחיי (10א) מבואר כי גאולת מבני מצרים היתה בגלל שהתפללו מתוך לחצם וצערם. ובספרנו עקבי דרך (10ג) נתבארו הדברים, על פי מה שכתב הכלי יקר (10ב) "אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות. וטעם של דבר, שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה' וחושבים תחבולות להינצל מפח יקוש על ידי תחבולות אנושיות. אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם, וה' שומע".

והיינו ככל המבואר לעיל, קבלת התפילה תלויה במידת ההכרה בשפלות כוחו של האדם לפעול בעצמו, וכך נגאלו ממצרים, ומשורש זה, תבוא גם הגאולה העתידה, כדברי רבנו בחיי, שתהיה מתוך תפילה הבאה מתשובה, בהכרה "כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך".

ואז, שיהיו העינים נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם – ישמע ה' ויחיש פדות עמו, במהרה בימין, אמן.