שומת חיובי נזיקין

א. רבי יעקב מליסא, חידש בספרו נתיבות  המשפט (1) חידוש גדול לדינא  ש"דבר שאינו שווה בעצמו למוכרו וליקח דמים בעדו, רק שווה לאיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם". ההבנה הפשוטה בדבריו היא, שאין חיוב מזיק אלא אם כן הבעלים היה יכול למכור את החפץ והיה שווה ממון גם לאחרים, אבל כששווה ממון רק לעצמו, פטור המזיק מלשלם. ויוצא לפי זה, שהמזיק חפץ שבשוק לא ניתן למצוא מי שירצה לקנותו ולשלם עבורו, פטור מלשלם, למרות שחפץ זה שווה הון רב לבעליו. ולפי חידוש זה דנו הפוסקים במכלול השאלות הבאות:

הזיק דרכון, רשיון נהיגה, תעודת זהות, גט אשה, תמונות, או כל חפץ או מסמך אחר, שמעצם טבעו אינו ראוי לשימוש אלא לבעליו ["כתב סמיכה" לשחיטה או לרבנות]; הזיק חפצים שיש להם ערך רגשי רב, בגלל שייכותם לאבות המשפחה, או חפצי ירושה אחרים מכל סוג שהוא; הזיק עדשות [משקפיים או מגע] או בגדים המתאימים רק לבעליהם; הזיק בגדים משומשים, עגיל אחד מתוך זוג עגילים, ועוד נדונים שיבוארו להלן.

ובעיקר דברי הנתיבות יש לעיין, האמנם ערך החפץ נמדד רק לפי שווי מכירתו בשוק, או במה שיש לו שווי בעצמותו.

ב. הנתיבות הביא שתי ראיות לדבריו מסוגיות הש"ס:

• הראיה הראשונה ממסכת בבא קמא (1) בנדון מכירת כתובת אשה ב"טובת הנאה", דהיינו מכירת הכתובה בחיי בעלה, שאז אין הכתובה שוה כערך כל הכסף שהתחייב בו הבעל, שהרי ספק מי ימות קודם, ואם תמות האשה קודם בעלה, הבעל לא יהיה חייב כלום. ולכן שמים כמה שווה הכתובה ב"טובת הנאה" – הכסף שמוכן הקונה לשלם תמורת הסיכון שאם תמות האשה יפסיד הקונה, לעומת הסיכוי שאם ימות בעלה קודם או יגרשנה יטול הקונה את מלוא דמי הכתובה. ודנו בסוגיא, האם מעות אלו שקיבלה האשה תמורת מכירת כתובתה שייכים לאשה, ואין הבעל אוכל בהם פירות. או שדינם כשאר נכסי מילוג, שהבעל נוטלם ויקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיה.

ופשטה הגמרא דין זה מהמשנה, שאם באו עדים זוממים ורצו להפסידה כתובתה, כגון שהעידו שהתגרשה מבעלה וכבר התקבלה כתובתה, והוזמו, ונודע שעדיין לא התגרשה כלל, חייבים לשלם לה דמי טובת הנאה של הכתובה. ואם תמצי לומר שטובת הנאה לבעל, נמצא שלא היתה האשה מפסידה בעדותם כלום, שהרי אפילו היתה מוכרת כתובתה בחייו לא היו המעות שלה אלא של בעלה, ומדוע חייבים לה דמי טובת הנאה. ומוכח מזה, שדמי טובת הנאה לאשה.

והקשה הנתיבות, לכאורה מכל מקום הרי העדים הזיקו לאשה, שאע"פ שאם היתה מוכרת כתובתה לא היו המעות שלה, מכל מקום כל זמן שלא מכרה הכתובה, יכולה האשה לטעון ששיווי טובת הנאה של הכתובה שווה לה גם כן, כשם ששווה לאחרים, ומדוע שלא יחוייבו העדים זוממים על מה שעמדו להפסידה שווי זה. ומכאן הוכיח הנתיבות, שמכיון שאילו היתה מוכרת כתובתה בשוק לא היו המעות שלה, נמצא שכלפיה אין לכתובה שווי של שוק, כי היא אינה רשאית למכור, ואין הכתובה שווה אלא לה לבדה, ועל שווי כזה אין העדים מחוייבים לשלם.

ומזה הוכיח הנתיבות כי שוויות חפץ שאינה מתבטאת בשוק אינה שוויות, ולא משלמים כשמזיקים שוויות מסוג זה.

• הראיה השניה מהסוגיא בכתובות (1) בנדון "קים ליה בדרבה מיניה", במעשה נתחייב מיתה בידי שמים ותשלומי ממון, כגון זר שאכל תרומה, שפטור מלשלם. והאופן שמדובר שחיוב מיתה וחיוב תשלומין הוא באותה שעה, מדובר "שתחב לו חברו [דבר מאכל] לתוך בית הבליעה", שהבולע נהנה בבליעתו וחייב על גזילת שווי הממון של המאכל שנטל מחברו, ובאותה עת נתחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה. ובסוגיא העמידו את הדין באופן שהיה יכול לחזור ולפלוט המאכל על ידי הדחק, דהיינו שתחב לו המאכל עמוק לתוך בית הבליעה, ואפילו אם יחזור ויוציאנו מפיו לא יהיה ראוי להשיבו לבעליו, מאחר שכבר נמאס בבית בליעתו. ולפיכך אם המשיך לאוכלו ובלעו ולא פלטו, אינו חייב לשלם מדין גזלן, שהרי אפילו אילו היה חוזר ופולטו כבר היה נפסד מבעליו, ונמצא שלא גזל מבעליו שוה כסף, שהרי אינו שווה כלום, רק חייב לשלם כיון שנהנה גרונו או מעיו מדין "נהנה". ובאותה שעה שמתחייב ממון מדין "נהנה", חייב גם מיתה בידי תשלומין על אכילת התרומה.

והקשו התוספות (ד"ה לא צריכא) מדוע שלא נאמר שהאוכל שתחוב בגרונו [ויכול להוציאו על ידי הדחק] ראוי להשבה לבעליו באופן שיפלוט אותו מגרונו שלא בפני הבעלים, כי כשהבעלים לא יראה שהמאכל נמאס בפיו, יסכים לקבלו. ואם כן המאכל עדיין שווה כסף לכל מי שלא ראה שנמאס בפיו, ומדוע שלא יתחייב על מה שלא השיבו מדין גזילה. ותירצו תוספות, שמדובר שהיה המאכל שוה רק פרוטה מצומצמת, וכשתחבו לתוך פיו נתקלקל המאכל מעט וכבר אינו שוה פרוטה אפילו בלא המיאוס שנמאס בפיו. ולכן אינו חייב מדין גזילה אלא מדין "נהנה".

והקשה הנתיבות, שלכאורה אע"פ שלשאר אנשים אין המאכל שוה פרוטה כיון שנמאס או נפחת בפי האוכל, מכל מקום הרי למי שנתחב המאכל בבית בליעתו שאינו נמאס אצלו, לא שייך לומר שהתקלקל בפיו, שהרי קיבלו שלם בפיו, וכשהכניסו בפיו היה שווה המאכל פרוטה, ומדוע לא יתחייב מדין גזילה. ומכאן הוכיח הנתיבות שמכיון שכל שוויות האוכל אינה אלא לאדם זה בלבד ואין לו ערך לממכר לאחרים בשוק, אין זה שווי לענין גזילה ונזיקין.

ג. לאור דברי "נתיבות", כתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (2) ש"אם כתב מכתב לחברו ובא אחר וקרע המכתב, יהא פטור מלשלם, דכיון שנייר זה אינו במכירה, ואחרים לא ישלמו עליו, לאו ממון הוא. וכן אם כתב גט או שטר מכר וכדומה, ובא אחר ושרפו, לא ישלם אפילו עבור הנייר, שהרי אינו שוה לאחרים. וזה דבר תמוה, ואדרבה, מסתבר שצריך לשלם לו גם כפי מה שעולה שכר הסופר לכתוב השטר או המכתב. וכמו כן בגוונא שהיו לו אוכלין בתוך פיו וכבר אינו שוה כלום לאחרים ואי אפשר למוכרו, ובא אחד והוציא המאכל הלעוס מפיו ואיבדו ממנו, מה סברא היא לפוטרו מלשלם".

ועוד כתב שם: "הנה קשה לי טובא, דאפילו ננקוט כהנתיבות ונאמר שהקורע מכתבו של חברו אינו צריך לשלם לו כלום, מכל מקום פשוט הוא שאם יש לאדם בית או חפץ אחר שניתן לו בתנאי שלא יוכל למכור ולהשכיר לאחרים, ודאי שהמזיק לו חייב לשלם לו. וכמו כן, אדם שנשבע שדמי המקח של החפץ יהיה להקדש, ודאי שהמזיק את החפץ צריך לשלם לו, משום דנהי שאינו רוצה למכור ולא כדאי לו למכור, סוף סוף כסף מעליא הוא".

ובמנחת אשר (6) כתב רבי אשר וייס: "לפי דברי הנתיבות נתחדשו באחרונים חידושים רבים בהלכה, ונביא מקצתם:

[א] המזיק לחברו דבר שאין לו שוויות אלא לבעלים, כגון רשיון נהיגה, גט אשה לבעלים, דרכון, תעודת זהות, או כל מסמך אחר שאינו ראוי מעצם טבעו אלא לבעלים המסויימים, ואיננו בר העברה לאחרים, פטור מלשלם.

[ב] מי שקנה עדשות יקרות, בין למשקפיים ובין עדשות מגע, כיון שעדשות אלה הותאמו רק לעיניים שלו ואינם ראויים לשום אדם אחר, המזיק משקפיים אלה פטור מלשלם. ואין זה דומה לכל המסמכים הנ"ל, שמצד עצם טבעם ומהותם אינם ראויים לכל אדם אחר אלא רק למי שהמסמך נכתב על שמו, משא"כ בעדשות, ולו יצוייר מי שהעדשות אלה מתאימים לו, אפשר ליתנם לו או למוכרם, אלא שלא שכיח כלל למוכרם.

[ג] המזיק חפץ משומש, כגון חולצה, חליפה או כובע, פטור מלשלם, דהלוא אין כל שוק לבגדים משומשים, והרוצה למכור את בגדיו המשומשים, לא ימצא להם כל קונה [וכן נקט האור לציון (4) שכתב כי משמע מדברי הנתיבות, שאם שבר משקפיים של חברו או הזיק חליפה של חברו שהיא במידה מסויימת המתאימה ללובש, שאין הממון הזה שוה למוכרו לאחרים, יפטר המזיק, דלא מיקרי ממון"].

[ד] השובר חלון בבית חברו, או כיוצא בזה, היזק חלק קטן מדבר גדול, פטור מתשלומי נזיקין. דהלא אין מכירה בחלון בית או בדלת או בחלק מחלקי הבית. ואם נשום אגב הבית, ברור שלא יגרעו ממחיר הבית, בגלל שיש בו חלון שבור. ואם כן לשיטת הנתיבות, אכן יתחדש שכל כהאי גוונא אין בו חיוב תשלומין".

וסיים הרב וייס: "ואין פסק זה מתיישב על הלב".

ובקהילות יעקב (3) תמה על דברי הנתיבות "מהא דהחובל חברו, משלם נזק אע"פ שהיד שלו אינו במכירה, ואפילו עבד עברי אין גופו מכור רק למלאכתו, וכל שכן דמי וולדות שאינם במכירה כלל" [ועיין בדבריו על הראיות שהביא הנתיבות מהגמרא בבבא קמא ובכתובות, ובמה שדן ממקורות נוספים בדברי הנתיבות].

גם מדברי החזון איש (4) שכתב בנדון המקלקל כותל בבית חברו, שמשלם כפי מה שהפסיד לחברו בהוצאות התיקון, ולא בחשבון שווי החלון ביחס לשוויו של כל הבית "דכיון דאין בית עומד למכירה אלא לתקן, משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון… מה ששווה לו לעצמו חשיב מפסידו ומזיקו" – הוכיח האור לציון (4) דלא כהנתיבות.

ד. ואמנם כתב המנחת שלמה (2) כי "דבר שהוא ממון ממש לבעליו, צריך לשלם לו כמה הוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו, ולא נמדד בכמה יוכל למכור, כי אין שיווי החפץ תלוי במכירה. ולכן אף דכשילך למכור משלמים לו פחות כי הוא איננו סוחר, מכל מקום ישלם המזיק כל שוויו, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה, ולשון ישלמנה הוא להשלים, שתהא לו בהמה אחרת, ולא מספיק שישלמו לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים". ועיין בדבריו שדחה את הראיות שהביא הנתיבות מהגמרא בבבא קמא ובכתובות, וכתב כי דברי הנתיבות נאמרו רק "במידי שהוא זכות גרידא ולא ממון ממש".

ועל פי דרכו, פסק הגרש"ז אויערבך בתשובה אחרת במנחת שלמה (3) שוודאי יש לחייב את המזיק צעצוע השווה רק לקטן. ולמרות שלפי הנתיבות היה צריך להיות פטור מלשלם, מכיון שאין לחפץ זה שווי מכירה בשוק, וזאת "כי אין להעלות על הדעת שאם אחד שבר כסא או שלחן, שבעליהם עדיין יכולים להשתמש בהם הרבה שנים, ועבור השימוש משלמים כסף, דוודאי חייב כדרך ששווה לכל אדם לעצמו בביתו את ההשתמשות. ואין זה שייך לגרמי או דבר הגורם לממון, כי זה ממש ממון לכל אדם".

גם האור לציון (4) נקט לדינא: "א. ממון שאינו שוה אלא לבעליו, ע"פ שלכולי עלמא אינו שווה. ולכן יתחייב המזיקו לשלם הנזק, אלא אם כן הממון בעצמו אינו שוה, כגון חמץ בפסח. ב. ממון שאינו עומד למכירה יתחייב המזיקו לשלם הנזק כפי ערכו, ולא בששים. ג. ולפי הנ"ל השובר משקפיים של חברו יצטרך לשלם הנזק כפי שוויו, וכן המזיק חליפה של חברו שהיא במידה מיוחדת המתאימה ללובש, יתחייב לשלם הנזק כפי שוויו. וכן השובר שמשה של חלון משלם כפי שוויה".

ה. הרב וייס, קובע בתשובה אורכה ומפורטת בנדון דידן במנחת אשר (6)-(7), שלא ניתן לומר כי ערכו של חפץ נקבע אך ורק כפי שוויו להימכר בשוק לאנשים אחרים, וכמשמעות דברי הנתיבות – המובילה למסקנא, שהמזיק דברים שאין להם ערך מכירה בשוק, פטור מתשלומין, וכפי שכבר נטען לעיל. וברור איפוא, שערך כל דבר נקבע לפי ערכו העצמי ועד כמה משתמשים בו, אלא שהערכת השומא לתויה במה שהוא שווה להימכר בשוק "ואין שוויו למכירה, אלא הדרך לקבוע מה שוויו ומחירו, ולא עצם השווי". ועל פי הגדרה זו יש לפסוק לדינא:

• המזיק לחברו דבר שאין לו שוויות אלא לבעליו [דרכון, רשיון נהיגה, תעודת זהות, גט אשה, תמונות] – חייב לשלם את סכום הכסף שדברים אלה עולים למי שבא לקנותם "דכיון דכל אלה ראויים לשימוש, והבעלים שילמו כסף כדי להשיג אותם, על כרחך שזה שוויים. ואף שאין הרוכש יכול לחזור ולמוכרם, מכל מקום נמכרים הם על ידי מי שמייצר אותם למכירה".
• המזיק בגד משומש – מעיקר הדין צריך לשלם לחברו כמה שעולה לחברו בגד חדש, אך "למעשה יש לפשר בזה ולהוריד סכום מסויים מתשלומי נזיקין בבגדים משומשים". ובהמשך דבריו כתב: "וכן נראה לענ"ד בבגד משומש שהמזיקו צריך לשלם כמה שיעלה לניזוק להחליפו".
• המזיק חפצים בעלי ערך רגשי – כגון שנתקבלו בירושה, אף שמעיקר הדין אינו חייב לשלם מאומה "דאין כאן ערך ממוני אלא ערך רגשי שלא ניתן לתשלומין, ומצד דיני ממונות אין לו אלא דמי חספא בעלמא. אמנם נראה דברור כשמש, שחפצים כעין הנ"ל יקרים לאדם מזהב ומפז, יש לבית דין לנהוג בסמכות שבידו, אם מצד שטר בוררות שחתמו הצדדים, אם מצד כח בית דין לתקן ולמנוע עוול ואוון, ולחייב את המזיק בסכום סביר לפי ראות עיניהם".
• הזיק עגיל אחד מתוך זוג עגילים – במנחת אשר (7) אות ו) הביא מדברי השואל ומשיב שכתב שמשמם רק מחצית ממחיר הזוג "דלהעגיל השני אינו מזיק אלא גרמא בנזיקין, דפטור", וכתב: "ולענ"ד ברור דהוי מזיק ממש לגבי זוג העגילים, דכיון דאין כל שימוש בעגיל בודד, שני העגילים כדבר אחד הם, אף שאינם גוף אחד, דכל ששני דברים משמשים יחד ואין להם שימוש אלא ביחד, דבר אחד הם. וכי יעלה על הדעת שכלי שיש בו חלקים שונים, כגון מיקסר או קומקום חשמלי שעומד על בסיס, שהזיק חלק אחד, שלא יחוייב לשלם את כל הכלי על חלקיו השונים, פשוט שחייב, וכך גם בנדון דידן".
• הזיק ספר אחד מתוך סט של ספרים – עוד כתב במנחת אשר שם (7) מי ששאל מחברו ספר מתוך סט של ספרים ואי אפשר לקנות ספר בודד בפני עצמו, צ"ע. דמצד אחד אין זה דומה לעגיל, דעגיל בודד אינו שוה כלום, אבל כל ספר וספר שוה בפני עצמו ללמוד מתוכו. אך מאידך כיון שאי אפשר לקנות ספר זה בפני עצמו, יש מקום לומר שצריך לשלם את כל הסט. אמנם נראה עיקר דאינו משלם לו אלא את המחיר היחסי של חלק זה, דאם יש בסט זה שני חלקים, משלם מחציתו. דמכל מקום אי אפשר לומר בזה דכל חלקי הסט דבר אחד הם, כיון דסוף סוף כל חלק משמש בפני עצמו".
• מחק [במחשב] בטעות קובץ עם חידושי תורה [שאין שווי למוכרם בשוק] – במנחת אשר (7) אות ה) פסק שחייב לשלם "דאנן סהדי שחידושי תורה יקרים בעיניו מפז ומסתמא היה מוציא הוצאות על מנת להצילם, וזהו מחירם".
• מזיק כרטיס הגרלה של חברו – ראה במאמרו של הגרז"נ גולדברג (9) וגם במש"כ במנחת שלמה (4) סימן קד בסופו.
• • •

האם יש לחייב בתשלומי נזיקין בכל הנדונים הנ"ל מדינא ד"גרמי" – ראה במאמרו של הגרז"נ גולדברג (9).