א. בפרשת כי תצא (1) נצטווינו במצות שילוח הקן, ובמסכת חולין (1), נתייחד כל הפרק האחרון לבירור פרטי המצוה, ודיני המצוה נתפרשו בשו"ע בסימן מיוחד (4). בשיעור זה נדון ביסודותיה העיקריים של המצוה,  כדלקמן.

בדברי הגמרא (1) קלט, ב) דרשו חז"ל: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, מה ת"ל, לפי שנאמר שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כִּי יִקָּרֵא במאורע לפניך". ומבואר שמעיקר הדין אין חיוב מוטל לחַזֶר בהרים ובגבעות אחר קן כדי לקיים את המצוה [ומכל מקום ודאי צריך להדר להשתדל להגיע לידי קיום המצוה, כמובא בברכי יוסף (7) דין ח) ובערוך השלחן (7) סע' א) בשם האריז"ל].

ודנו הפוסקים, האם יש חיוב לשלח את האֵם גם כאשר אין בדעתו ליטול את בניה [כגון שהולך בשדה ונקרא לפניו קן ציפור, האם מחוייב לשלח את האֵם]. או שרשאי ללכת לדרכו, כי יתכן וחיוב מצות שילוח הקן הוא רק כאשר רוצה ליטול את הבנים, שאז מחוייב לשלח מקודם לכן את האֵם.

ראשון הפוסקים שדן בשאלה זו היה רבי יאיר בכרך [מגדולי הפוסקים האחרונים באשכנז, נפטר בשנת תס"ב] בשו"ת חוות יאיר (5). בתחילת דבריו הביא ראיה מהספק בגמרא (1) קמ, ב) "שני ביצים זו על זו מהו", ופירש רש"י שהגמרא הסתפקה "אם נתכוון ליטול התחתונים, מי הוו אמצעיים חציצה, ופטור מלשלח, או לא". אולם התוספות פירשו את הספק: "אי הוי חציצה, ויכול ליקח התחתונים קודם שילוח. ואי לא הוי חציצה, אסור ליקח עד שישלח". ומדברי התוספות הוכיח החוות יאיר, שאין חיוב לשלח את האם כאשר אין בדעתו ליטול את הבנים. שהרי אם היה חייב, גם לאחר שיסלק את התחתונים תישאר האם רובצת על העליונים, וחייב לשלחה "אלא ודאי רשאי אחר שנטל התחתונים לילך לו, כי לא יבקש דבר כי אם הביצים התחתונים" [ועי' בדברי הרשב"א (3) והר"ן (3) בסוגיא].

ברם למעשה הסיק החוות יאיר שיש חיוב לשלח את האֵם גם כאשר אין בדעתו ליטול את בניה, ממשמעות דברי הגמרא (1) קלט, ב) הנ"ל "כִּי יִקָּרֵא במאורע לפניך", ואם כן "נהי דממעט שלא יחזור בהרים, מכל מקום במאורע משמע דרמי עלי' ליזקק לה, ואי סלקא דעתך דליכא עלי' חיובא, מהיכא תתי לן למימר שיחזור בהרים, שהרי אפילו במאורע יכול להניחה ולילך לו" [ובחידושי רעק"א על השו"ע (4) הביא מסקנת החוות יאיר, וכתב שכן מתבאר בדעת החכם צבי (5) בדבריו בנדון השאלה האם קיום המצוה רק כשלוקח את הבנים [כלשון הכתוב "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ"], או גם כאשר משלח גם את הבנים. ופסק החכם צבי שדברי הכתוב "וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" הם רשות, ואם רוצה משלח את האם ואת הבנים יחד, או שאינו נוטל את הבנים כלל].

אולם רבי חיים קנייבסקי הביא בקונטרס ליקוטים (8) מדברי הר"ן בחולין (3) שכתב מפורש שלא כדברי החוות יאיר, וז"ל: "שילוח מי הוי מצוה המוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים, פטור מלשלח". והוכיח שגם בדברי המאירי והרמב"ן ועוד ראשונים מתבאר שאם אין נוטל הבנים אין חיוב לשלח את האֵם. וכן מפורש בדברי רבנו בחיי (3) שכתב: "שאינו חייב בשילוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים".

ואף החתם סופר (6) פסק שאין חיוב לשלח את האֵם אם אינו רוצה בבנים, ובחזון איש (8) הוכיח כשיטה זו מסוגיית הגמרא (2) קמב, א) ודחה את ראיית החוות יאיר. וכן מסקנת הגר"ח קנייבסקי [יעו' בדבריו שהביא ראיה מדברי המדרשים כשיטת החוות יאיר, שיש חיוב לשלח את האֵם גם כשאין בדעתו ליטול את בניה, אך מסיק כדברי הראשונים הנ"ל].

• סיכום השיטות – ספר שלח תשלח (9) סע' א-ב).

קן "מזומן" – גדר "מקום המשתמר"

ב. בדברי המשנה (1) מפורש שחיוב שילוח הקן הוא בקן "שאינו מזומן" [כגון אווזים ותרנגולים שקיננו בפרדס, ונחשב "אינו מזומן" מפני שיכולים לברוח] ודין זה נלמד בגמרא (1) קמא, ב) מהפסוק  "כִּי יִקָּרֵא, פרט למזומן". ומבואר בסוגיא שאם החצר זוכה בביצים, הקן נחשב "מזומן". וכל זמן שלא הוגבהה הציפור מעל הביצים, אין החצר קונה, מכיון שהאדם עצמו אינו יכול לזכות בביצים כאשר האם רובצת עליהם, אך ברגע שעזבה את הקן, מיד קנתה החצר את הקן. ונמצא לפי זה, שלא ניתן לקיים את המצוה בכל קן שנמצא ברשותו של האדם [ארגזי תריסים, אדני החלון].

ואמנם בשו"ת אגרות משה (8) נקט שאם כיוון בדעתו מיד בתחילת עשיית הקן, בטרם הטילה הציפור את ביציה, שאין ברצונו שחצרו תזכה לו, רשאי לקיים המצוה, כי באופן זה הקן אינו נחשב "מזומן". וכן הביא בספר שלח תשלח (11) דין כא) בשם הגר"ח קנייבסקי, והוסיף "שבזמנינו אין צריך "מחשבה" חיובית להפקיר הקן, שכן אין אוכלים ביצי יונים מחמת המיאוס בהן, ועל כן בסתמא אין רצונו שחצרו תזכה בביצים".

ושלא כדעת הגרש"ז אויערבך בספרו מנחת שלמה (8) שכתב כי גם אם כיוון בדעתו מיד בתחילת עשיית הקן שאין ברצונו שחצרו תזכה לו, היות ויכול בכל רגע לזכות בהם, הרי זה בגדר "מזומן בידו", שאינו חייב בשילוח.

ובגדר מקום המשתמר – הביא בספר שלח תשלח (12) סע' כב) מהגר"ח קנייבסקי, שאין זה תלוי בנעילת המקום במנעול, אלא הכוונה למקום שזרים לא נכנסים לשם. ועי"ש במה שדן בקיום מצות שילוח הקן בבית כנסת, בחדר מדרגות, ובנדון קן שנמצא מעל מנורה הנמצאת במקום גבוה מאד.

אופן שילוח האֵם

בסוגיית הגמרא (2) קמא, ב) נחלקו אמוראים "במה משלחה". רב הונא אמר ברגליה, ורב יהודה אמר באגפיה, דהיינו בכנפיה. ובדברי רש"י נאמרו שני פירושים בביאור מחלוקת רב הונא ורב יהודה. לפי הפירוש הראשון, רב יהודה מחייב לשלחה דווקא בלקיחתה בכנפיה מעל הבנים, וכן פסק להלכה הרמב"ם (3) "אוחז בכנפיה ומפריחה".

אולם בפירוש השני נקט רש"י, שלדעת רב יהודה אין הקפדה כלל שיאחז את הציפור בכנפיה בשעה שמשלחה, אלא העיקר שתוכל לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים. ולפי זה גם כאשר רק גורם לגירושה מהקן, מקיים את המצוה. וכפירוש זה נפסק בשו"ע (4) סע' ד) "צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו, ואח"כ יקח את הבנים. ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שישלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה, אינו רשאי, אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח".

ולהלכה, כתב החזון איש (8) "ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד על מנת לשולחה, או שמגרשה עד שתברח".

• סיכום השיטות – בספר שלח תשלח (10) סע' ה-ו), ובמה שכתב שמקיים את מצות השילוח גם אם מכה במקל בסמוך לציפור [ולא צריך להכות אותה] וכן בהכאה בסמוך לקן או בידויי אבן לעבר הציפור.

ברכה על שילוח הקן

רבותינו הראשונים נחלקו בשאלה האם יש חיוב לברך על קיום מצות שילוח הקן. בערוך השלחן (7) סע' י) הביא את דעת הראב"ד [בעל ההשגות] בספרו תמים דעים, שיש לברך על קיום המצוה, ופסק כדבריו. אך הרשב"א כתב בתשובותיו (3) שאין לברך, מכמה נימוקים, יעו"ש בדבריו. ובשו"ת בנין ציון (6) כתב שאין לברך "דבשעה שמברך עובר לעשייתה, יש ספק שמא תפרח האם מאליה מעל הקן מבלי שישלחנה והוי ברכה לבטלה". וכן נקט לדינא החיד"א בספרו ברכי יוסף (7) דין א) שאין מברכים בעת קיום מצות שילוח הקן.

• סיכום השיטות – בספר שלח תשלח (9) סע' ג), ובמה שהביא מדברי הגר"ח קנייבסקי מהו נוסח הברכה ["על שילוח הקן" או "לשלח הקן"].
• ברכת שהחיינו בקיום המצוה בפעם הראשונה – הברכי יוסף (7) דין ב) וערוך השלחן (7) סע' י) פסקו שאין לברך.

פרטים נוספים בקיום המצוה

• קיום המצוה פעמיים בשני ביצים או אפרוחים שנמצאו בקן – שלח תשלח (9) סע' יב).
• קיום המצוה כמה פעמים בקן אחד על ידי הפקרת הביצים או האפרוחים – שלח תשלח (9) סע' יג).
• קיום המצוה כשהביצה מרוקמת בדם – בגמרא מבואר שאין חיוב שילוח הקן בעופות טרפות שאינם כשרים לאכילה, ברם בספר שלח תשלח (9) סע' יח), כתב שגם אם הביצה כבר מרוקמת בדם, חייב לשלם את האם, מכיון שאם היה מניחם תחת אמם או תחת עוף אחר, היו נעשים ראויים לאכילה.
• מצות שילוח הקן בשבת – בשו"ת חתם סופר (6) פסק שאין לקיים המצוה בשבת, יעו' בטעמו.
• הדרכה מעשית בקיום מצות שילוח הקן – ספר שלח תשלח (12)-(13).
• טעמי המצוה – החתם סופר (6) הביא מדברי הראשונים בטעם המצוה "שלא נתאכזר לעקור אם על בנים, דאע"ג דאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, והטעם שלא הגיעו רחמיו על בעלי חיים כל שהוא לצורך אדם, דאם כן היה אסור לשחוט בעלי חיים, אך גזירות הן עלינו שלא נלמוד להתאכזר ונתקן מדותינו". ועוד הביא מדברי הזוהר בטעם המצוה "לעורר יללת אימא עילאה על בניה". ובגליון המהרש"א על השו"ע (4) כתב שבשכר קיום המצוה זוכה לבנים.

 [*]השיעור נכתב ע"פ ספר שלח תשלח (9)-(13) על מצות שילוח הקן, מאת רבי נפתלי חיים וינברגר, ירושלים תשס"ח.