לפנינו כמה עניינים הטעונים ביאור בשירה ששרו בני ישראל כשיצאו ממצרים, לאחר קריעת ים סוף (1).
[א] חז"ל הקשו בירושלמי בפרק ערבי פסחים (1) מדוע לא אמרו בני ישראל שירה על כל הנסים והנפלאות שהיו להם, מיד כאשר נגאלו ממצרים, אלא רק לאחר קריעת ים סוף, וצ"ב [ראה תוספת נופך בביאור קושיית הירושלמי בדברי מו"ר הגרש"ז ברודיא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (4)].
[ב] בכל יום אנו מזכירים בתפילת שחרית (1) את שירת הים באומרינו: "שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם, יַחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִיכוּ וְאָמְרוּ ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד". וצ"ב מה "החידוש" בשירת בני ישראל על שפת הים.
[ג] אנו מזכירים את שירת הים פעם נוספת בתפילת ערבית (1) "מַלְכוּתְךָ רָאוּ בָנֶיךָ בּוֹקֵעַ יָם לִפְנֵי משֶׁה, זֶה אֵלִי עָנוּ וְאָמְרוּ ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". ויש להבין, מדוע מכל פסוקי השירה בחרו אנשי כנסת הגדולה לציין, כי השירה החדשה על שפת הים היתה בפסוק "ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד", ומשמע שפסוק זה הוא עיקר השירה, וצ"ב.
[ד] בלשונות התפילה שהבאנו לעיל, מבואר כי על שפת הים התגלתה מלכות הקב"ה בעולם, ובאמירת השירה המליכו בני ישראל את הקב"ה. ומצאנו יסוד לכך בדברי המדרש (2) "אָז יָשִׁיר – "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה". ומפורש כי מלכות ה' בעולם היתה מאז ומעולם, אך עדיין לא "נתיישב כסאו", דהיינו עדיין לא נקבע הדבר, עד שאמרו בני ישראל שירה על שפת הים "והודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד". ויש לבאר היכן ראו בני ישראל על שפת הים את גילוי מלכות השי"ת בעולם, יותר ממה שראו עיניהם גילוי שכינה במצרים. ומדוע באמירת השירה מתבססת ונקבעת ההכרה במלכות הקב"ה בעולם.
[ה] בעיקר לשון השירה "אָז יָשִׁיר משֶׁה" (1) הקשו רבותינו הראשונים [יעו' ברש"י על אתר], מהו הצירוף של "אז" שהוא לשון עבר, עם "ישיר" שהוא לשון עתיד [מעין זה תמוה תרגומו של אונקלוס לפסוק האמור בשירה "ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד", בלשון עתיד, ואילו אונקלוס תירגם: "ה' מלכותא קאם לעלם ולעלמי עלמיא", בלשון הווה, וצ"ע].
[ו] בדברי חז"ל בתוספתא (2) מובא כי בשעה שאמרו בני ישראל שירה "הציצו מלאכי השרת [קשרו] קטיגור לפני הקב"ה בשעה שברא אדם הראשון ואמרו לפניו רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו וגו', באותה שעה אמר [להם] הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו שירה שבני אומרים לפני, אף הם כיון שראו אמרו שירה. מה שירה אמרו, (תהלים ח, י) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ". וצ"ב עניינה של השירה, שעל ידה נתברר למלאכים, תכלית בריאת האדם.
[ז] עוד אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (2) כי ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, ולא נעשה, בגלל שלא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב, וצ"ב מה סבר חזקיהו, ומדוע בגלל שלא אמר שירה, לא נעשה משיח.
שירה היא צירוף שלם של כל הפרטים, המתגבשים להודאה מושלמת על הכל
ב. התשובות לכל שאלות אלו ינתנו לאחר שנברר את מהותה של "שירה" ואימתי היא נאמרת, בכלל. ועניינה של "שירת הים", בפרט. לשם כך נעיין תחילה בדברי רבי אריה ליב פומרנצ'יק, מתלמידי הגר"יז מבריסק, בספרו עמק ברכה (3) שביאר כי שירה נאמרת רק במצב שיש בו ב' דברים: [א] גילוי גבורות ה'. [ב] גילוי חסדי ה'. יעו' בדבריו שהוכיח כן מדברי הגמרא במסכת מגילה (2), וביאר לפי דרכו את דברי התוספות בפסחים (2) ולשון בעל ההגדה בברכת 'אשר גאלנו' הנאמרת לאחר ההלל "וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ", וכן ביאר לפי דרכו, מה סבר חזקיה שלא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב [וכן יעו"ש במה שהביא מדברי הגר"ח מבריסק שהוכיח מלשון הכתוב (תהלים יג, ו) "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלַי" – שיש דין בשירה שיש לאומרה רק לאחר הנס].
ומו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, הוסיף בספרו שם דרך (4) בביאור מהותה של שירה, שהיא "צירוף של רשמים ומאורעות צלילים וקולות. כמו צייר המצייר תמונה שיש בה פרטים ומרכיבים רבים, כך גם משורר הכותב שירה אמיתית, זהו רק כאשר כל הפרטים והחלקים נאספים ובאים לידי ביטוי ללא העלמה. וכך גם שירה של תורה לא יכולה להיות אלא אם כן כל המאורעות, כל ההתרחשויות, כל הצלילים – מצטרפים". כלומר, שירה היא צירוף שלם של כל הפרטים, המתגבשים להודאה מושלמת על הכל [וכעין זה מבואר בדברי הגר"ח פרידלנדר, משגיח ישיבת פוניבז', בספרו שפתי חיים (5) יעו' בפרט סוף בדבריו].
גילוי מלכות ה' – על שפת הים
ג. לאור האמור ביארו מו"ר הגרש"ז והגר"ח פרידלנדר, מדוע לא שרו בני ישראל שירה מייד כשיצאו ממצרים.
כי גם לאחר שהסתיימה תקופת שיעבוד מצרים בעשרת המכות ובנס ההצלה על כנפי נשרים, ובמאורעות כבירים אלו ודאי היו דברים מופלאים המעוררים התפעלות בלתי רגילה – אבל שירה עדיין אי אפשר היה לומר. משום שלשירה הכוללת בתוכה את כל הרשמים והקולות אי אפשר היה לצרף את הצלילים הצורמים של ימי השעבוד הנורא במצרים: שנות הסבל והצער בעבודת הפרך, גזירות זריקת כל הבן הילוד ליאור ורחיצת פרעה בדם הילדים ועוד.
ואם כך, נשאלה השאלה – מה התחדש על שפת הים. מדוע רק לאחר קריעת ים סוף, שבני ישראל עברו ביבשה בתוך הים וראו את אויביהם טובעים במים עזים, שרו בני ישראל את שירתם. והתשובה טמונה בדברי חז"ל המובאים ברש"י (1) פסוק ה) "כמו אבן, ובמקום אחר צללו כעופרת ובמקום אחר יאכלמו כקש. הרשעים כקש, הולכים ומטורפים עולים ויורדים. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת שנחו מיד". בשעת קריעת ים סוף וטביעת המצרים בתוכו, נוכחו בני ישראל לדעת שגם בשעת הסתר הפנים הגדול במצרים, השגיח הקב"ה השגחה פרטית על כל צער וכאב של כל אחד ואחד מהם, כמבואר בדברי חז"ל הנ"ל, שהיה דין פרטי ומיוחד עם כל אחד ואחד מהמצרים על התנהגותם עם בני ישראל בשעה שהיו במצרים. ולכן, משראו זאת בני ישראל מייד פצחו בשירה, כי רק אז התבררה להם "שלימות הנהגת השי"ת המאחדת את כל הזמנים והמאורעות הנראים לנו כנפרדים [דברי השפתי חיים (5)]
ד. ממוצא הדברים מבוארים דברי העמק ברכה (3) שצריך לאמירת ההלל צירוף ב' העניינים של ההכרה בגבורות ה' ובחסדי' ה', כי בב' עניינים אלו בא לידי ביטוי גילוי מלכות ה' בבריאה, יעו' בהרחבה בדברי מו"ר הגר"ד כהן (6).
- והיינו השירה ה"חדשה" שהתחדשה לבני ישראל על שפת הים – ההכרה הברורה בהשגחה הפרטית המדקדקת על כל דבר, הנמצאת גם בשעת הסתר פנים, כאשר אין הדברים נראים לעין, יעו' בדברי מו"ר הגרש"ז בשם דרך (4).
- ומבואר מדוע בצאתם ממצרים, כאשר קושי השיעבוד וריבוי הצרות עוד היה טרי בזכרונם, והשאלות הרבות באמונה עוד ניקרו בראשם – "שירה" לא היתה יכולה לבקוע מגרונם. ורק לאחר מכן, על שפת הים, כאשר ראו שהקב"ה היה עמהם גם בזמן הסתר פניו, והתברר להם למפרע כי מאת ה' היתה כל זאת, שרו את שירתם.
- ומבואר היטב כי דווקא על שפת הים ראו בני ישראל את גילוי מלכותו של השי"ת בעולם, יותר ממה שכבר ראו עיניהם גילוי שכינה במצרים, ועל ידי השירה כביכול מתבססת ונקבעת ההכרה במלכות הקב"ה בעולם, כדברי חז"ל "אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה". כי רק באותה שעה הגיעו בני ישראל לשלמות ההכרה במלכות ה' בעולם, גם במצב שנדמה כאילו הסתיר פניו, יעו' בדברי מו"ר הגר"ד כהן (6).
- ולכן עיקר השירה הם הפסוקים: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" ו"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא", כמבואר בדברי חז"ל בקביעת מטבע התפילה, יעו' בדברי הגר"ח פרידלנדר המובאים בעקבי דרך (9).
- ומיושב תרגום אונקלוס לפסוק "ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד", בלשון עתיד, ואילו באונקלוס תירגם: "ה' מלכותא קאם לעלם ולעלמי עלמיא", בלשון הווה, יעו' בשם דרך (4) ובדברי מו"ר הגר"ד כהן, (7) אות טו).
- ומוסבר הצירוף של "אז" שהוא לשון עבר, עם "ישיר" שהוא לשון עתיד, על פי דברי המהר"ל המובאים בשפתי חיים (5) המבאר את משמעות המלה "אז" שהוא גילוי השגחת הקב"ה בכל הפרטים – ה"אחד" המושל בכל חלקי הטבע המרומזים במספר "שבע". ולכן השתמשו בלשון זה לבטא "שהשי"ת מאחד את כל הנפרדים הללו, בזה שהוא ית' מראה שכל החלקים האלה הם מסכת אחת נמשכת לגילוי כבודו יתברך".
- ומבואר עניינה של השירה, שעל ידה נתבררה למלאכים, תכלית בריאת האדם, מכיון ששירה באה מתוך הכרה במלכות השי"ת בבריאה, וכן מובן עניינו של המשיח התלוי באמירת שירה – שהיא קביעת מלכות ה' בעולם, ובשל כך לא נעשה חזקיהו משיח, בגלל שלא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב, יעו' בדברי מו"ר הגר"ד כהן (8).
- • •
יסודות הדברים הם מעיקרי האמונה, בכל ימות השנה – לדעת שגם הדברים והמקרים הנראים לנו כהסתר פנים והתגברות הרע בעולם, מובילים את העולם לתיקונו, ואינם אלא טובה וברכה, יעו' בדברי הרמח"ל המובאים בעקבי דרך (9). ובאופן מיוחד בשביעי של פסח, שכידוע אינו "רגל" לעצמו, אלא מסיים את ימי הפסח, והמייחד את יום זה הוא קריאת השירה, לפי שבאותו יום אמרו בני ישראל את השירה. וביום זה מתחדשת הארת ה"שירה" בכל שנה ושנה, לבצר את הכרתינו במלכות השי"ת המשגיח ומנהיג את עולמו, יעו' בעקבי דרך (9).
