שכחה – פשיעה או אונס

 

א. שכחה בהלכות שומרים – סוגיית הגמרא והראשונים

במסכת בבא מציעא (1א) מסופר על אדם שהפקיד נזמים אצל חברו, וכאשר בא ליטלם טען הנפקד "לא ידענא היכא אותבינהו'. ואמר רב נחמן "כל לא ידענא פשיעותא, זיל שלים" [המרדכי כתב (1ב) בשם הסמ"ג שאין להמתין לנפקד עד שיחפש את החפץ, אלא עליו לשלם לו מיד].

רבותינו הראשונים נחלקו בפירוש סוגיא זו: הריטב"א (1ג) פירש ש"כל לא ידענא" בא לרבות אפילו באופן שאומר הנפקד שהוא יודע שהניח את הפקדון במקום המשתמר,  אלא שאינו יודע היכן הוא נמצא, ואף על פי כן נחשב הדבר לפשיעה משום ש"היה לו להניחם במקום שיזכור".

אבל המאירי (1ד) הביא "יש מי  שפירש" שלא נאמר "כל לא ידענא פשיעותא" אלא כשאומר שלא יודע אם הניחם במקום משתמר, אבל אם יודע שהניחם במקום משתמר אבל לא יודע היכן, אין זה פשיעה.

להלכה פסק הרמב"ם (1ה) ששומר שאומר "איני יודע באיזה מקום קברתי הכספים, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד". ומשמע שאף אם יודע שקברם בקרקע, שהוא מקום משתמר, נחשב פושע משום שלא יודע היכן הכספים.

 

ב. שכחה בהלכות שומרים – פסק ההלכה

בשו"ע (2א) נפסק דין הגמרא: "אמר שומר איני יודע אנה הנחתי הפקדון, או באיזה מקום קברתי הכספים, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד". וכתב הסמ"ע (ס"ק יב) "דכל שומר מחויב לתת לב אנה יניחו, ולהיותו במקום משומר".

הנתיבות המשפט (2ב) חידש כי חיובו של שומר האומר שאינו יודע היכן הניח את הפקדון, אינו חייב מדיני שמירה, אלא מדיני אדם המזיק, ואפילו מי שאינו שומר כלל חייב, וכמו כן, שומר זה חייב אפילו "בעליו עמו".

אבל באמרי שפר (2ג) חלק עליו וכתב כי ודאי אין זה נחשב היזק בידיים, משום שעשה את המוטל עליו והניח את הפקדון במקום משתמר, ורק נחשב פושע ששכחם, וחייב על כך מדיני שמירה, ועל כן ב"בעלים" פטור.

 

ג. נזק מחמת שכחה

במסכת בבא קמא (2ד) מבואר כי מי ששכח שמונחת אבן בחיקו ועמד ונפלה האבן, פטור. ופירש רש"י, כי שכחה היא שגגה ולא פשיעה. ולכאורה הדברים סותרים את דברי הגמרא בבבא מציעא  (1א "כל לא ידענא פשיעותא".

ותירץ בספר אולם המשפט (3א) כי צריך לומר שעל שומר מוטל חיוב מיוחד להישמר משכחה. וכעין זה כתב השבות יעקב (3ב) שבפיקדונות ראוי להיזהר מאד, ולכך הוי פשיעה, משא"כ בשאר דברים שכחה הוי אונס.

 

ד. שכחה בהלכות תפילה ובנדר – דברי הראשונים והפוסקים

במסכת ברכות (3ג) מבואר שאדם שנאנס ולא התפלל, יכול להשלים ולהתפלל פעמיים בתפילה שאחריו, אבל אם לא התפלל במזיד אין לו תשלומין. בגמרא לא נתברר מה דינו של השוכח להתפלל.

הנימוקי יוסף (4א) דייק מדברי הגמרא בבבא קמא (2ד) כי דין השוכח כנאנס, ויש לו תשלומין. והוסיף, שאף אם זכר להתפלל בתחילה בעוד היום גדול, ודחה לאחר כך, ושכח, אין זה פשיעה כלל.

וכמו כן, מי שנדר לעשות דבר פלוני, ודחאו ולבסוף שכח, נחשב לאנוס ופטור.

אבל בהמשך דבריו כתב הנמוקי יוסף שיתכן ותפילה יש לחוש טפי שהוא לפושע. ברם באגודה (4ב) כתב כי הנודר לעשות דבר תוך ל' יום, והיה יכול לעשות תוך הזמן ולא עשה, וביום האחרון נאנס, אין זה אונס.

הבית יוסף (4ג) הביא את דברי הנומקי יוסף, והכריע כי בהלכות תפילה, יש לשוכח דין תשלומין ואינו נחשב כמבטל התפילה במזיד אלא כשמבטל התפילה בשאט נפש, בלי שום טירדא.

 

ה. שכחה בהלכות תפילה ובנדר – פסק ההלכה

בהלכות תפילה פסק השולחן ערוך (5א) "מי שלא התפלל מפני שסבור שעדיין יישאר לו זמן, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, חשוב אונס ויש לו תשלומין" [הפרי מגדים (5 ב) דייק כי דין זה נאמר רק בשכחה אחת, ולא  כששכח ב' תפילות, כמבוא לקמן (7א) מדברי הגמרא בביצה כעין זה].

אבל בהלכות נדרים הביא הרמ"א  (5ג) ב' דעות מה הדין אם דחה לסוף הזמן ולבסוף שכח. וביאר המגן אברהם (5א; סי' קח ס"ק יא) כי בדיני נדרים חשש הרמ"א לחומרא לדעת האגודה, אבל בדיני תפילה הקל כדעת הנמו"י.

ברם הט"ז (5ג; ס"ק יט) הכריע כדעת הנמוקי יוסף שנחשב אונס והאריך לדחות ראיות האגודה הנ"ל.

 

ו. שכחה בהלכות עירוב תבשילין

במסכת ביצה (6א) מבואר כי השוכח לערב עירוב תבשילין, יכול לסמוך על עירובו של רב העיר, המזכה עירובו לכולם. אולם אם שכח פעם נוספת נחשב הדבר לפשיעה, ולא יוצא בעירובו של הרב.

המהרש"ל בספרו ים של שלמה (6ב) כתב לחלק בין שוכח, שיכול לסמוך על עירוב הגדול, לבין זוכר ולא מניח, שאינו יכול לסמוך. ובסוף דבריו חידש שאף שוכח – אם הוא מחמת עצלות, קרוב למזיד הוא, ואינו יוצא בעירובו של הגדול. ורק  בשוכח מחמת אונס, יכול לסמוך על רב העיר.

בשולחן ערוך בהלכות יום טוב (7א) פסק: "מצוה על גדול העיר לערב על בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס". וכתב המשנה ברורה על פי דברי הגמרא, שאם שכח פעם שניה "הוי כפושע, שכבר ניכר שאינו חרד לדבר מצוה". ובשער הציון (ס"ק לב) הביא מדברי האחרונים שגם אם שכח בפעם ראשונה מחמת עצלות, אינו יכול לסמוך על עירובו של גדול העיר, והיינו כדעת המהרש"ל (6ב) הנ"ל.

וראה בערוך השולחן (7ב) שתמה מדוע השמיטו הפוסקים את ההלכה שאם שכח פעמיים אינו יוצא בעירובו של גדול העיר, ודייק מכך כי בזמן הזה "שהטירדא נתרבה, אי אפרש לומר על זה שם פושע" אף בשכח פעמיים.

 

ז. שכחה במכירת חמץ

שאלה נוספת אשר תלויה בשאלה האם שכחה אונס או פשיעה, נדונה בהלכות פסח.

המשנה ברורה (7ג; ס"ק יב) הביא מדברי המג"א, כי מי שהיה בידו חמץ של חברו ונתעצל למכרו, חייב לשלם לבעל החמץ על ההפסד שגרם לו. וכתב בשער הציון (ס"ק יד) שאם אמר שכחתי למוכרו, פטור, דאנוס הוא.

כיוצא בזה דן בשו"ת שער אפרים (8א) מה הדין בשותף ששכח למכור את חמצו המשותף, ועתה תובעו שותפו לדין על הפסד החמץ. ובהגהות מבן המחבר (שם) דן על פי הסוגיות דלעיל, האם שכחה נחשבת לפשיעה או לאונס, ומסקנתו ללמוד מדברי הגמרא בבא מציעא (1א) ששכחה נחשבת פשיעה, ועל כן חייב לשלם על ההפסד שגרם.

 

ח. נוסע שנתבקש להעביר פקדון – והפקדון נשכח ברכב שנסע בו

ממוצא הדברים שנתבארו דנו הפוסקים במקרה שאדם ביקש מחברו שיקח עמו מזוודה ויעבירנו למקום פלוני, והלה הכניס את המזוודה לתא המטען, ובסיום הנסיעה שכחה שם, וכעת אינו מוצאה. המפקיד תובע את השומר על פשיעתו, שהרי שומר חינם חייב בפשיעה, והלה טוען ששכח ואין זה פשיעה. ראה בספר אמרי נועם (8ב-9א) שהסיק כי יש לפטור השומר על פי שיטות בפוסקים שאין זה פשיעה, ומספיקא לא מפקינן ממונא.

 

ט. שליח שנמסרה בידו מעטפה סגורה – וכשהגיע למחוז חפצו לא מצא את המעטפה

בספר משפטי התורה (10א) דן באדם ששלחו עמו כסף במעטפה סגורה, וכשהגיע ליעדו המעטפה לא נמצאה. אדם זה טוען שאינו יודע מה היה במעטפה, וגם אינו יודע אם נגנבה או נאבדה. והשאלה היא האם הוא חייב וכמה.

ומסקנתו שאם לא קיבל כסף על השליחות [ולא היה שום זמן שפשע בשמירת החפץ] – הוא פטור, מכיוון שיודע בוודאות שהחפץ נגנב או נאבד ממנו [ומהא שנאמר "כל לא ידענא פשיעותא" הוא כשאינו יודע שנגנב ממנו], אבל אם קיבל כסף על שליחותו ואפילו מועט, הרי הוא שומר שכר, וחייב.

 

י. שכחה – פשיעה או אונס – סיכום: ספר גנוזות הפרשה (11).

 

יא. דיני שכח ולא התפלל – סיכום:  ספר אשי ישראל (12).

 

יב. שכחה פשיעה או אונס – עניינים שונים

• פירוש הוידוי "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" – הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (13א).
• ביאור דברי חז"ל "היזהרו בזקן ששכח תלמודו לאונסו" – בשו"ת משנה הלכות (13ב) ביאר את הדברים על פי דברי המהרש"ל (6ב) שיש לחלק בין "סתם" שכחה, לשכחה מתוך עצלות.