שמיטת כספים[*]

ודיני פרוזבול

א. מצות עשה מהתורה (1) ל"שמט", דהיינו למחול, על חובותיו בשנה השביעית, ויש איסור "לא יגוש", לתבוע הלוואה שעברה עליה שביעית (1) – יעו' בדברי המשנה בשביעית (1) יסודות דין שמיטת כספים.

וכאשר ראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות, עמד ותיקן 'פרוזבול' – שטר שבו מוסרים את החובות לגביה לבית הדין – כדי לא להיכשל באיסור "לא יגוש" – לתבוע הלוואה שעברה עליה שביעית, כפי שמפורש בהרחבה בסוגיא בגיטין (1) מהותו של הפרוזבול [והקשו שם, כיצד היה רשאי הלל לתקנו והרי מהתורה שביעית משמטת, עי"ש בתירוציהם של אביי – שביעית בזמן הזה, ורבא – הפקר בית דין הפקר].

להלן נעסוק במגוון שאלות המתעוררות במקרים של חובות שלא נכתב עליהם פרוזבול, כגון מי ששכח ולא עשה פרוזבול, או בעלי תשובה שבידם חובות שנגבו לאחר שהשביעית השמיטה אותם, האם עליהם להחזיר חובות אלו. וכן בפרוזבול שכתב המלוה [בארה"ב] בשעה שאצל הלווה כבר התקדש ליל ראש השנה של מוצאי השביעית [בארץ ישראל] – ושאלות נוספות, שהתשובה עליהם היא בבירור יסוד מצות שמיטת כספים, כפי שיבואר.

ובעיקר דין שמיטת כספים דן במנחת שלמה (6) האם זהו דין ממון או דין איסור, ונפק"מ  בספק בדיני שמיטת כספים, יעו' בדברי המנחת שלמה (7) בנדון זה. וראה במש"כ המנחת אשר (8) בזה.

שמיטת כספים בזמן הזה

ב. רבותינו הראשונים דנו ביסוד חיוב "שמיטת הכספים" בזמן הזה.

הרמב"ם (2) כתב: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובזמן שאין שם שמיטת קרקע, אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל". אמנם בתרומת הדשן (3) מצא "קצת טעם וסברא אמאי לא נוהגים תורת שמיטת כספים עתה בדורותינו, משום דקיימא לן כרבי, דשמיטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר לשביעית, אבל מדאורייתא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ואם כן נוכל לומר דלא תיקנו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לארץ ישראל".

להלכה ולמעשה פסק מרן השו"ע (3) חו"מ סי' סז סע' א) כדעת הרמב"ם "ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום". וכתב הרמ"א: "כן הוא הסכמת הפוסקים", והוסיף והזכיר את דברי תרומת הדשן: "אבל יש אומרים דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה, ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה" [וראה בדברי הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (11) שהביא מדברי "גדולי הרבנים הספרדים" שגם במקומותיהם נהגו להקל בדין שמיטת כספים בזמן הזה, וצירף דעתם כ"סניף" בנדון מי שגבה חובות שעברה עליהם שמיטת כספים, ונרחיב על כך לקמן אות ו; ובדברי האגרות משה (5) שהסתמך על שיטה זו בנדון "מי ששכח לעשות פרוזבול", לקמן אות ח].

והמנחת שלמה (6) אות ה) הסתפק "להסוברים שאין שמיטת כספים נוהגת בחו"ל, איך הדין אם המלוה בחו"ל והלוה בא"י". וכתב: "ולענ"ד אין זה כל כך פשוט שצריכים לילך בזה דווקא אחר המלוה, כי יש גם מקום לומר שאסור לנגוש לוה שבא"י ושביעית משמטת אף אם המלוה הוא בחו"ל".

שמיטת כספים – "אפקעתא דמלכא" או מצוה לשמט חובותיו

ג. בדיני שמיטת כספים, נאמר בגמרא בגיטין (2) שהמחזיר חוב לחברו לאחר שעברה השביעית, צריך שיאמר לו המלוה "משמט אני". אולם גם לאחר שאמר לו המלוה כן, אם בכל זאת רוצה הלוה לפרוע את חובו, יכול המלוה לקבלו ממנו [פרטים בהלכות החזרת חוב שנשמט בשביעית, ראה להלן בדרך אמונה (6) סע' כח) ובמובא שם ציון הלכה (ס"ק שסו) מעשה מהחזון איש]. דין אמירת "משמט אני לך" נלמד מהכתוב "וזה דבר השמיטה" ודרשו חז"ל "דבר" מלשון דיבור, והיינו שיש מצוה לומר דיבור של שמיטה (עי' ברש"י בגיטין שם).

ויש לברר מה טיבה של אמירת המלוה "משמט אני" [כאשר לא נכתב פרוזבול על החוב] – האם רק על ידי האמירה משמט החוב, וללא האמירה, נשאר הלוה בחובו למלוה. או שהחוב נפקע ונשמט מעצמו בשביעית, והאמירה היא מצוה בעלמא. ולמעשה ניתן לנסח חקירה זו באופן הבא: האם יסוד דין שמיטת כספים הוא אפקעתא דמלכא, שהתורה השמיטה את החובות בסוף שנת השמיטה. או שיש מצוה על הבעלים לשמט חובותיו.

במרדכי בגיטין (2) הובאה שאלה זו ששאל רבינו חזקיה לרבינו אביגדור הכהן: "לבי נוקפי ונסתפקתי על מעשה באחד שהיה נושה בחבירו מכבר ז' שנים ועתה תובעו והוא משיב כי כבר [השמיטה] השמיטתו, אך בשנה השמיטה לא בא אליו ולא אמר ליה משמט אני [עד שעברה השמיטה], ושמא כיון שעברה השמיטה ולא אמר משמט אני תו לא מחויב להשמיט עד שמיטה אחרת, ולפי הענין נראה דשביעית אפקעתא דמלכא הוא אע"ג דלא אמר משמט אני". ורבנו אביגדור הכהן השיב: "לענין השמטת כספים קיבלתי שהשביעית משמטת מאיליה אע"פ שלא אמר משמט אני, אלא מצוה הוא דרמיא עליה [באמירה], דכתיב וזה דבר השמטה, אבל הדיבור אינו מעכב השמיטה".

אולם רבי אליעזר ממיץ כתב בספר היראים (2) כי חוב שעבר עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו, כי כל זמן שהמלוה לא השמיטו באמירה, עדיין חייב הלוה לפורעו. אלא צריך הלוה להזמין את המלוה לבית הדין שיכפו על המלוה לומר משמט אני [וראה במש"כ המנחת שלמה (7) בביאור שיטת היראים].

המנחת חינוך (2) נקט בפשטות כדעת המרדכי, שבשמיטת כספים החוב נפקע מעצמו, ונפקא מינה אם יש לחרש שוטה וקטן מעות [כגון בירושה או בשכר פעולה] והלוו לאחר ועבר שמיטה, אע"פ שאינם בני מצוות, מכל מקום נחלט החוב כי הוא אפקעתא דמלכא.

עוד חידש המנחת חינוך, שהמלוה חוב ועברה שנת השמיטה, מלבד מה שעובר על הלאוין ועשה של שביעית עובר גם על לאו דגזל, כי מאחר והחוב נחלט מעצמו מדין "אפקעתא דמלכא", על המלוה להחזיר ללוה את מעות החוב.

ד. והנה נחלקו האחרונים בענין הפקר פירות שביעית, אם הפירות הפקר מעצמם מדין "אפקעתא דמלכא", או שיש מצוה על הבעלים להפקיר. אמנם כתב המנחת אשר (8) שאף שיש דמיון בין שתי המחלוקות, אך אין הדינים תלויים זה בזה. וגם מאן דאמר שהפקר הפירות הוא אפקעתא דמלכא, יכול לסבור כדעת היראים בשמיטת כספים שאינה אפקעתא דמלכא, כי בפסוקים מדוייק שבהפקר פירות נאמר "והשביעית תשמטנה", משמע שהפירות הופקרו מעצמם, אולם בשמיטת כספים נאמר 'שמוט כל בעל משה ידו', משמע שהמלוה מצווה להשמיט החוב באמירתו [ויעו במנחת אשר שהביא את קושית התומים על דברי הגמרא בגיטין (לז, א) "יתומים אין צריכין פרוזבול דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים", ופרש"י: "וממונים עליהן ועל ממונם והיו שטרותיהם כמסורים לבי"ד". והקשה התומים, תיפוק ליה שיתומים קטנים פטורים ממצות שמיטת כספים, ועי' מה שתירץ. ולכאורה קושייתו לא מתחילה לפי דעת הראשונים ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא וממילא חובות היתומים נשמטים מעצמם, וכמבואר לעיל במנחת חינוך (2) – ועל כן נאמר בגמרא שהם צריכים לכתוב פרוזבול. ורק לשיטת היראים שפיר קשה קושית התומים, מאחר ושמיטת הכספים היא מצוה על המלוה, וקטנים פטורים ממצוות, מדוע הם צריכים פרוזבול, הרי אם לא יאמרו "משמט אני", לא נשמט חובם. והגר"ח קנייבסקי כתב בדרך אמונה (9) בביאור הלכה, שגם לשיטת היראים יתכן שמכיון וחז"ל חייבו קטנים בחינוך יכולים לומר 'משמט אני'].

חיוב נשים בשמיטת כספים

ה. נפקא מינא נוספת במחלוקת המרדכי והיראים היא לענין חיוב נשים במצות שמיטת כספים.

בספר החינוך (9) מפורש שנשים מחוייבות במצוה זו. ולכאורה היו צריכות להיפטר מדין מ"ע שהזמן גרמא. ואמנם בספר דרך אמונה (9) כתב שלדעת היראים שההלוואה נשמטת רק באמירת המלוה "משמט אני", הרי זו ככל מצות עשה, שנשים פטורות כי הזמן גרמא.

• הלוואה מפורקי עול שלא עשו פרוזבול – עוד חידש בדרך אמונה (6) סע' כח ביאור הלכה ד"ה משמיט) שמי שלוה הלוואה מפורקי עול שלא עושים פרוזבול, והמלוה שכח לתובעו, מכיון שעברה השביעית, נשמט החוב מעצמו לשיטות הראשונים [שהלכה כמותם] ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא.

בעלי תשובה שבעבר לא כתבו פרוזבול וגבו חובות שעברה עליהם שביעית והושמטו

ו. נפקא מינה נוספת במחלוקת הראשונים ביסוד דין שמיטת כספים היא, בנדון בעלי תשובה שבעבר לא כתבו פרוזבול וגבו חובות שעברה עליהם שביעית והושמטו – האם מחוייבים להחזירם, וכיצד ינהגו למעשה.

במנחת חינוך (2) מפורש שכל חוב שלא כתבו עליו פרוזבול, שהמלוה גבה לאחר השביעית, הרי זה גזל בידו. ולפי זה הרי שאין כל עצה, ועליהם להחזיר את כל החובות שעברה עליהם בשמיטה. ואמנם דנו פוסקי זמנינו בשאלה זו.

ובפשטות רק לפי השיטות ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא, החובות נשמטו מעצמם והם גזל בידו של המלוה שגבאם. אולם לשיטת היראים ניתן לומר, שמאחר והמלוה לא אמר "משמט אני", מעולם לא נשמט החוב, ושפיר יכול לעכבו בידו ואינו צריך להחזירו.

ובדרך אמונה (9) ס"ק ה) נקט, שעל המלוה לתקן את האיסור ולהחזיר את המעות שבידו.

אולם הגר"ע יוסף (11) והגר"מ קליין (12) האריכו לצדד להתיר למלוה להשאיר החוב בידו, וצירפו בזה כמה סברות, ובתוכם: את שיטות הראשונים שסוברים שאין דין שמיטת כספים בזמן הזה [כמבואר לעיל אות א],  את שיטת היראים, שלדעתו יאמר המלוה "קים לי" [דהיינו אני פוסק כשיטה זו – כלל המקובל בכל מחלוקת בדיני ממונות, שבספק ממוני יאמר הנתבע 'קים לי' כשיטה מסויימת, ולא נוכל להוציא הממון מידו] כשיטת היראים.  וכדבריו נקט גם הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה על מסכת שביעית (7).

ועוד צירף הגרש"ז סברא נוספת, שיש אנן סהדי שאם היו אומרים למלוה בשעת ההלוואה [שאז לא שמר תורה ומצוות] שהשביעית משמטת ודאי שלא היה מלוה והלוה ודאי היה מסכים ללות גם על דעת שיפרע חובו לאחר השביעית, הרי זה נחשב כאילו הלוו בתנאי שלא תשמט שביעית, שבמקרה שכזה, החוב לא משמט.

וראה סיכום כל נושא זה של השבת חובות שנגבו בהיתר במאמרו של הגר"י ליברמן (13) ובדבריו נגע בסברות הנ"ל, ועוד הוסיף פרטים וכיצד נוהגים למעשה, בטוב טעם ודעת.

שינוי אופק לענין כתיבת פרוזבול

ז. הגרש"ז אויערבך מסתפק במנחת שלמה (6) בנדון מלוה שנסע לחו"ל במקום שהיום מתאחר מארץ ישראל [כגון שנמצא המלוה בארה"ב] ובשעה שאצל הלוה שקעה החמה והתקדש החג, עדיין אצל המלוה חצות יום של ערב מוצאי השביעית – האם יכול המלווה לכתוב פרוזבול: "מי אזלינן בתר מלוה שאצלו עדיין שביעית ואינה משמטת אלא בסופה, או אזלינן בתר לוה דלדידיה כבר קדש היום ונשמט החוב" [וראה גם בדברי המנחת שלמה (7) האם דין שמיטה נקבע לפי זמן ההלוואה או בסוף השביעית].

והגר"מ קליין (13) כתב במאמרו [אות ב] ששאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים ביסוד מצות שמיטת כספים, ולדעת היראים שהמצוה היא חיוב על המלוה להשמיט החוב באמירת 'משמט אני', ודאי שהפרוזבול תלוי במלוה. ואם גדר המצוה הוא אפקעתא דמלכא, מסתבר שתלויה בהלוואה, דהיינו במקומו של הלוה.

סיכום – קיצור הלכות שביעית (16) פרק לא סע' ב-ג).

שכח לעשות פרוזבול

ח. האגרות משה (5) כתב בנדון "מי ששכח לעשות פרוזבול, והלווה אינו רוצה לפרוע בשביל זה והמלווה הוא איש עני, ורוצה לידע אם יכול לגבות ממנו באיזה אופן שיזדמן לו", כי ברור שיש מצוה על הלווה להחזיר, כדברי חז"ל בסוף מסכת שביעית "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ומשמע אם אינו מחזיר הוא עוול מצדו". והוסיף על פי דברי תרומת הדשן (3) הנ"ל "דעדיין יש לנו מנהג דורות הקדמונים באשכנז ובספרד שלא היו נוהגים בהשמטת כספים והיו גובים החובות גם בבית דין אף שנוהגים עתה לכתוב פרוזבול", עי' בדבריו.

• מה נשמט ומה אינו נשמט בשביעית – במשנה (2) נאמר: "הקפת החנות אינה משמטת [דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה", רע"ב], ואם עשאה מלוה, הרי זו משמטת. שכר שכיר אינו משמט, ואם עשאו מלוה, הרי זה משמט". וכן נפסק בשו"ע (4) סעיפים יד-טו). וראה בקיצור הלכות שביעית (15) פרק כט סע' יא-יד).
• דינם של המחאות בהלכות שמיטת כספים – ראה בדברי האגרות משה (5), ובהרחבה בספר דבר השמיטה (10).
• • •
• סיכום דיני שמיטת כספים בשביעית – קיצור הלכות שביעית (14)-(15).
• סיכום דיני עשיית פרוזבול ונוסח הפרוזבול – קיצור הלכות שביעית (16)-(17).
• אופני ההידור להביא עצמו לידי קיום מצות שמיטת כספים כהלכתה – ראה בדברי הבן איש חי (5) "להתחסד" לאחר כתיבת הפרוזבול להלוות לחברו סך כלשהו "ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול, כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול, ואז אחר ראש השנה, כשיביא לו חברו המעות לפרעו, יאמר לו משמט אני, ולא יקבלם ממנו".

[*] שיעור בענין "שמיטת כספים" במתכונת מצומצמת יותר, יצא לאור במוצאי שנת השמיטה תשס"ח [שיעור יט].

במהדורה זו, היוצאת לאור במוצאי שנת השמיטה תשע"ה [שיעור שנ"ג] – נוספו עוד עניינים, והבוחר יבחר.