שמירה בנדל"ן שטר ואדם
א. חיובי שמירה בעבדים שטרות וקרקעות – סוגיית הגמרא
במשנה במסכת בבא מציעא (1א) נתבארו עניינים שונים מהם התמעטו עבדים, שטרות וקרקעות, ובכללם: הונאה, תשלומי כפל ודיני שמירה: "אלו דברים שאין להם הונאה, העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות. אין להן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חינם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם'.
בסוגיית הגמרא (1ב) הובאו המקורות לכל אחד מדינים אלו, ובעניין חיוב השמירה נאמר: "כי יתן איש אל רעהו" (שמות כב, ו), כלל, "כסף או כלים", פרט, "וגונב מבית האיש" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות, שאינן מטלטלים. יצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות, שאין גופן ממון".
רבותינו הראשונים נחלקו בפשר דברי הגמרא "שומר חינם אינו נשבע" – האם כאשר מודה שפשע חייב לשלם, המיעוט הוא רק ביחס לשבועה אבל אם מודה שפשע עליו לשלם, או שנתמעט לגמרי מדין שמירה, ואינו חייב לשלם אפילו אם פשע. התוספות ד"ה שומר חינם (2ב) נקטו שמכיוון שנתמעט מהפרשה, הוא הדין שאינו משלם בפשיעה, ואף שומר שכר אינו משלם אם פשע. ומה שנקטה המשנה אינו נשבע, היינו משום שעיקרה במסכת שבועות, ונקט כאן אגב שם. וכן כתב הרי"ף בתשובותיו (1ג) 'נתברר לנו שדין השמירה אינו בדברים אלו [עבדים שטרות וקרקעות], והפשיעה אין השומר נתחייב בה, ואפילו הודה שפשע".
אולם הרמב"ם כתב בהלכות שכירות (2א) "יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין.
וכן דייק הרמב"ן(2ב) מדברי רש"י במסכת בבא מציעא שכתב 'שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהם', משמע שאם פשע עליו לשלם. אבל הביא דעת הרי"ף הנ"ל (1ג) החולק, וסיים "וזה הראוי לסמוך עליו".
הרא"ש בתשובותיו (2ג) הביא את דברי הרי"ף, אך כתב "דאף לדברי הרי"ף היינו דווקא היכא דפשע בשמירתם ונגנבו או אבדו, אבל השליכן לנהר לא".
הראב"ד בהשגותיו (2א) חלק על דעת הרמב"ם שחיובו של שומר בפשיעה [על שמירת עבדים שטרות וקרקעות] הוא משום מזיק, והקשה מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (3א) בנדון פטור "בעליו עמו" שחידשה התורה בדיני שומרים, והסתפקו בגמרא האם פטור זה קיים גם בפשיעה, ולהלכה פסקו תוספות, וכן פסק הרמב"ם עצמו (3ב) שפטור, ולכאורה מדוע שלא יהיה חייב מדין מזיק.
הש"ך (3ג) ביאר בדעתו הרמב"ם שהפושע אינו נחשב ממש למזיק, אלא "כמו מזיק הוא" שמתחייב מסברא גם בלי חיובי הפסוק. ואם כן שטרות עבדים וקרקעות, אף שמיעטתן תורה שאינם בכלל פרשת שמירה, מכל מקום עליו לשלם בפשיעה מסברא כמו מזיק. אבל "בעליו עמו" שהוא פטור שפטרתו תורה, הוא פטור אף מחיוב פשיעה.
וכיוצא בזה ביאר הנתיבות המשפט (3ד) שבנדון "בעליו עמו" שהפסוק בא לפוטרו מתשלומין, זו גזירת הכתוב שאפילו בפשיעה ייפטר, אבל עבדים וקרקעות "יש לנו לאוקמי פטורא דקרא אמסתבר, דלא פטרן רק משבועה, אבל לענין תשלומין חייב בפשיעה כיוון שהתחייב לשמור ולא שמר הוי כמזיק".
ובשיעור רבי חיים סולובייצ'יק (4א) ביאר את כוונת הרמב"ם לחייבו משום מזיק, שבכל שומר יש ב' חיובים:
[א] מטעם שעליו לשומרו, ואם לא שומרו חייב בנזקיו [וזה שייך לחייבו רק בפשיעה].
[ב] מטעם שנתחייב להשיב החפץ.
ולפי זה נמצא כי בעבדים ושטרות שמיעטה התורה, היינו שלא נחשב שקיבלם, אבל מכל מקום יהיה עליו חיוב אם הוזקו מחמת פשיעתו שלא שמר. מה שאין כן דין "בעליו עמו", הוא פטור מדין שמירה, ואם כן גם נזק שנגרם מחמת שלא שמר פטור.
הקהלות יעקב (4ב) הביא את דעת הש"ך (3ג) שהמיעוט הוא רק מחיובים הכתובים, ועל כן חייב בפשיעה, אבל ב"בעליו עמו" פטור לגמרי מדיני שמירה [שאינו נחשב שומר כלל]. וכתב כי בדברי הנתיבות [במקום אחר] מבואר איפכא, והאריך בראיות.
וראה גם בספר עין המשפט (5א) שביאר בכמה אופנים את חידושו של הרמב"ם בדין פשיעה משום מזיק.
ב. חיובי שמירה בעבדים שטרות וקרקעות – פסק ההלכה
בשו"ע (5ב) הביא ב"סתם" את הדעות שפוטרות אף בפשיעה, והביא שיש חולקים. וכתב הרמ"א על דבריו "והכי קיימא לן" – שפטור. אבל הש"ך פסק כדעת רמב"ם לחייבו בפשיעה.
ובערוך השולחן (5ג) כתב שהמוחזק יכול לומר "קים לי" כדעה הפוטרות, ואם תפס בעל הבית, אין להוציא מידו.
ובפתחי חושן (6א) הביא את דעת רוב הפוסקים לפטור אף בפשיעה, וכמו כן הביא מדברי הפוסקים שאם תפס אין מוציאין מידו, וראה בדבריו פרטי דינים נוספים.
ג. דיני שמירה באדם בן חורין
לעיל נתבאר כי עבדים נתמעטו מדיני שמירה, משום שהוקשו לקרקעות. ויש לדון מה דין שמירה על אדם בן חורין, האם גם הוא "הוקש" לקרקעות, ודינו כעבד, או לא.
במסכת קידושין (7א) מובא כי "נכסים שיש להם אחריות נקנין עם אחריות שאין להם אחריות', ופירש רש"י: "שיש להם אחריות, אדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם". ומשמע כי לדעתו גם אדם בן חורין "הוקש" לקרקע, ולפי זה לא נאמרו בו דיני שמירה.
אבל התוספות על אתר (ד"ה אם כן) נחלק עליו וכתב "דההוא קרא בעבד, אבל בן חורין לא הוקש".
ואמנם הש"ך (7ב) הוכיח כדעת רש"י שאף בן חורין "הוקש" לקרקעות, אולם הנתיבות (7ג) נחלק עליו בזה, ולדעתו בן חורין לא "הוקש" לקרקעות. וראה בשו"ת שואל ומשיב (7ד) במה שכתב בנדון.
ד. דיני שמירה בבתים
לעיל נתבאר כי קרקע נתמעטה מדין שמירה, ודנו הפוסקים האם בכל מה שמחובר לקרקע נאמרה ההלכה שבקרקע אין דיני שמירה, כגון בנזקים וקלקולים שנגרמו ברשלנות ובפשיעה בבתים.
בספר עמק המשפט (9א) נקט כי נחלקו בדין זה תוספות ובעל העיטור: לדעת תוספות בית דינו כגידולי קרקע, והרי הוא כקרקע. אבל בעל העיטור סבר כי "גידולי" קרקע דינם כקרקע, אבל תלוש וחיברו אין דינו כקרקע. ולדעת הש"ך, בעל העיטור לא נחלק בבית שדינו כקרקע, אלא בכותל בלבד.
הלכה ולמעשה הכריע בעמק המשפט, שאי אפשר להוציא מהשוכר המוחזק ממון, ואף נזקים שנעשו מחמת פשיעתו בשמירת הבית. עם זאת, ודאי אינו יכול להוציא ממון מהמשכיר שיתקן לו את הנזק.
דיני שמירה בדברים המחוברים לקרקע: ארון • מזוזה • מקרר • תנור – ספר משפט החושן (13) סעיף ב'.
ה. דיני שמירה במטבע בזמן הזה ובכמה מיני שטרות
הפוסקים הסתפקו האם לכסף בזמן הזה יש דין מטבע, או שאינו אלא כשטר חוב שאין גופו ממון, אשר נתמעט מדין שמירה, כמו שנתבאר.
לדעת החתם סופר (10א) גם בזמן הזה שאין לשטרי הכסף ערך עצמי כלל, מכל מקום "מה שגזר המלך דין מטבע יש לו, דדינא דמלכותא דינא, והרי זה גופו ממון". וכן דעת החזון איש (10ב) שכתב: "ענין מטבע, כל דבר שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו, ולהעריך בו את כל השוק".
אבל בשו"ת עונג יום טוב (10ג) נקט כי ל"מעות נייר" אין להם ערך עצמי כלל, ועל כן אינם נחשבים לגופו ממון, אלא הרי זה שטר גמור. ובדרכי חושן (11 א) כתב כי שטרות בזמן הזה ודאי יש להחשיבם לגופו ממון.
וראה בשו"ת ארץ אפרים (11ב) שכתב בנדון שומר שאיבד המחאה, כי להמחאה יש דין שטר, שלא נאמרו בו דיני שמירה. ובשו"ת כסאות לבית דוד (11ג,12א) דן בהרחבה האם כרטיס זכרון של טלפון נייד נחשב כ"גופו ממון", וכמו כן בדינם של כרטיס כניסה למקווה וכרטיס נסיעה באוטובוס.
סיכום דיני שמירה בנדל"ן שטר ואדם – ספר משפט החושן (13), ובמה שכתב בנדון חיוב שמירה על דרכון • תעודת זהות • כרטיס אשראי • כרטיס הגרלה • פוליסת ביטוח • קמיע.
