תוך כדי דיבור

בברכות, תפילה וספירת העומר

א. במסכת נדרים (2) נקבע הכלל: "תוך כדי דיבור כדיבור דמי". ויש לעיין:

• מה הדין בדיבור שאינו מבטל את מה שאמר קודם, אלא מוסיף על הדיבור הראשון.
• האם חזרה מדיבורו "תוך כדי דיבור" רק "מתקנת" או גם "מקלקלת".

לנדונים יש אלו השלכות הלכתיות רבות, כפי שיבואר להלן – בהלכות תפילה: טעה בימות החמה ואמר "מוריד הגשם" ונזכר תוך כדי דיבור ואמר "מוריד הטל" – כיצד ינהג למעשה.

ובהלכות ספירת העומר: ספר ספירת העומר כהוגן, וסבר שטעה וחזר בו תוך כדי דיבור וספר שלא כהוגן – האם כשנתבררה לו טעותו למחרת, רשאי להמשיך ולספור בברכה.

ויש לעיין בעיקר גדר דין "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", והאם ניתן להשוות את הלכות ספירת העומר להלכות ברכות ותפילה בכל מה שנוגע לשאלות הנ"ל בדין "תוך כדי דיבור כדיבור דמי".

• • •

ב. בשו"ע (7) נפסק: "אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה, שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמשה, והם חמשה – אינו חוזר ומברך". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כב) "דאף אם בעת הברכה היה דעתו גם כן על יום אחר וכן ספר בטעות, מכל מקום אם בתוך כדי דיבור [דהיינו שיעור הזמן שאומר "שלום עליך רבי"] נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום רביעי בעומר, ובתוך כדי דיבור נזכר שהוא יום חמישי, דיו שיסיים חמישי בעומר, ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום חמשה, כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור". ומבואר שאפשר לתקן את ספירת העומר בתוך כדי דיבור, וכגון שהתחיל לספור מספר שאינו נכון, ותוך כדי דיבור תיקן את עצמו למספר הנכון.

לאור זה, דן בקובץ עיון המועדים (7) בשאלה שהוזכרה לעיל: ספר ספירת העומר כהוגן, וסבר שטעה וחזר בו תוך כדי דיבור וספר שלא כהוגן – האם כשנתבררה לו טעותו למחרת רשאי להמשיך ולספור בברכה. והביא שהגרי"ש אלישיב פסק "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, וממילא יצא אתמול בספירתו הראשונה, ויכול להמשיך לספור בברכה". וכן הובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (7). והגר"ח קנייבסקי הוסיף על דברי הגרי"ש אלישיב "כן מבואר ברמב"ן במלחמות פ"ק דברכות בסוגיא דשכרא, דחזרה בטעות אינה חזרה". ויש לבאר מדוע "חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל", ומה המקור לסברא זו מדברי הרמב"ן.

ג. לשם כך נעיין בסוגיא בברכות (1). לדעת רש"י, כאשר מברכים ברכת הנהנין אין די באמירת הנוסח המתאים, אלא יש לבדוק גם מה היתה מחשבתו בזמן אמירת הברכה, והגמרא מסתפקת כאשר "פתח אדעתא דחמרא" – כדי לסיים בורא פרי הגפן, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, מהו. בתר עיקר ברכה אזלינן – ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שסיים ביין, ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר, שאין השכר מן הגפן", או "בתר חתימה אזלינן", ויצא ידי חובה מכיון שחתימת הברכה היתה כהוגן. ולפי רש"י בביאור ספק הגמרא יוצא, שאם יש צד שמחשבה מגרעת בברכה, ואינו יכול לתקן את ה"קלקול" בתוך כדי דיבור, קל וחומר שדיבור לא ראוי שנאמר בטעות במטבע הברכה, אינו בר תיקון בתוך כדי דיבור. ולפי צד זה, בנדון דידן בדיני ספירת העומר, שספר כדין [ביום רביעי אמר היום ארבעה] ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו [באומרו היום חמשה ימים], מכיון חלק מהספירה אינו נכון, אי אפשר לתקנו, גם לא תוך כדי דיבור.

ברם הרמב"ן במלחמות בברכות (1) ביאר את הספק בגמרא, שהיתה בידו כוס של שכר, ובירך עליה 'שהכל' כראוי, אלא שלבסוף טעה וקלקל את הברכה כשסיים ואמר בתוך כדי דיבור 'בורא פרי הגפן' – והספק הוא, האם "עיקר הברכה" הוא הקובע, ומכיון שבירך כדין, החזרה בטעות אינה מגרעת בברכה הראויה שבירך. או שבכל אופן אומרים "בתר חתימה אזלינן", וה"תיקון" בחתימת הברכה הוא הקובע, ולכן בנדון דידן שה"תיקון" קלקל את הברכה, לא יצא ידי חובה. נמצא איפוא, שהספק בדין ספירת העומר, שספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, הוא למעשה הספק שהסתפקה בו הגמרא בברכות לפי ביאורו של הרמב"ן, וכמובא לעיל בשם הגר"ח קנייבסקי.

אמנם המרדכי (1) הביא את בעיית הגמרא בברכות הנ"ל, וכתב: "ולא איפשטא. ומכאן דקדק רבינו אבי העזרי, דהיכא דקאי בחמשה ימים וקסבר שהם ארבעה, פתח ובירך אדעתא דארבעה, וסיים בחמשה, אי נמי להיפוך, לא יצא, הואיל ולא איפשטא אזלינן לחומרא, וחוזר ומברך וסופר כהלכתו". ולמדנו מדבריו: [א] מספק הגמרא בדיני ברכות הנהנין – ניתן ללמוד להלכות ספירת העומר בנדון שיש ספק האם "בתר פתיחה אזלינן", או "בתר חתימה". [ב] מכיון שספק הגמרא לא נפשט, יש להחמיר, ופירושו של דבר, שהברכה שבירך אינה טובה.

להלכה נחלקו הראשונים כיצד יש להכריע בספק הגמרא בברכות. התוספות בברכות (1) כתבו: "ופירש רב אלפס (1), השתא דלא אפשיטא בעיין, אזלינן לקולא, ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא, יצא. ור"י היה אומר לחומרא, דצריך לברך פעם אחרת". ובשו"ע (3) סימן רט סעי' א) פסק כדעת הרי"ף לקולא: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל, יצא". וזהו ספק הגמרא לפירושו של רש"י, והכרעתו לקולא, שיצא ידי חובה, מכיון שלמעשה הוציא מפיו את הברכה הראויה.

נמצא מעתה, שאמנם פסק הגרי"ש אלישיב, כפי שביארו הגר"ח, הוא לפי שיטת הרמב"ן בביאור הסוגיא, וכמבואר לעיל שהספק בדין ספירת העומר, שספר כדין ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו, הוא למעשה הספק שהסתפקה בו הגמרא בברכות לפי ביאורו של הרמב"ן, ופסק הגרי"ש לקולא בספק הגמרא, ולכן נקט ש"חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, וממילא יצא אתמול בספירתו הראשונה וימשיך לספור בברכה.

האם יש לחלק בין ספירת העומר להלכות ברכות

ד. נדון חזרה בתוך כדי דיבור מפורש בדברי הפוסקים גם בדיני ברכות, בדברי המג"א (2) סי' רט ס"ק ה) ומשנה ברורה (2) שם ס"ק ו; סי' מו ס"ק כ) בנדון טעויות בין ברכת "מאורי האש", ו"בורא מיני בשמים", ובין ברכת "פוקח עורים", לברכת "מלביש ערומים". ובספר רץ כצבי (8) כתב לחלק בין ספירת העומר לדיני ברכות, מכמה סיבות:

• בספירת העומר חידש הדבר אברהם (סימן לד) שיש דין שהספירה צריכה להיות ודאית, ולכן אם בשעת הספירה לא היה ברור לסופר מהו המספר המדוייק של יום זה לעומר, אין זו ספירה. כי "ספירה" פירושה ידיעת המספרים, ולא אמירת המספרים. ולפי זה יש הבדל בין חזרה בתוך כדי דיבור בברכות, לחזרה בתוך כדי דיבור בספירת העומר. ורק בברכות, כאשר בירך ברכה כהוגן, ובתוך כדי דיבור חזר בו [בטעות], אינו יכול "לקלקל" את ברכתו הראשונה. ולכן אינו צריך לברך בשנית, ובפרט שהלכה פסוקה היא "ספק ברכות להקל". מה שאין כן בספירת העומר כאשר סופר ותוך כדי דיבור חוזר בו, אין זו ספירה ודאית, וכאמור לעיל, ספירה שאינה ודאית אינה ספירה [ועי"ש במש"כ לדון בסברא זו מדברי המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר (7)].
• עוד כתב בספר רץ כצבי (8) לחלק בין דיני ברכות לספירת העומר, על פי דברי הרמב"ן בברכות (1) שהובאו לעיל שבברכות, כאשר אמר את הברכה כתיקונה ['שהכל נהיה בדברו' על שתיית שכר], אפילו אם הוסיף בה נוסח שאינו מתאים ['בורא פרי הגפן'] – אין זה "פוסל" את הברכה, מכיון שסוף כל סוף "הקב"ה ברא זה וזה", ואין כאן סתירה. וסברא זו היא רק בברכות הנהנין, וכמו כן בברכות השבח אין באמירת 'פוקח עורים', סתירה ל'מלביש ערומים', "ומפני שהוסיף בה לא פסל" אלא שאמר שהקב"ה גם 'פוקח עורים' וגם 'מלביש ערומים'. מה שאין כן בספירת העומר, כאשר סופר שתי ספירות הסותרות אחת לשניה [לדוגמא "היום ארבעה ימים בעומר חמשה ימים בעומר"], בספירה השניה שאומר ודאי כוונתו לבטל ולפסול את ספירתו הראשונה, ואשר על כן בזה אינו יוצא ידי חובה.

ולפי זה יש לתמוה על דברי הגרי"ש אלישיב שלמד מדברי הרמב"ן בהלכות ברכות לדיני ספירת העומר,  ש"חזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל", כי מהסברא המבוארת בדברי הרמב"ן עצמו יש לחלק בין הנושאים, כאמור, וצ"ע.

הדיבור השני מבטל את הדיבור הראשון או שהדיבורים מתחברים זה לזה

ה. ונראה לדון בדברים על פי הבנת יסוד דין "תוך כדי דיבור כדיבור דמי" המבואר במסכת נדרים (2).

בפשטות ההבנה בדין זה, נראה לכאורה מדברי הר"ן שם, שיסוד ההלכה שאדם יכול לחזור בו מדבריו בתוך כדי דיבור, הוא "גמירות הדעת". והיינו שבכל דיבור שאדם מוציא מפיו, אין דעתו נגמרת עד שיעור הזמן של תוך כדי דיבור. כי הוא מניח לעצמו שיעור זמן של "תוך כדי דיבור", שבו יוכל לסיים להביע את דעתו. וממילא אם יחזור בו בתוך כדי דיבור, דיבורו הראשון בטל ומבוטל כי דעתו נגמרת תמיד בדיבורו האחרון [ורק ארבעת הדברים החמורים המפורטים בגמרא בנדרים, יצאו מכלל זה, שבגלל חומרתם כבר בדיבור הראשון אנו אומרים שנגמרה דעתו בדיבורו, ואין הוא יכול לחזור בו מדבריו, אפילו בתוך כדי דיבור]. ולפי זה יוצא, שבספירת העומר, אם חוזר בו מספירתו בתוך כדי דיבור, אין הבדל אם "תיקן" את דבריו וספר בסופו של דבר את המנין הנכון. או שטעה, וכשחזר בו מספירתו "קלקל" את המנין הנכון. כי בכל מקרה אין דעתו נגמרת "בתוך כדי דיבור", ותמיד קובע הדיבור האחרון, שבו נגמרה דעתו.

ברם הגר"ש שקופ [ראש ישיבת גרודנא, ליטא] הקשה בספרו שערי יושר (2) על הבנה זו בדברי הר"ן מדין קריעה המבואר בסוגיא בנדרים, שבזה לא שייך להסביר שיסוד דין "תוך כדי דיבור כדיבור" הוא ענין של "גמירות הדעת", כי בשעת הקריעה הראשונה עדיין לא מת השני, ומה שייך לומר שלא נגמרה דעתו עד שיעור הזמן של "תוך כדי דיבור", ואז מצטרפת הקריעה הראשונה על חיוב שנתחדש לאחר מכן. ולכן ביאר הגר"ש שקופ את דברי הר"ן, שכל דיבור או מעשה שעושים בתוך כדי דיבור למעשה או דיבור שקדמו לו, נחשבים כאילו נעשו בבת אחת. ואין פירושו של דבר שהדיבור או המעשה השני מבטלים את הדיבור או המעשה הראשון, אלא ששני הדיבורים או המעשים מתחברים האחד עם השני ב"תוך כדי דיבור", וכפי שסיים הגר"ש את דבריו: "והנה בכל זה אין המעשה הראשונה בטלה, דהרי מכל מקום נעשה המעשה. ולכן אף אם חזר בו מהמעשה הראשונה יש לדון שתועיל הראשונה".

לפי הסבר זה ביסוד דין "תוך כדי דיבור כדיבור" מובנים דברי הגרי"ש אלישיב "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל". מכיון שאין הדיבור השני מבטל את הדיבור הראשון, אלא שני הדיבורים קיימים ומתחברים אחד עם השני, כאשר "מתקן" את דבריו הראשונים [לדוגמא, כאשר סופר ביום רביעי, היום חמשה ימים ומתקן בתוך כדי דיבור ארבעה ימים"] – חפצו שהדברים ישארו כפי שהם מתוקנים [ארבעה ימים לעומר] והדיבור האחרון הוא הקובע. וכאשר הדיבור האחרון "מקלקל" [כשטעה ואמר ביום רביעי, היום ארבעה ימים ותוך כדי דיבור אמר חמשה ימים"] – מאחר וחפצו שהדיבור הראשון לא יתבטל, ויסוד דין "תוך כדי דיבור" אינו ביטול של הדיבור הראשון, שפיר נשאר הדיבור הראשון במקומו. ובנדון דידן, אם ספר כדין [ביום רביעי אמר היום ארבעה ימים] ובתוך כדי דיבור "קלקל" את ספירתו [באומרו היום חמשה ימים], יצא ידי חובה בנימוק "דחזרה תוך כדי דיבור אינה אלא לתקן את דבריו ולא לקלקל, ואם כן יצא אתמול בספירתו הראשונה ויכול להמשיך לספור בברכה.

תוך כדי דיבור בדיני תפילה

ו. בדין "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", מצאנו מקום נוסף יוצא מן הכלל.

בשו"ע (4) סימן קיד סעי' ד) נפסק: "אם אמר 'מוריד הגשם' בימות החמה מחזירין אותו, וחוזר לראש הברכה". ודנו הפוסקים מה הדין אם אמר 'מוריד הגשם' ותוך כדי דיבור נזכר ותיקן את עצמו באמירת 'מוריד הטל'. בשם הגרש"ז אויערבך מובא בספר הליכות שלמה (5) "הזכיר מוריד הגשם בימות החמה, אין מועיל תיקון תוך כדי דיבור". בנימוק: "כי החסרון הוא בכך שהזכיר דבר שאם יבוא בזמן זה אדרבא אין בו שבח אלא משום קללה ח"ו, ואף אם יחזור ויאמר מוריד הטל הרי סוף סוף הזכיר גם גשם, ולכן יחזור לראש". וכן נקט בשו"ת שבט הלוי (5). ומבואר בדבריהם, שבמקום שבדיבורו שיצא מפיו יש משמעות של קללה, אינו מועיל התיקון לדבריו בתוך כדי דיבור.

ובשו"ת עמק התשובה (6) הוסיף רבי יחזקאל ראטה [אב"ד קארלסבורג, ארה"ב] בביאור הדברים: "נראה ברור דענין תוך כדי דיבור שייך רק היכי דעל ידי אמירתו מבטל מה שאמר מקודם, דאז נקרא חוזר בו ממה שאמר מקודם. אבל היכי שבאמירתו אין בו משום ביטול מה שאמר מקודם, לא שייך בזה לומר דיועיל תוך כדי דיבור. וכגון בנדון דאחר שאמר מוריד הגשם אמר מוריד הטל, הוי רק הוספה, דהזכרת מוריד הטל אינו מבטל הזכרת מוריד הגשם, וממילא לא מועיל, אלא צריך לחזור לראש הברכה דווקא".

והביא ראיה לדבריו: "מהא דקיי"ל בחושן משפט (5) סימן מב סעי' ה) דאם היה כתוב למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים שניהם, מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה מנה ולמטה מאתים או איפכא, הולכים אחר התחתון. הרי דרק היכי שהאחרון סותר את הקודם, אמרינן שהקדום בטל. אבל אם אינו סותר, שניהם מקויימים. וזה כמו שכתבנו דהיכי דאין באמירת האחרון סתירה למה שאמר מקודם אין נסתר מה שאמר מקודם ושניהם קיימים".

מאידך, בספר אשי ישראל (5) הובא בשם הגרי"ש אלישיב בנדון דידן: "דבתוך כדי דיבור אינו צריך לחזור לראש הברכה, אלא רק יחזור לומר מוריד הטל, וימשיך בתפילתו".

ומכל מקום כאשר אמר בטעות "ותן טל ומטר לברכה", ושב ואמר בתוך כדי דיבור "ותן ברכה", כתב הביאור הלכה (4) סי' קיז ד"ה אם) "ודאי יצא בדיעבד", כי ודאי יש הבדל בין הזכרת גשמים שיש בזה קללה, לבקשת גשמים, שבתוך כדי דיבור הוא מתקן את בקשתו, ושפיר יצא ידי חובה בדיעבד.