א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (1) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי כיצד ינהג האדם – האם מחובתו לנהוג בדרך ארץ ולעסוק בפרנסתו [דעת רבי ישמעאל], או שעליו לעסוק אך ורק בלימוד התורה, והקב"ה כבר ימציא לו פרנסתו [דעת רשב"י].
ואמר אביי "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן". ומובא בגמרא, שרבא אמר לרבנן שבימי תשרי וניסן יתבטלו מלימודם לצורך פרנסה, כדי שעל ידי כך יהיו פנויים לעסוק בתורה בשאר ימות השנה. מדברי אביי ורבא משמע איפוא, שהכריעו להלכה כדעת רבי ישמעאל שיש להנהיג דרך ארץ עם לימוד התורה.
גם בדברי המשניות (2) מצינו, מחד גיסא, כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", ו"אם אין קמח אין תורה, והיינו כדעת רבי ישמעאל, כמבואר בביאור הגר"א על המשניות. ומאידך אמרו "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ", וציין הגר"א לדעת רשב"י בסוגיית הגמרא בברכות.
ואם כן יש לברר כיצד נפסק להלכה ולמעשה – כדעת רבי ישמעאל או כרבי שמעון בר יוחאי.
ב. בשו"ע נפסק בהלכות משא ומתן (2) "ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", וציין המג"א דהיינו כדעת רבי ישמעאל, וכדברי הגמרא "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן".
אמנם כבר ציין במחצית השקל על דברי המג"א, למה שכתב המהרש"א בברכות (2) שהטעם לכך ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן" הוא, משום שרק צדיקים גמורים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים, וצדיקים אלו מועטים, ולכן לרוב העולם יש לנהוג כדעת רבי ישמעאל. אך ודאי שבני העליה שהם המועטים שהם צדיקים גמורים, זוכים שנעשית מלאכתם על ידי אחרים.
וכך נקט בביאור הלכה (2) שהכרעת השו"ע כדעת רבי ישמעאל היא לכלל העולם, שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להימצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות "הרבה" עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, דהיינו דווקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם. וכעין דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (3) ש"כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו".
[ועי' בחידושי מרן רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק (3) שנקט כדעת הביאור הלכה, וביאר לפי זה את דברי רבי מאיר ורבי נהוראי במשנה בקידושין (2) שאינם חולקים [שהרי רבי נהוראי הוא רבי מאיר] כי יש להבדיל בין ההוראה לרבים וליחידים].
ג. והנה בנדון מנהג מידת דרך ארץ, ידועים דבריו החריפים של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (4) כי העוסק בתורה שמתבטל ממלאכה ומתפרנס מן הצדקה, הוא מחלל שם שמים ומבזה את התורה. ובחיבורו בפירוש המשניות [הוזכר בדברי הכסף משנה] הביא ראיות שרוב חכמי התורה הגדולים שבתקופת התלמוד או כולם עסקו במלאכה [ובדברי הרדב"ז על הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (3) ובדרך אמונה (3) יישבו דברי הרמב"ם שלא יסתרו אהדדי].
אמנם כבר האריך הכסף משנה (4) לסתור את דברי הרמב"ם, והביא מקורות לכך שראוי לתלמידי החכמים להתפרנס מתמיכתם של הקהל למען יוכלו לעסוק בתורה בהשקט ובמנוחה. וסיים בסוף דבריו כי "ראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו [הרמב"ם] ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכח ח"ו".
וחזר הכסף משנה על דבריו בחיבורו הבית יוסף (5) וציין למה שהאריך התשב"ץ (6) לדון בדברי הרמב"ם ובמסקנותיו להלכה בעניינים אלו.
* * *
סיכום חילוקי הדינים אימתי מותר לתלמיד חכם להתפרנס ממתנות שנותנים לו כדי שיוכל להתמיד בלימוד, והאם מותר לו להתעשר מכך – ראה בדברי הב"ח (5), ופסק השו"ע והרמ"א בהלכות תלמוד תורה (7) ודברי הש"ך והמהרש"ל, והביאור הלכה (7) בענין זה.
ד. ממוצא הדברים יש לברר את ענין הלימוד בכוללים והתמיכה באברכים הלומדים בהם בזמנינו.
ידועים דברי החזון איש שכתב באגרותיו (9) כי בזמנינו צו השעה לחזק את הלימוד בכוללים בגלל המצב הרוחני של כלל ישראל, ויש לדון בדבריו.
וראה במה שכתב רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (9) בענין "קבלת פרס לפרנסתם מהכוללים כדי שיוכלו להתגדל בתורה", דברים נוקבים אודות "אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם להפסיק וללמוד ולעסוק במסחר הוא עצת היצר הרע", ומתריע על הסכנה הרוחנית המחייבת חיזוק הלימוד בכוללים והחזקת האברכים כדי שיתרבו גדולי התורה וההוראה בדורינו.
ואף בשו"ת יביע אומר (12) הרחיב את היריעה בעניינים אלו ודן בשאלה האם טוב יותר להתפרנס מיגיע כפיו ולקבוע עיתים לתורה בשעות הפנאי, או שעדיף ללמוד כל היום בכולל לאברכים ולהתפרנס ממילגה שמקבלים בכולל, והכריע כי בודאי טוב יותר ללמוד תורה כל היום ולקבל תמיכה מהכולל [ודבריו מהווים המשך והשלמה למה שנתבאר במקומו בשיעור בענין יששכר וזבולון]
ה. מתוך פסק ההלכה בשו"ע להנהיג מידת דרך ארץ עם התורה, יש לברר מהי חובת ההשתדלות לרכוש מקצוע וללמוד לימודי חול ולימודים מקצועיים כדי להתפרנס.
וראה במה שכתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (8) בענין לימוד החכמות החיצוניות בכלל, ובפרט חכמת הרפואה. ובמה שהעלה לדינא, שאין להסיק מכך שרבותינו הראשונים היו בקיאים בחכמות חיצוניות כי זוהי הדרך המתאימה והראויה לנהוג בה גם לנו – מאחר והעיסוק בחכמת חיצוניות דורש "שמירה יתירה", ועל כן בפרט בזמנינו שהפרוץ מרובה על העומד יש להישמר מלימודים אלו.
גם בשו"ת אגרות משה (9) התייחס למקומות שבהם למדו באירופה [לפני מלחמת העולם השניה] לימודים תיכוניים, וכתב שההכרעה בעניינים אלו חמורה כדיני נפשות. וחזר על עיקרי דבריו במקום אחר (11) בענין בחורים שרוצים לעזוב את הישיבה בגיל צעיר כדי ללמוד במכללה להכין עצמם ללימוד הרפואה, שבוודאי חובתם להמשיך וללמוד בישיבה. וגם הוא מחלק בדבריו, בין לימוד הרפואה בזמן רבותינו הראשונים, ללימוד הרפואה בימינו.
וראה גם במה שכתב רבי משה בענין בחורים שאינם מצליחים בלימודם, האם מותר להם לעזוב את הישיבה ללמוד לימודים אחרים.
ו. בדבריו הביא רבי משה את הגמרא במסכת תענית (10) במעשה עם אילפא ור' יוחנן שהיו דחוקים בפרנסתם, ובשל כך נטשו את ספסלי בית המדרש ויצאו לעבוד, עי"ש כל המעשה המופלא. וביאור המעשה בהקדמה לספר מגליות הים על מסכת סנהדרין (10) והלקח הנלמד מכך לחובת הקביעות בתורה בעיון ובלימוד לרבים וחידוש חידושים גם ע"י העוסקים בפרנסה.
וראה מה שהוסיף המשנה ברורה על פסק השו"ע (2) שלא יעשה מלאכתו עיקר אלא ארעי, כי ראוי להאדם לעסוק "רק כדי פרנסתו אך בזה גופא צריך להזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרוחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו [עי' בשער הציון], מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר".
ובשו"ע (13) נפסק כי טוב לומר כל בוקר "פרשת המן" [אשר בפרשת בשלח], ובמשנה ברורה ביאר שטעם הקריאה הוא "כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה פרטית, וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר, להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות, כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו".
ז. סיכום הדינים בספר פסקי תשובות (13).
