תחילתו בפשיעה וסופו באונס

א. תחילתו בפשיעה וסופו באונס בשומרים – סוגיית הגמרא

בשתי סוגיות במסכת בבא מציעא הובאה מחלוקת, מה דינו של שומר שפשע בשמירתו אך לבסוף החפץ ניזוק באונס, ובגמרא חילקו בין המקרים.

• במסכת בבא מציעא (1א) מובא מעשה על מפקיד שהניח את כספו בצריף של ערבה, במקום שהכסף עלול להינזק בשריפה ועל כן נחשב הדבר לפשיעה, אך לבסוף נגנבו המעות, דבר שאינו אמור להיות בצריף, ועל כן זהו אונס לענין זה. ונחלקו בזה האם תחילתו בפשיעה אף שבסופו באונס חייב או פטור, ונפסק בגמרא שחייב.
• במקום אחר במסכת בבא מציעא (1ב) נחלקו בנדון מי שפשע בשמירתו והבהמה יצאה לאגם, ושם מתה הבהמה באונס. לדעת אביי חייב, ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, כי הבל האגם הרגה ונחשב שמתה בפשיעתו. אך רבא פטרו, אפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, מטעם "מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם". כלומר, גרימת האונס היא לא מחמת הפשיעה, אך כשהניח את הכסף בצריפא דאורבני, יתכן שאם היה שומר בקרקע, הוא לא היה נגנב.

ב. תחילתו בפשיעה וסופו באונס בשומרים – ביאור המחלוקת

הרי"ף בפסקיו (2א) הביא מי שפסק כאביי, משום שהגמרא פסקה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. אך בהמשך דבריו נקט כדקיימא לן אביי ורבא הלכה כרבא, והגמרא שפסקה חייב היינו רק באונס שנגרם מחמת הפשיעה, כפי שחילק רבא בעצמו. והקשה הרי"ף מסוגיא אחרת בבבא מציעא בנדון רועה שהניח עדרו בזמן שאין דרך הרועים לעזוב, ובא זאב וטרף, והקשו בגמרא שזה תחילתו בפשיעה – אם יבוא זאב שיכול להציל ממנו, וסופו באונס – שבא זאב שאין יכול להציל, ומדוע אינו חייב. ולכאורה שם האונס היה קורה בכל אופן ולא נגרם מחמת פשיעתו. ותירץ הרי"ף כי מדובר לשיטת אביי שלא צריך פשיעה הנגרמת מחמת אונס כדי לחייבו.

התוספות (2ב) הקשו גם כן קושיא זו ותירצו בדרכים אחרות, ולאחר שהביאו את דברי הרי"ף הנ"ל שאביי לשיטתו, דחו את דבריו וכתבו שגם לאביי צריך אונס שנגרם מהפשיעה, ורק בפשע ויצא לאגם חייב משום הבלא דאגמה קטלא. וראה עוד בדברי הרשב"א (2ג) בנדון.

והנה בביאור דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס נאמרו בדברי רבותינו הראשונים הסברים שונים.

• הרשב"א (3ב) כתב: "כיוון שפשע קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין.
• ואילו בדברי רבינו פרץ (3ג) מצינו דמאן דמחייב היינו כאילו פשע באותו מעשה שעשה לבסוף.

בביאור הענין כתב רעק"א (3ד) כי לדעת רבא שחייב רק באונס הבא מחמת הפשיעה, טעם החיוב משום שהאנוס נגרר אחרי הפשיעה, ונחשב כולו כפשיעה. אך לדעת אביי (לשיטת הרי"ף לעיל 2א) שחייב אף כשהאונס אינו מחמת הפשיעה, טעם החיוב הוא כי מזמן שפשע כבר נשתעבדו נכסיו. וגם דינו של תוספות שתחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס אינו חייב, היינו רק לסברת אביי שבפשיעה נשתעבדו הנכסים, וזה לא שייך בגניבה ואבידה. אבל באונס מחמת פשיעה, שחייב משום שנחשב הכל לפשיעה, אף בגניבה ואבידה יתחייב. וכן ביאר בקובץ שמועות (3ה) כי בתחילתו בפשיעה, החיוב כבר על הפשיעה, אלא שאם מחזיר החפץ, נפטר.

ג. תחילתו בפשיעה וסופו באונס בנזיקין

גם בדיני נזיקין מבואר בסוגיא בבבא קמא(4א) כי תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ויש לדון בזה על פי הסברות שנתבארו לעיל בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס בהלכות שומרים.

בספר חידושי רבי ראובן גרוזובסקי (4ב) הוכיח מהתוספות (3א) שפטרו בתחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס, שהחיוב בתחילתו בפשיעה מחמת שהפשיעה כבר מחייבת אף קודם הנזק, ומעתה יקשה ביותר היאך שייך לומר סברא זו בהלכות נזיקין, היתכן לומר שחייב בפשיעתו קודם שאירע הנזק. ולכן נקט רבי ראובן באופן קצת שונה, שחיוב תחילתו בפשיעה, היינו שהפשיעה מחייבתו בתשלומי נזק אם יוזק החפץ, וזה שייך גם בנזיקין, שכשפשע בממונו ולא שמרו, חייבתו תורה בכל מה שיזיק.

ד. תחילתו בפשיעה וסופו באונס  שכיח

רבותינו הראשונים התקשו על הדין המבואר בהלכות נזיקין שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, מדין כיסוי בור העומד בפני שוורים ואינו עומד בפני גמלים, והתליע, ונפל שור [באונס], פטור. ולכאורה הרי תחילתו בפשיעה, שהרי אינו עומד בפני גמלים.

בדברי המאירי (5א) נתבארו ארבעה תירוצים על קושיא זו: [א] החיוב רק כשהאונס בדבר שפשע בו, וכאן פשע בגמלים והאונס בשוורים. [ב] אונס זה היה נגרם גם אם היה מכסהו כראוי לגמלים, והוי סופו באונס שאינו מחמת הפשיעה, ופטור. [ג] בור שמיעט הכתוב בשמירתו אינו מתחייב בתחילתו בפשיעה. [ד] חיוב תחילתו בפשיעה רק כשהאונס מצוי וראוי להעלותו על לב. תירוץ זה מבואר גם דברי המחנה אפרים (5ב) בשם מהרש"ך, אך חלק עליו משום שבצריפא דאורבני (1א) לא שכיח גנבים. וראה בש"ך (5ג) שהביא דברי המהרש"ך, וחלק עליו.

רבי עקיבא איגר (6א) ביאר גם דין זה על פי יסוד המבואר לעיל, שחיוב תחילתו בפשיעה להלכה הוא משום שהאונס נחשב גם  כן לפשיעה, ואם כן סבא זו לא שייכת באונס שאינו שכיח, אבל לשיטות שחיוב תחילתו בפשיעה הוא מחמת שהפשיעה עצמה מחייבת, ודאי חייב גם באונס שאינו שכיח.

הרמב"ם (6ב) הביא את דין כיסוי שהתליע ונפל שם שור, שפטור אף שפשע משום גמלים המצויים שם. והשיג עליו הראב"ד שהרי"ף לא הביא סוגיא זו משום דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב [והעירו נושאי כליו של הרמב"ם, שאין זה קשה היות ובנדון זה והאונס אינו מחמת הפשיעה, ולכן פטור].

אולם הערוך השולחן (6ג) הוכיח מדברי הרמב"ם כי רק בשומרים מתחייב בתחילתו בפשיעה, שבקבלתו השמירה מתחייב שכשייפשע ייתחייב לשלם, אך בנזיקין אינו חייב אלא כשפשע בנזק זה [ודבריו צ"ע מהגמרא דלעיל 4א).

בשולחן ערוך (6ד) פסק כדין הרמב"ם וביאר הסמ"ע שהוא משום שנחשב אונס שאינו מחמת הפשיעה, והרמ"א הביא שיש מחלקין בזה.

רבי אשר וייס (7א) הביא את דברי רבי עקיבא איגר (הנ"ל 3ג) בביאור דין תחילתו בפשיעה, ודן בדבריו, ופירש באופן אחר, שיסוד אונס דרחמנא פטריה הוא משום "מאי הויא ליה למיעבד", ואם כן כשתחילתו בפשיעה תו לא שייך מאי הויא ליה למעבד, ואין לו פטור אונס. וראה בדבריו בהרחבה מה שביאר על פי דרכו, ובנדון הטעם שחייב רק באונס שכיח, משום שרק פטור על אונס זה יכולה הפשיעה להפקיע.

ה. תחילתו בפשיעה וסופו באונס – סיכום שיטות הראשונים

בקובץ דרכי הוראה (8א) סיכם את שש הגמרות שבהם הובא דין תחילתו בפשיעה:

א. ההוא גברא דאפקיד זוזי בצריפא דאורבני (1א). ב. פשע בה ויצאת לאגם (1ב). ג. רועה שהניח עדרו ובא לעיר (2ב). ד. הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם, אבל נפלו פטור, דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ה. כותל רעוע והבהמה חתרה (4א). ו. כיסהו כראוי לשוורים (5א).

וראה במה שכתב בביאור מחלוקת אביי ורבא בנדון פשע בה ויצאת לאגם.

ו. תחילתו בפשיעה וסופו באונס – פסק הלכה

השולחן ערוך (9א,10א) פסק הדין שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אך פשע בה ויצאת לאגם, פטור כרבא משום שלא גרמה לה יציאתה – יעויין היטב בפרטי הדינים בדבריו ובדברי הנושאי כלים.

סיכום – ספר משפט החושן (10ב-11א).

ז. תחילתו בפשיעה וסופו באונס – נידונים מעשיים

בספר חשוקי חמד (12א) חייב את המזיק בפורים עם חומר מסוכן, ואף שמותר להזיק מכח שמחת פורים, מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כי קניית והחזקת המוצרים האלו בביתו הוא חטא, ואין לו בזה טענת אונס.

בקובץ חמדת הימים (12ב 13א) דן האם כשחפצים ניזוקו באונס בזמן הובלה במשאית שנעשה בה שימוש שלא על פי המותר [בעומס יתר] – זכאי הבעלים לפיצוי מדין "תחילתו בפשיעה" מחמת העמסת יתר.