מצות עשה מהתורה: "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (1) וצבע הפתיל מזכיר לאדם את כסא הכבוד, כדברי הגמרא במנחות (1). כידוע, במשך מאות בשנים לא הטילו רבותינו הראשונים והאחרונים תכלת בציציותיהם, עד שלפני כמאה וחמישים שנה, טען האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון חנוך ליינער זצ"ל, שמצא את החלזון ממנו צבעו את התכלת. מלבד שיטתו, ישנם דעות אחרות בדבר זיהוי החלזון.

השאלות הן: האם ומתי פסקה צביעת התכלת, ומדוע. ומה הן הסיבות שלמעשה רוב מנין ובנין של גדולי ישראל במשך הדורות, לא הטילו תכלת בציציותיהם.

א. בטרם נבוא ללימוד סוגיית זיהוי החלזון ממנו צובעים את התכלת, יש להקדים שני פרטים במהות מצות התכלת. משנה מפורשת בתחילת פרק "התכלת" במסכת מנחות (1) ש"התכלת אינה מעכבת את הלבן", ועי' ברש"י שם: "ואע"ג דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן, יצא". ובסוגיית הגמרא מובא שנחלקו רבי וחכמים בדין "תכלת מעכב את לבן". ולמדנו מכאן:

[א] מחלוקת האם "תכלת מעכב את הלבן", וראה בספר הציצית (2); מאת הרב צבי כהן, בני ברק) שיטות הפוסקים בזה להלכה, ולהלן יבואר שיש בזה נפקא מינה לקיום מצות ציצית כתיקונה בזמן הזה שאין תכלת.

[ב] בדברי רש"י הנ"ל [וכן הוא בתוספות שם ד"ה התכלת] מפורש שמנין חוטי התכלת, הוא ב' חוטים דהיינו ארבעה מתוך שמונה [בציצית יש ד' פתילים שכופלים אותם בתוך הנקב, ובסך הכל שמונה חוטים]. אמנם לדעת הרמב"ם [(4); פ"א מהל' ציצית ה"ו] התכלת הוא חוט אחד משמונה, ואילו הראב"ד [בהשגות שם] סובר שב' חוטים תכלת [דהיינו פתיל אחד כפול] והששה נותרים לבן. וראה סיכום השיטות בספר הציצית (2) ומה שציין שם [הערה (8)] שהאדמו"ר מראדזין שחידש את צביעת התכלת הכריע למעשה כהרמב"ם, וכך נוהגים חסידיו. ואילו חסידי ברסלב נוקטים כהראב"ד וצובעים שני חוטי תכלת וששה לבן [ובעיקר הסיבה מדוע מטילים חסידי ברסלב תכלת כשיטת ראדזין, ראה בעמ' (9)].

ב. והנה חז"ל מסרו בגמרא במנחות [(3); דף מד עמ' א] את הסימנים למציאת החלזון ממנו צובעים את התכלת:

"חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת". ובמדרש (3) נאמר סימן נוסף: "החלזון הזה, כשגדל, מלבושו גדל עמו". ולהלן נדון בהרחבה בדקדוק לשון חז"ל מה פשר סימנים אלו, והאם הם מתקיימים לפי כל אחת מהשיטות שטענו כי מצאו את החלזון ממנו צבעו התכלת מאז ומעולם [וראה בדברי הברייתא במסכת ציצית (5) שהובאו סימנים אלו, ובמה שהוסיף שם הגר"ח קנייבסקי בביאוריו].

עוד מבואר בגמרא במנחות [(3); דף מב עמ' ב] תהליך צביעת התכלת: "מייתינן דם חלזון וסמנין [חומרים שהצבעים נותנים בצבע כדי לייצבו ולשבחו, עי' רש"י שם] ורמינן להו ביורה [דוד שבו מתבשלים כל החומרים הנ"ל] ומרתחינן ליה". וראה ברמב"ם [(4); פ"ב מהל' ציצית] פרטי דיני התכלת, צביעתו, והבדיקות שבודקים לדעת אם נצבעה כהלכתה.

ג. עתה נפנה ללבן את סוגיית קיום מצות התכלת בזמן הזה.

כאשר גמלה בלבו של האדמו"ר מראדזין ההחלטה לנסות למצוא את החלזון ממנו צבעו בעבר את התכלת, ערך קונטרס בשם "שפוני טמוני חול" [(5); מלשון הכתוב (דברים לג, יט) "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל", האמור על החלזון הנמצא בחלקו של זבולון, עי"ש ברש"י] בו הוא מוכיח שניתן למצוא את החלזון גם כיום.

בראשית דבריו הוא מציג את הטענה המרכזית, שלאור דברי הגמרא במנחות (3) שהתכלת הוא "דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה", מאחר ואבד לנו החשבון מתי השנה שעולה החלזון מן הים, הרי שאין אפשרות להשיגו כיום. על טענה זו השיב, כי ודאי אין לפרש את דברי חז"ל שרק פעם בשבעים שנה החלזון מצוי, ושאר השנים לא ניתן להשיגו כלל. שהרי מפורש בדברי הגמרא בשבת (עה, א) שנובזראדן השאיר בארץ ישראל את הכורמים וה"יוגבים", וה"יוגבים" הם ציידי החלזונות "ואם כן יפלא, וכי השאיר אותם לדבר שהוא אחת לשבעים שנה, וגם הלשון ציידי חלזון משמע,  שהיו תמיד ציידי חלזון". ומתוך כך הסיק: "אלא נראה ברור שגם החלזון עצמו נמצא תמיד ויכולים לצוד אותו, והא דקאמר עולה אחת לשבעים שנה, היינו שאחת לשבעים שנה עולה ומתרבה, אבל אחר כך, הגם שנמצא גם כן, אבל אינו מצוי כל כך".

עוד מביא האדמו"ר מראדזין, את דברי מדרשי חז"ל שהתכלת "נגנז", ומוכיח לבאר כי "לשון 'נגנז' שבמדרש, אין הכוונה שנגנז לגמרי ואינו אפשר ימצא כלל, אלא על שם שהופסק מציאותו לכלל ישראל, שמחמת יוקר מציאותו ולסיבת קושי וטלטול הגלות הופסק קיום מצות התכלת אצל כלל ישראל לפי שלא היה מצוי להם, הגם שליחידי סגולה שבדור היה תכלת, קרי ליה נגנז". וראה בדבריו שם מתי לדעתו פסקה צביעת התכלת, ומה הסיבות לכך.

שיטת האדמו"ר מראדזין

ד. לאחר שקבע האדמו"ר מראדזין כי ניתן למצוא את החלזון ממנו צובעים את התכלת גם כיום, יצא במסע לזיהויו, כפי שהעיד בפתיחה לספר "פתיל תכלת" (6) שחיבר, לאחר שהודיע כי "בעזרתו יתברך ובחמלתו עלינו, אחר החיפוש מצאנו את החלזון שדברו עליו חז"ל, בכל סימניו שנתנו בו חז"ל". ראה בדבריו שם תיאור אחד עשרה סימנים שמצא ב"דג הדיו", שלדעתו הוא הוא החלזון שצובעים מדמו את התכלת [ראה תמונת דיוקנו שם].

כדרכם של "חידושים", נתקל האדמו"ר מראדזין בהסתייגות רבה מצדם של רוב גדולי דורו, שלא נטו להסכים עם גילויו ועם החידוש המעשי של צביעת התכלת, איש איש ונימוקיו עמו. האדמו"ר מראדזין חיבר ספר מיוחד בשם "עין התכלת" (7) שבו דן בהרחבה בטענות אלו. מפאת אריכות הדברים, הבאנו כאן את הטענות המרכזיות.

[א] "הגאב"ד דבריסק", הלוא הוא רבי יוסף דב סולובייצ'יק [בעל ה'בית הלוי'] גרס שמכיון שהדג וגם הוצאת צבעו היה ידוע במציאות בכל הזמנים  שעברו עלינו מאז פסקה התכלת מישראל, ועם כל זאת לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו "הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ובמסורה מאבותינו, כי הדג וצבעו אינו החלזון והתכלת, אף שהוא בכל הסימנים שסימנו בו חז"ל, כי אפילו נרבה כחול בראיות, לא יועילו נגד הקבלה והמסורה". ועי"ש בדברי האדמו"ר מראדזין מה שהשיב לטענה זו [וראה בשו"ת תשובות והנהגות (13) טענה דומה בשם הגרי"ז מבריסק, שבחלזון לא נמסרו כל הסימנים ועיקרו במסורת – "ובמקום שצריך מסורת [וכעת הרי היא בטלה] ולא סגי בסימנים, אין צריך לחשוש להחמיר"].

[ב] אחת הטענות המרכזיות של האדמו"ר מראדזין היתה שיש להטיל תכלת מהחלזון שמצא, מדין 'ספק דאורייתא לחומרא', שהרי גם אם לכל הפחות נחשיב את התכלת המופק מ"דג הדיו" כ"ספק", עלינו להטילו בציציות כדי לקיים את מצות התכלת בציצית מדין 'ספק דאורייתא לחומרא'.

כנגד טענו זו השיבוהו שיש לקיים מצוות מדין 'ספק דאורייתא לחומרא', רק כאשר על ידי שיחמיר על עצמו, יתקן את המצב, שכעת יצא בוודאות מהספק [כגון ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש, שבמה שחוזר יוצא בוודאות מידי ספק חיובו ממה נפשך]. אבל אם גם כשמקיים את המצוה מחמת הספק, עדיין נשאר הספק על מקומו לעולם [כגון בתכלת, שאפילו אם יצבע בדם 'דג הדיו', מי יתקע לידינו בוודאות שזהו החלזון האמיתי] – לא נאמר דין 'ספק דאורייתא לחומרא'. ועי"ש בדברי האדמו"ר מראדזין תשובתו לטענה זו.

[ג] הגאון מקוטנא [מגדולי אותו הדור] ייחד שלוש תשובות בשו"ת ישועות מלכו (12) להגיב על שיטת האדמו"ר מראדזין, ולדעתו מכיון שבדורות האחרונים נקבע להלכה ש"אין התכלת מעכב את הלבן" (2) אזי "סמכו כיון שיש חשש סכנה בתכלת, עי' בספרי פרשת ברכה, לא קיימו אלא לבן בלבד, וכמדרשו של האריז"ל דאין תכלת אלא בזמן ביהמ"ק. והוסיף, שגם אם נסכים לזיהוי דג הדיו כהחלזון, אין זה אלא "ספק", וא"כ "מאחר שאין לנו ידיעה ברורה שזה התכלת, אין לנו להניח את הוודאי ולהחמיר מספק, והוא מסיק: "על כן אי אפשר לסמוך ולסייע את מלאכתו [של האדמו"ר מראדזין. יצויין כי בספר 'עין התכלת' נמצאת תגובתו המפורטת של האדמו"ר מראדזין לדברי הגאון מקוטנא].

ה. שיטות נוספות בדבר זיהוי החלזון – ראה בספר התכלת ((8); מאת הרב מנחם בורנשטיין, ירושלים תשמ"ח) סיכום שיטת הרב הרצוג שהחלזון הוא ה'ינטינה' , ושיטת אנשי המדע שהוא ה'מורקס' [ראה תמונות חלזונות אלו בעמ' (6)].

וראה שם בהרחבה, משא ומתן בסימנים שנתנו חז"ל לחלזון לפי שיטות אלו, הקושיות שהקשו על האדמו"ר מראדזין, והקושיות שיש על שיטות אלו. וכן במאמריהם של הרב מרדכי אברהם כ"ץ (10) שצידד בדעת אנשי המדע שהחלזון הוא ה'מורקס', ומה שסתר את דבריו הרב שלמה אנגלרד [האדמו"ר מראדזין שליט"א] במאמרו (11).

ו. פרטים נוספים על חידוש צביעת התכלת בזמנינו, ראה במאמר חידוש התכלת (9).

ז. דברי פוסקי דורינו [הגרי"ש אלישיב, הגר"מ שטרנבוך – תשובות והנהגות] בדין קיום מצות תכלת בציצית בזמנינו (13), האם ראוי לצבוע את הציצית בתכלת גם כשאין ודאוות מוחלטת שאכן זהו החלזון שממנו צבעו בעבר את התכלת.