א. בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (1) דנו בדבריו של רב הונא בדין "תליוהו וזבין", דהיינו מי שתלו אותו או עשו לו יסורים עד שמכר וקיבל הדמים, אשר לדעת רב הונא "זביניה זביני" – המכר חל. ומבואר בסוגיא, כי דין זה "סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה", ופירש הרשב"ם: "דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני, הואיל ואיכא תרתי, יסורים ומתן מעות". ועוד מבואר בסוגיא, שאם המוכר באונס מסר "מודעא", דהיינו החתים עדים לפני המכירה, שמכירה זו נעשתה באונס, הרי שהמכירה בטילה ואין לה כל תוקף.
וכתבו הרשב"ם (1) ד"ה ואית דגרס) והתוספות (1) ד"ה אמר רבא) לחלק בין תליוהו וזבין [מכירה באונס] שהמכר קיים, לתליוהו ויהיב [מתנה באונס] שהמתנה אינה קיימת "דכיון דלא מקבל מידי, לא גמר ומקני". ובביאור הדברים כתב בחידושי רבי שמעון שקאפ (4) "ענין אונס שהוא מגרע עיקר מעשה העבירה, משום דאיכא חסרון הרצון. ואם כן גם בקנין שאונס מבטל, הוא מחמת חסרון הרצון. ולפי זה הא דתליוהו ויהיב לא מהני, הוא משום שאין בזה רצון מוחלט לפי ערך הראוי להקנאה. ורק במכירה דיינינן דבאמת כיון דנוטל דמים [בוחר בזה] שעל ידי זה ינצל עכשיו מיסורים, והוא מתרצה בלב גמור".
והנה בסוגיית הגמרא בגיטין (2) בדין "סיקריקון" [עכו"ם רוצח שנתן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו] התבארו ג' גזירות שגזרו העכו"ם: [א] כל דלא קטיל ליקטוהו – כל רומאי הרואה יהודי ולא הורגו, יֵהרג. [ב] כל דקטיל, לייתי ארבע זוזי – כל רומאי הרואה יהודי ולא הורגו, ישלם ארבע זוזים. [ג] כל דקטיל, לקטלוהו – כל רומאי שהורג יהודי, יהרגוהו. ולכן בתקופה של שתי הגזירות הראשונות "כיון דקטלי [מכיון שהרומאים היו הורגים את היהודים] אגב אונסיה גמר ומקני" [היה היהודי גומר בדעתו להקנות לסיקריקון את קרקעו, וחל הקנין]. ופירש רש"י: "כי אמר לו [הגוי] שא קרקע זו והניחני, אקנייה ניהליה בלב שלם, וקיימא לן תלאו וזבין זביניה זבינא".
ובבית יוסף (3) הביא את קושיית הראשונים על רש"י, מדוע דומה דין סיקריקון לתליוהו וזבין, והרי היהודי לא קיבל דמים מהעכו"ם, ואם כן אין זה אלא כדין תליוהו ויהיב, שאין הקנין חל [ועי"ש בתירוצי הראשונים שהביא]. ותירץ הבית יוסף, שיש הבדל בין אנסוהו לתת קרקע זו, שבלי קבלת כסף אינו גמר ומקני – לבין אנסוהו אך לא אנסוהו לתת קרקע מסויימת, והוא הציל עצמו בקרקע זו – שאז כשנותן לו קרקע, גם בלא דמים גמר ומקני. ומעתה שפיר דומה דין הסיקריקון לדין תליוהו וזבין שאגב אונסיה גמר ומקני.
וראה בדברי רבי איצל'ה מפוניבז' בספרו זכר יצחק (5) במה שהסביר את החילוק בין תליוהו וזבין לתליוהו ויהיב, שבתליוהו ויהיב "איכא אומדנא דמוכח דרצונו היה שבזמן שיבוטל האונס תבוטל המתנה, אבל גבי תליוהו וזבין מתחילה היה מוכרח למכור ונתרצה, אם כן מכירתו מכירה גמורה, ואומדנא דמוכח ליכא דרצה שיבוטל המקח היכא שיבוטל האונס, דהא קיבל דמים ולא הפסיד כלום". ולפי זה ביאר את דין סיקריקון: "וכל זה נפקא מינה היכא דיכול להיות שיבוטל האונס, אבל היכא דבזמן שאנס אותו לא היה שום סלקא דעתך שיבוטל האונס כמו גבי סיקריקון, גבי תליוהו ונתן נמי הוי מתנה".
ב. על פי חילוקו של הבית יוסף, בין אנסוהו לתת קרקע זו, לבין אנסוהו אך לא אנסוהו לתת קרקע מסויימת, יישבו הגר"ש שקאפ (4) ורבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (4) את דברי הרמב"ם התמוהים מיניה וביה, שמחד גיסא פסק (4) הלכה ד) שהעובר עבירה באונס [שהיה צריך להיהרג ולא לעבור] אינו נענש, ומאידך (שם הלכה ו) כתב שמי שנאנס מחמת חוליו להתרפא בדבר איסור, נענש בעונש הראוי לו, וצ"ע.
אמנם על פי יסוד חילוקו של מרן הבית יוסף בין אונס על גוף המעשה לבין מעשה מתוך מצב של אונס, מבוארים היטב דברי הרמב"ם. מי שנאנס על המעשה, דהיינו שאנסוהו לעבור עבירה, מכיון שהמעשה היה באונס, מעשה זה אינו נחשב כלל כמעשה, ופשיטא שגם לא יענש בגללו. ברם חולה שנתרפא בדבר איסור "כיון שהוא עושה מעצמו כדי להציל, אינו נקרא אונס רק ברצון, כיון שבחר מעצמו".
וכיסוד חילוק זה ביאר גם רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (10), והטעים את הדברים בלשון הגמרא במסקנת הסוגיא "שאני אונסא דנפשיה מאונסא אחרינא", דהיינו דאונסא דנפשיה לא הוי אונס כיון שהוא זה שהחליט למכור כדי להקל על מצוקתו. אבל אונס שאחרים כופים אותו למכור הוא אונס גמור, ולא הוי קנין [והוסיף שם: "וכעין זה מצינו בדברי הפוסקים אודות מעשה שליסטים פגעו בקבוצת יהודים וביקשו להורגם, ואשת איש מסרה עצמה לעבירה להצילם ממות, ונקטו הפוסקים שהיא נאסרה על בעלה, ולא הוי כאנוסה, אחר שזינתה מדעתה וברצונה, והוי כאונסא דנפשיה דלא חשיב אונס"].
ג. ועי' בזכר יצחק (5) שגם ביאר את דברי הרמב"ם באופן הנ"ל, והוסיף לבאר לפי זה את חידושו של הראב"ד (5) הלכה ד) בדין מציל עצמו בממון חברו, שאם המלך אנסו להביא ממון חברו, אינו חייב לשלם לחברו. והקשו הראשונים על הראב"ד מדברי הגמרא בפרק הכונס (3) דקיימא לן "אסור להציל עצמו מממון חברו". ותירץ הזכר יצחק, שמאחר ולא הזיק מדעתו, אלא מחמת מה שאנסוהו, נפטר. מה שאין כן דוד המלך ששרף את הגדישים מדעתו, הרי זה דומה לדין המתרפא בעבודה זרה, שמכניס עצמו למצב לאונס, ולכן אינו נפטר.
וראה בדברי רבי איסר זלמן מלצר (5) בספרו אבן האזל, לבאר את שיטת הרמב"ם מהשגת הראב"ד, מדוע לא נפטור את הנאנס מלהשיב את תשלומי הממון ככל דבר הנעשה מחמת אונס פיקוח נפש דלא חשיב כמעשה, ותלה הגרא"ז את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בגדר מעשה שהותר לעשותו מחמת היתר פיקוח נפש, אי הוי גדר של "הותרה" או "דחויה". לדעת הרמב"ם, היתר פקוח נפש הוא "דחויה" [כשיטתו המבוארת בשיעור בענין פקוח נפש בשבת], ולכן גם במציל עצמו בממון חברו הוי "דחויה" וצריך להחזיר התשלום לחברו. ברם לדעת הראב"ד היתר פקוח נפש הוא "הותרה" [כשיטתו המבוארת בשיעור הנ"ל], ולכן גם במציל עצמו בממון חברו הוי "הותרה", ואינו צריך לשלם לחברו אם מסר את ממונו למלכות.
- סיכום דיני מכירה ומתנה באונס, ודיני מסירת מודעא – שו"ע (6)-(7), וספר פתחי חושן (8)-(9).
- מי שאנסוהו לקנות – הרמ"א (7) סי' רה סע' יב) פסק שאינו קנין, והיינו משום שלא שייכת הסברא ש"אגב אונסיה גמר ומקני". ועי' בפתחי חושן (8) הערה יט) במה שהביא מדברי הפוסקים בדין זה.
- מחילה ופשרה – בשו"ע (6) סי' רה סע' ג) נפסק: "פשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה". ופירש הסמ"ע, שבכל פשרה כל אחד מוותר מתביעותיו קצת, והרי זה כמכר שזה נותן המקח וזה נותן דמים.
ד. הסכמה לפשרה בערכאות האם דינה כמתנה בכפיה – יעו' במאמרו של הרב בן שמעון (11), שלכאורה הסכמת הנתבע להגיע לפשרה בערכאות נחשבת ככפייה, וחשיב כתליוהו ויהיב, שאין מתנתו מתנה ויכול הנתבע לחזור בו, ואסור לתובע להפעיל את פסק דינו של השופט. ועי"ש במש"כ בנדון טענת אונס בפניה לערכאות, ובנדון מסירת מודעא במקום כפיה.
ה. תוקף חתימה על הסכם מכירת חלק משותפות מחמת אילוצים כלכליים – האם נחשב כתליוהו וזבין, וחל המכר, יעו' במאמרו של הרב עזרא בר שלום (12).
ו. מעשה שהיה באדם ששילם לקבלן תוספת שכר עבור חציבה בקיר בטון לצורך בניית תקרה של חדר חדש, לאחר שהקבלן איים שאם לא יקבל את שכרו יפסיק את עבודתו באמצע, ובאו לדין תורה האם רשאי להוציא את הכסף מידיו. יעו' בפסק הדין של בית הדין לענייני ממונות בירושלים (12) במה שדנו האם לתשלום זה יש דין "תליוהו וזבין" [שחל המכר, ואינו יכול להוציא הכסף בחזרה] או "תליוהו ויהיב" [שלא חלה המתנה, ואולי יוכל להוציא הכסף שניתן].
ז. ידועים דברי הגמרא במסכת שבת "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית – מכאן מודעא רבה לאורייתא". ופירש רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם, יש להם תשובה, שקבלוה באונס. והקשו המפרשים, מדוע יש כאן טענת אונס, והרי "תליוהו וזבין", המכר חל. וראה בדברי רבי אליהו שלזינגר [רבה של גילה, ירושלים] בספרו אלה הם מועדי (13) ובמאמר של רבי דניאל לרפלד (13), במה שהביאו מדברי המפרשים כמה דרכים ביישוב קושיא זו.
