תלמוד תורה לנשים

ידועים דברי המשנה במסכת סוטה (1) "כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תִּפְלוּת". ופירש רש"י (1) סוטה כא, ב ד"ה כאילו) "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע".

במאה השנים האחרונות, הוקמו בכל קהילות ישראל בעולם, מסגרות לימוד לנשים מגיל צעיר ועד שנות הבגרות, בבתי ספר יסודיים, תיכוניים ומכללות, בהם מלמדים שיעורי עיון בפירושי התנ"ך, בהלכה ובמחשבת ישראל. מציאות זו מעוררת כמובן, תמיהה עצומה, מדוע אין בכך חשש "לימוד תִּפְלוּת".

יישוב תמיהה זו מצריך בירור מקיף מנין שאבו הפוסקים את המקור להיתר לימוד תורה לנשים בזמן הזה, ומה נכלל בהיתר זה: לימוד תורה שבכתב או תורה שבעל פה, הלכות שנשים חייבות או גם פרשנות תנ"ך וספרי מחשבה.

חיוב נשים בתלמוד תורה

א. בסוגיית הגמרא במסכת קידושין (1) מבואר כי נשים אינן מחוייבות בתלמוד תורה.

ומשמע מפשטות הסוגיא כי אם היו רוצות ללמוד, אין בכך כל מניעה, ויתכן שגם יקבלו על לימודן שכר כדין "אינו מצווה ועושה". וכמו כן, היה נראה שאמנם אין חיוב ללמד תורה לנשים, אך גם אין איסור בכך.

אולם במסכת סוטה (1) נחלקו במשנה האם מותר ללמד בתו תורה, ולדעת רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת". ובגמרא (1) סוטה כא, ב) ביארו: "מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח, יב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית". ופירש רש"י: "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע". לדעת רבי אליעזר, לימוד התורה מפתח באדם חכמה ו"ערמומיות". ולכן אין ללמד את בתו תורה, כדי שלא תהיה "ערמומית", ותבוא לעשות מעשים שאינן ראויים בצנעה.

והמאירי בסוטה (1) כתב בביאור דברי רבי אליעזר: "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת, רצונו לומר דברים תפלים. שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה, והיא סבורה שהשיגה, ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל". וכתב בשו"ת שבט הלוי (8) "הנה הגדיר המאירי איסור הלימוד בהסבר נפלא, שע"י שמלעיטים לה בדברים שהם בדרך הטבע למעלה מהשגתה, אבל אין שכלה מספיק להשיג הדברים על בוריים, אבל האשה סוברת שכן השיגה, ומתפארת בחכמתה הקטועה הזאת, ויוצא מזה משפט מעוקל. ומסיים עוד המאירי, ובתלמוד המערב (ירושלמי פ"ג דסוטה) אמרו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, ע"כ. פירוש, שיש בזה עלבון בתורה שיהיו דברי תורה נתונים לשקול דעת נשים".

להלכה פסק הרמב"ם (3) כשיטת רבי אליעזר: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תִּפְלוּת". והוסיף הרמב"ם: "במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תִּפְלוּת". ומבואר בדבריו כי נשים אינן מצוות בלימוד תורה, אך אם למדו תורה, מקבלות שכר כ"אינו מצווה ועושה". וכמו כן יש הבדל בין לימוד תורה שבעל פה שנחשב "כאילו למדה תִּפְלוּת", ללימוד תורה שבכתב, שאינו נחשב "כאילו למדה תִּפְלוּת".

דברי הרמב"ם הובאו ככתבם וכלשונם בטור (3) ושו"ע (4) יו"ד סי' רמו סעי' ו) ועי"ש בגירסת הטור בדברי הרמב"ם.

לימוד הלכות שנשים מחוייבות בקיומן

ב. על דברי רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת", נשאל המהרי"ל (2) מדוע אסר רבי אליעזר ללמד תורה לנשים, והרי אם לא ילמדו תורה, כיצד יֵדעו מה אסור ומה מותר להן לעשות.

השואל את המהרי"ל חיזק את הקושיא מדברי הגמרא בסנהדרין (2) שבזמנו של חזקיהו המלך "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה". משמע איפוא, כי בזמנו של חזקיהו, גם נשים ותינוקות למדו תורה בבית המדרש.

המהרי"ל השיב, כי אכן אין ללמד נשים גם את ההלכות שצריכות לדעת לקיום המצוות ולהיזהר מאיסורים "דהוי כמלמדה תִּפְלוּת", ולשאלה כיצד ידעו לשמור ולקיים את המצוות, השיב כי "אפשר שילמדו על פי הקבלה השורשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה. כאשר אנו רואים בדורינו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ". הנשים ידעו מה מוטל עליהן לעשות, וממה צריכות להיזהר מעצמן – בקבלה של שורשי וכללי ההלכה מהוריהן, אך לא בצורת לימוד מסודר. וכאשר יתעורר להן ספק בהלכה ויהיה להן צורך בבירורו, ישאלו את "המורה" מה לעשות.  ועל פי זה ביאר המהרי"ל, שאין כוונת הגמרא בסנהדרין שבימי חזקיהו היו הנשים והתינוקות בקיאות בדיני טומאה וטהרה, כי למדו הלכות אלו בבית המדרש "אלא היו על פי קבלת אביהם שהיו בקיאים וגדולים בתורה".  ובהמשך דבריו כתב המהרי"ל: "אמנם יותר נראה לי שמעצמם עשו", והיינו שהנשים והתינוקות בדורו של חזקיהו למדו תורה מעצמן.

על כל פנים, מדברי המהרי"ל עולה, כי בכלל האיסור ללמד תורה לנשים, יש גם איסור ללמדן הלכות.

ברם בספר חסידים (3) כתב: "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות, כגון פסקי הלכות", וכן פסק הרמ"א (4) למעשה: "ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה". ואף מרן השו"ע, שפסק (3) "נשים מברכות ברכת התורה", הביא בספרו בית יוסף [או"ח סי' מז; הובא בביאור הלכה שם] את תמיהת הראשונים היאך נשים מברכות ברכות התורה, והרי אינן מחוייבות בלימוד תורה [וכידוע, השו"ע הכריע בכמה מקומות שנשים אינן מברכות על קיום מ"ע שהזמן גרמן, מכיון שאינן מצוות בזה]. ותירץ הבית יוסף על פי דברי הסמ"ג "שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכים להן", וממילא מברכות ברכות התורה על לימוד הדינים השייכים להן [ובשו"ת שבט הלוי (8) חידש, שגם לימוד ההלכות לנשים הותר רק בדרך "שמיעה" ולא כאשר הן קוראות ולמודות את ההלכות בעיון מתוך הספרים].

וראה בספר רץ כצבי (12) שהביא מדברי הבית הלוי, שיש שני דינים בחיוב תלמוד תורה: [א] חיוב כתכלית מצד עצם הלימוד. [ב] חיוב ללמוד כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות. ומכאן ההבדל בין אנשים החייבים בשני הדינים, דהיינו חובת לימוד התורה על מנת לדעת כדי לקיים את המצוות, וחובת לימוד כתכלית מצד עצם הלימוד [ללמוד גם מה שכבר יודעים, וגם מה שלא מצווים לעשות]. לנשים הפטורות מחיוב תלמוד תורה כתכלית מצד עצם הלימוד, כמפורש בגמרא בקידושין (1) אך חייבות בלימוד התורה לדעת כדי לקיים את המצוות, ועל חיוב זה מברכות ברכות התורה.

לימוד תורה בעצמה

ג. הפרישה (3) דייק מלשון הרמב"ם, שאין איסור לנשים ללמוד תורה בעצמן, כי המלמד את הנשים תורה הרי אינו יודע האם "דעתן מכוונת להתלמד", ולכן יש לחשוש שהיות ורוב הנשים "אין דעתם מכוונת להתלמד", הן עלולות "להוציא דברי תורה לדברי הבאי". מאידך, אם אשה מעוניינת ללמוד תורה מרצונה החופשי, היא "מוציאה עצמה" מרוב הנשים, שהרי רצונה ללמוד בעצמה מוכיח ש"דעתה מכוונת להתלמד", ולפיכך רשאית ללמוד בעצמה גם תורה שבעל פה, ומקבלת שכר על לימודה. וכן נקט הגרא"מ שך בספרו אביעזרי (3) לדייק מדברי הרמב"ם.

אולם בשו"ת שבט הלוי (8) כתב שדברי הפרישה לא נאמרו כהוראה לכתחילה אלא למצב של דיעבד. דהיינו איסור יש גם על האשה בעצמה, אך אם עברה ולמדה והתברר בדיעבד שאינה מסלפת את דברי התורה, היא מקבלת שכר.

• • •

תלמוד תורה לנשים בזמן הזה

ד. כאמור לעיל,  בראשית הקמת בית הספר החרדי הראשון לבנות [שנקרא "בית יעקב"] בעיר קראקוב בפולין בשנת תרפ"ח (1918), נדרשו הפוסקים להשיב לשאלה, אלו "מקצועות" תורניים מותר ללמד את הבנות,  לאור פסיקתם המפורשת של הרמב"ם והשו"ע  שאסור ללמד תורה לנשים.

"פוסק הדור" באותם הימים, מרן החפץ חיים, הניח בספרו ליקוטי הלכות (5) את יסודות ההיתר ללמד תורה לנשים בזמן הזה, בקובעו כי דברי חז"ל ופסיקת השו"ע שאין ללמד תורה לנשים, התאימו למציאות הדורות הקודמים, שהנשים  דרו סמוך ונראה לבית הוריהן. ולכן חז"ל לא ראו צורך ללמדן תורה, כי אמונתם היהודית וכן הנהגתם בשמירת התורה ובקיום המצוות התבססה על חינוכם מאבות המשפחה, ואדרבה אסרו ללמדם תורה מחמת החשש שמא לימוד התורה יוסיף בהן "ערמומיות". אולם במציאות של הדורות האחרונים, שהנשים מושפעות מאד מהחברה הסובבת אותן ואף רוכשות השכלה במימדים נרחבים ביותר, חובת השעה ללמדן את כל "מקצועות הקודש", לרבות תורה שבכתב, נביאים וכתובים ולימוד מוסרי חז"ל, פן "יסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".  החפץ חיים חזר על דבריו במכתב מתאריך כ"ג בשבת תרצ"ג (4).

וכן נראה מדברי הרש"ר הירש (1) שכתב כי "האב פטור רק מן החובה להקנות לבתו למדנות של תורה, כי התפקיד לקנות ולמסור את מדע התורה מוטל על האיש היהודי. אולם אותה הבנה של ספרות היהדות, ואותה ידיעה של המצוות הדרושה כדי לקיים את ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, אותה יש להקנות לבנותינו לא פחות מאשר לבנינו. וכן נהגו בישראל מאז  ומתמיד. ועדות לכך היא ספרות שלמה באידיש שנכתבה בעיקר לצורך הנשים, כדי לאפשר להן את הבנת המקרא והתפילות, ולהקנות להן ידיעה עממית של ההלכה ושל תורת המוסר של החכמים".

דברים בסגנון דומה כתב רבי זלמן סורצקין, אב"ד לוצק, בשו"ת מאזנים למשפט (7) שביאר את הטעם ללימוד התורה לנשים בדורו של חזקיהו, בגלל "שהיתה השעה צריכה לכך. כי המלך אחז אביו של חזקיהו, ביטל את העבודה וחתם את התורה "ומפני שאחז עקר את האמונה מלבות בני ישראל, וכמעט שנשתכחה התורה מהם, הוכרח חזקיהו ללמוד דעת ה' ותורה ומצות לכל ישראל ואפילו לנשים". ובהקשר זה, יש לציין לדברי רבי אהרן וואלקין, אב"ד פינסק, אשר נשאל בשו"ת זקן אהרן (6) האם מותר לשלם "מעות צדקה שהתנדבו מפורש לצורך תלמוד תורה, אם רשאים לשנותם לצורך בית הספר לנערות הנקרא "בית יעקב", אי הוי זה הורדה מקדושה, דקיימא לן אין מורידין". ובתשובתו כתב בנחרצות שלא זו בלבד שאין בזה איסור אלא זו מצוה גמורה, עי"ש בדבריו.

וראה טעמים נוספים להיתר ללמד תורה לנשים בדורנו, בספר מפניני הרב (4) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, ובספר רץ כצבי (13) שהביא מדברי הראשון לציון, רבי מרדכי אליהו, בשו"ת מאמר מרדכי.

ההתנגדות להיתרו של החפץ חיים ללמד תורה לבנות

ה. לעומת המתירים לימוד תורה לנשים, כתב האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (9)-(10) שהאיסור ללמד תורה לנשים נותר על כנו גם בזמנינו, למעט לימוד ההלכות הנחוצות לנשים. ובהמשך דבריו כתב, שאין ללמד בבתי הספר לימודי ספרים העוסקים בבירור עיוני של שאלות מחשבה והשקפה [וראה במש"כ שם (סימן קמ) על דברי החפץ חיים]. גם מדברי הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (8) נראה שלא נחה דעתו מלימוד תורה לנשים בזמנינו, כדבריו: "כבר אמרתי פעם למחנך הדגול הרבני צדיק במעשיו ר' אברהם יוסף וולף, כי התורה היא נצחית, ואם אמרו כמלמדם תִּפְלוּת, כן הוא בכל הדורות. וגם אם מתירים זה משום 'עת לעשות ה' הפרו תורתיך', כי לולא זה היו הבנות עוסקות בגרוע ממנו, מכל מקום מאן מפיס, וגם מי עמד במנין על זה. ודבר פשוט שהריעותא של כאילו מלמדם תִּפְלוּת תצמח בין מוקדם בין מאוחר, וד"ת וגזירתם לא ישתנה לעולם. וקשה להעמיד דת על תלו בענין זה".

וראה בספר רץ כצבי (13) שסיכם את הביאורים בשיטת מרן החפץ חיים להקים את מסגרות הלימוד לבנות, למרות פסיקת השו"ע שאין ללמד תורה לנשים, ואין בכך "עקירה ח"ו של דברי הגמרא והשו"ע, היות: [א] והחפץ חיים התיר לשוב וללמד רק את מה שמותר ללמד מעיקר הדין ונהגו בו לאיסור, כדברי האדמו"ר מסאטמר בספרו ויואל משה (5). [ב] חז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות האחרונים, כפי שביאר הרב ניימאן בדבריו בקובץ אור ישראל (11). [ג] חז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים אלא קבוע זאת כעצה טובה.

• • •

סדרי לימוד התורה לנשים בזמנינו

ו. ממוצא דברי המתירים לימוד תורה לנשים, נבוא לבירור פרטי ההלכה – מה מותר ומה אסור ללמדן.

• תורה שבכתב ומוסרי חז"ל – החפץ חיים כתב שבזמן הזה "מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור". ובשו"ת דברי יציב (9) כתב: "ובמוסרי חז"ל ממסכת אבות שהזכיר החפץ חיים גם כן לא ביאר באיזה אופן, דאפשר שבדרך העתקה וליקוט עניינים במיוחד בשבילם". ומשמע מדבריו שלא כל מוסרי חז"ל מתאימים ללימוד עם נשים, אלא רק ליקוט העניינים הנוגעים לקיום המצוות של נשים.
• לימוד פירוש רש"י ושאר מפרשי התורה שבכתב – האדמו"ר מסאטמר (5) הוסיף: "והנה החפץ חיים כתב ללמדם חומש, אבל לא כתב עם פירוש רש"י, שזה ודאי איסור גמור ללמדם", וכן נקט לדינא בשבט הלוי (8) שכתב "עדיין אין לנו היתר ללמוד עם הבנות תנ"ך עם המפרשים העמוקים כמו הרמב"ן ואבן עזרא וכדומה. וידעתי שרוב בתי ספר לבנות בדורנו אין עומדים בזה, ומפריזים על המידה ונגד ההלכה".
• לימוד משניות וסוגיות בגמרא – האגרות משה (4) כתב שאין ללמד נשים משניות זולת "פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר". וכן כתב בשבט הלוי (8) כי "לימוד תורה שבעל פה כמשיות וגמרא וכל הדומה לזה איסור גמור וכמלמדן תפלות". אולם הגרי"ד סולובייצ'יק (4) התיר לימוד "גמרא עם פירושי ראשונים". ובספר ארחות רבנו (5) הביא שהחזון איש היתר להגר"ח קנייבסקי ללמוד סוגיא בגמרא עם אחותו באקראי. ובספר חשוקי חמד (5) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי שיש איסור ללמד נשים משניות אך "אין עליהן איסור לימדו לבד".
• לימוד משניות ומפרשי תנ"ך בעיון עם אשתו לצורך הכנתה לבחינות ממשלתיות – בספר ארחות רבנו (5) התיר.