תמימות תהיינה

בדין 'תמימות' בספירת העומר

פעמים שאדם יודע כמעט בוודאות כי באחד מימי ספירת העומר לא יוכל לספור. כגון, כגון חולה היודע שלא יוכל לספור יום אחד בגלל ניתוח מתוכנן או מי שאינו מתפלל ערבית במנין קבוע, ובדרך כלל אינו מצליח לסיים את כל הספירה – ונשאלת השאלה האם רשאי להתחיל ולספור ספירת העומר בברכה, או שמא מכיון שיודע שלא ישלים את ספירתו לא יספור בברכה.

א. שאלה זו לכאורה תלויה במחלוקת הראשונים בסוגיא במנחות (1) בדין שכח לספור יום אחד, האם הפסיד את המצוה. דעת הבה"ג (1) המובאת בתוספות במסכת מנחות (1) שאם יום אחד לא ספר ספירת העומר, אינו ממשיך לספור בברכה משום ד"בעינן תמימות". וכתבו התוספות על דבריו "ותימה גדולה הוא ולא יתכן", בלא נימוק.

והנה, ההבנה הפשוטה בדברי הבה"ג היא, כמבואר בלשון ספר החינוך (1) שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא", וכפי שיש ללמוד מלשון הכתוב "שבע שבתות תמימות" – שכל ימי ספירת העומר הינם מצווה אחת שלימה ["תמימות"].

ואכן, ברא"ש (2) מפורש טעם החולקים על הבה"ג "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה", וכמו שכתב הגרי"ז (1) בביאור המחלוקת. ולפי התוספות והרא"ש, גם אם שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, כדי לקיים את המצוה שיש בכל לילה [בתוך דבריו עורר הגרי"ז קושיא חזקה שתמהו רבים על שיטת הבה"ג, מדוע לדעתו מברכים בכל יום על ספירת העומר, והרי אם המצוה היא על כל ארבעים ותשע הימים, יברך רק ברכה אחת על כל המצוה. ותירץ הגרי"ז, דכן הדין בכל המצוות כל זמן שלא קיים את כולה, דמברכים גם על חלק ממנה, ודבריו צ"ב, ועי' להלן].

מחלוקת הראשונים הנ"ל הובאה בבית יוסף (2), שהביא מדברי תרומת הדשן (1), שלהלכה יש לחשוש לדעת הבה"ג, וחידש שבמסופק אם ספר, ימשיך לספור בברכה, מדין "ספק ספיקא", יעו"ש.

וכן נפסק בשו"ע (2) לחשוש לחומרא לדעת הבה"ג וגם לדעת התוספות והרא"ש,  כמבואר במשנה ברורה (2).

חשוב לציין את דברי הרב יוסף צבי רימון, ראש בתי המדרש במכון לב בירושלים, בספרו ספירת העומר (11), כי טעות נפוצה לחשוב שאם שכח יום אחד ולא ספר, אינו ממשיך לספור בשאר הימים. ולא היא, אלא גם מי שלא ספר יום אחד, חייב להמשיך ולספור, אלא שלא מברך.

ב. ואמנם, בהשקפה ראשונה, השאלה שפתחנו בה תלויה במחלוקת הנ"ל: לפי הבה"ג שספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, מסתבר שאם ידוע לו שלא יוכל להשלים את כל ימי הספירה ולא יקיים מצוה זו כתיקונה, הרי שכשם שהדבר מעכב את הספירה, שאינו יכול להמשיך מכאן ולהבא לספור בברכה כשהחסיר יום אחד, לכאורה כן הדבר מעכב שלא יתחיל מראש לספור בברכה, כדי שלא יתברר למפרע שלא קיים את המצוה.

ומשמע כן מדברי המשנ"ב שכתב (2) ס"ק ב) שנשים לא יברכו על ספירת העומר לפי ש"בודאי יטעו ביום אחד". משמע שהידיעה העתידית שלא יספור יום אחד גורמת לכך שמראש לא יתחיל לספור בברכה. ברם, לכשנעיין בספר שלחן שלמה (2) שחיבר רבי שלמה זלמן פיקרש, אב"ד מיר, יצא לאור בשנת תקל"א) שהוא מקור דברי המשנ"ב, מפורש בדבריו שאין כוונתו לומר, שמא תשכח יום אחד ונמצא שספירתה בטלה למפרע, אלא טעמו שמא תשכח ותמשיך אחר כך לספור בברכה. שהרי הוסיף וכתב "לפי שודאי יטעו ביום אחד, ואינן יודעות הדין", והיינו שאינן יודעות את הדין שכששוכחים שוב אין להמשיך לספור בברכה. משמע שאין בעיה בספירה למפרע, אלא הבעיה רק בהמשך ספירתה מכאן ולהבא, מחשש שמא תשכח יום אחד ותמשיך מכאן ולהבא לספור בברכה [וכפי שביאר רבי שלמה זלמן אויערבך, כמובא בספר הליכות שלמה (10) הערה 35]. נמצא כי אדרבה, מנימוקו של השולחן שלמה קמה וגם ניצבה ראיה לאידך גיסא, שלעולם יכול להתחיל בברכה אף כשברור שיום אחד לא יספור, ובלבד שלאחר מכן לא ימשיך לברך.

ג. אכן, מסברא הדבר קשה להבנה, כי לפי הבה"ג [שלהלכה יש להחמיר כשיטתו] שכל ימי הספירה הם מצוה "אחת" המורכבת מחלקים רבים ["תמימות"] ואם מחסיר יום אחד שוב אינו יכול לקיים המצוה, לכאורה אין הבדל בין ספירתו מכאן ולהבא לספירתו למפרע, כי יום אחד שחסר פוגם בכל מצוות הספירה שהיא מצוה אחת.

ונראה סמך לכך מדברי החיד"א בספרו עבודת הקודש (3) שמזהיר לא לשכוח לספור ספירת העומר, כדי שלא "יהיו כל ברכותיו לבטלה למפרע". ויוצא לפי דבריו, שאם יודע בודאי שלא ישלים ספירתו, לא יתחיל לספור בברכה.

אמנם דברי החיד"א נסתרים ממה שכתב הריטב"א בחולין (3) שהנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים ואחר כך נמלך ולא אכל, אין בכך כלום, ואינו חייב לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, כי בשעת הברכה היתה דעתו לאכול. ובשו"ת שרגא המאיר (3) מאת רבי שרגא פייביש שנעבאלג, רב בלונדון) כתב שלפי הריטב"א הוא הדין בספירת העומר, כיון שבשעה שבירך בהתחלה כראוי כי היה לו חיוב, לא נחשב ברכה לבטלה למפרע גם אם שכח אחר כך.

מאידך, יש להביא ראיה לדברי החיד"א ממה שכתבו תוספות בכתובות (3) שזבה לא מברכת על ספירתה שמא תראה ותסתור, ואז ברכתה לבטלה למפרע. וזה דלא כהריטב"א שבכהאי גוונא בשעת הספירה בדקה כדין, ומדוע שלא תברך [וכפי שנתבאר בהערות על חידושי הריטב"א, בסוף הערה 218. ובשו"ת שרגא המאיר (3) כתב לחלק בין ספירת העומר, שבשעת הספירה שפיר הוי ספירה, משא"כ בזבה שסותרת לגמרי ע"י ראייתה.  עוד תירוץ כתב הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (3) שהוכיח שיש מצוה בחצי שיעור, ממה שתיקנו לברך על ספירת העומר כל לילה, ובכל לילה שסופר מקיים חלק מהמצוה, משא"כ בזבה, אם סתרה ספירתה אין לה כל מצוה כלל. ויתכן דהיינו כוונת הגרי"ז (1) בדבריו שיש לברך גם על חלק מהמצוה].

העולה מן הדברים: נדון דידן, האם רשאי להתחיל לספור בברכה כשיודע שלא יוכל להשלים את הספירה, תלוי במחלוקת הבה"ג והתוספות. לפי תוספות שבכל יום ויום יש מצות ספירה, פשיטא שיכול להתחיל ולספור בברכה. ולדעת הבה"ג לכאורה אינו יכול, כיון שכל ימי הספירה הם מצוה אחת, וכשלא יספור יהיו כל ברכותיו לבטלה למפרע.  אלא שלפי הריטב"א, גם אליבא דהבה"ג יכול להתחיל ולברך, בדומה לנוטל ידיו ונמלך שאין ברכתו לבטלה.

ואמנם יצויין כי בשו"ת יביע אומר (4) הביא קושיא דומה ששאלו האחרונים אליבא דהבה"ג, למה לא חיישינן למיתה, שלא יזכה ח"ו להשלים כל הספירה [וכבר עמד בזה השדי חמד, כמובא בסוף הערה ביביע אומר, יעו"ש] ואם כן לעולם לא יוכל להתחיל לספור – כבספירת הזבה, שמטעם זה כתבו תוספות שלא תספור. וביאר שם, שאכן לדעת התוספות לשיטתם שבכל יום ויום יש מצות ספירה, שפיר יכול לספור העומר כי כל יום מצוה בפני עצמה, משא"כ בזבה. והקושיא מזבה היא רק אליבא דהבה"ג [וצריכים לתרץ כנ"ל, בשו"ת שרגא המאיר].

• • •

ד.  ונראה לבאר מהלך אחר בהבנת שיטת הבה"ג שיש דין "תמימות" בספירת העומר.

לפני כן נקדים ענין חשוב נוסף בדין ספירת העומר.

קיימא לן במצוות התלויות באמירה, כתפילה, קריאת שמע, ברכת המזון וכדומה, יכול לקרותם בכל לשון ובלבד שידקדק באותו לשון, כפסק השו"ע בהלכות קריאת שמע (5). אמנם המשנה ברורה הדגיש שם שכל זה בדווקא אם מבין אותו לשון לעז, אך בלשון הקודש אף אם אינו מבין מה שאומר, תמיד יוצא ידי חובה. [והטעם, כי לשון לעז אינו אלא הסכמת האומה לדבר בלשון זה, ולכן אם אינו מבין אין כלל משמעות ללשון זו. לא כן לשון הקודש שהיא לשון "בעצם", והיא המשמעות והמהות האמיתית של הדברים, על כן גם אם אינו מבין שפיר נקרא שאמר].

והנה כתב המשנ"ב בהלכות ספירות העומר (2) סוף ס"ק ה) שבספירת העומר יכול לספור בכל לשון, ובלבד שיבין אותו לשון. ולא זו בלבד, אלא אף אם סופר בלשון הקודש ואינו מבין פירוש המילים, אין זו ספירה. ולכאורה ההלכות סותרות זו את זו – כי בהלכות קריאת שמע נקט שתמיד יכול לדבר בלשון הקודש אף אם אינו מבין, ואילו בהלכות ספירת העומר כתב שגם בלשון הקודש אם לא מבין, אינו יוצא ידי חובתו.

אכן, אם נדייק בלשון המשנ"ב נשים לב כי השיב על שאלה זו בדבריו בהלכות ספירת העומר "דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זו ספירה". כלומר גריעותא היא בספירת העומר בדווקא, כי אדם שסופר ואינו מבין אין זו "ספירה". וגדרה של מצות ספירת העומר אינו "אמירה" – דהיינו לומר את מילות הספירה, אלא "ספירה", דהיינו לקבוע ולחשב את הערך המספרי של אותו פרט מרצף של מספרים, ולענין ספירת  העומר, לקבוע ולחשב את ערך המספרי של אותו יום מימי העומר. וממילא מובנת ההלכה שלספור בלי הבנה אין זה ספירה.

והדברים מבוארים בהרחבה בשו"ת דבר אברהם (5) שרצה להכריע בשאלה האם בנדון המסופק בימי הספירה האם היום שלושה או ארבעה ימים לעומר, שאינו יכול לספור בברכה ולומר "היום שלושה ימים לעומר, היום ארבעה ימים לעומר", כי מאחר ומצות הספירה אינה אמירת יום הספירה גרידא, אלא "לספור", כשהסופר מסופק ואינו יודע בהחלט את המספר אין זה מוגדר כ"ספירה" [ומכל מקום למעשה הורה שיכול לספור, עי"ש בנימוקו].

ה. עתה נשוב לביאור דברי הבה"ג שאם לא ספר יום אחד אינו ממשיך לספור בברכה ד"בעינן תמימות", ולעיל נתבארו דבריו כי זהו בגלל שכל הימים הם מצוה אחת, כמפורש בספר החינוך (1) ובדברי הרב פעלים (3).

אך לאור האמור, כתבו רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף, בשו"ת אור לציון (5)-(6) ורבי פנחס ויטמן, מו"ץ בבני ברק, בספרו מצות ספירת העומר (7), כי לפי הבה"ג דין ה"תמימות" אינו מחמת המצוה – משום שכל הימים מצווה "אחת" הם, אלא דין ה"תמימות" הוא מחמת הספירה. כלומר, מכיון שספירת העומר איננה רק "אמירה" אלא "לספור" את ימי העומר, וספירה שלימה היא רק כאשר הספירה היא רציפה, כספירה אמיתית שכל מספר מקושר למספר שלפניו ולמספר שלאחריו עד למספר הכולל והשלם – לכן אם שכח ולא ספר יום אחד, ספירת היום הבא אחריו כבר אינה "ספירה", לפי שאינה רציפה, וחסר ב"תמימות" הספירה [וראה בדברי האור לציון (6) במה שהביא סעד לדבריו מלשון הר"יץ גיאות המובא בביאור הלכה (2) ד"ה סופר. ובספר מצות ספירת העומר (7) דקדק כן מלשון ספר החינוך (1) שכתב כי לפי הבה"ג, מי ששכח יום אחד מהן "הרי כל החשבון בטל ממנו"].

נמצא שגם לדעת הבה"ג אמנם מצד המצוה, בכל יום ויום יש מצוה נפרדת לספור, אך אם דילג על יום אחד, שוב אין זו ספירה, כי ספירה פירושה רצף עוקב של מספרים שכל יום מימי הספירה מקושר ואגוד עם הימים שלפניו, ואם חסר יום אחד אינו יכול לספור כי אין רציפות, וממילא אין זו "ספירה" שהיא קביעות וחישוב טור ורצף מספרים.

ושפיר מיושב, שבאמת יכול לברך על כל יום ויום גם לדעת הבה"ג, כי בכל יום יש מצוה נפרדת לספור.

ולפי הבנה זו – לדעת הבה"ג החסרון ב"תמימות" הוא רק מכאן ולהבא, שלאחר שלא ספר יום אחד, שוב ספירתו להבא אינה רציפה, ואינה מוגדרת כ"ספירה", ולכן אינו יכול להמשיך לספור בברכה. אך אין לומר שלמפרע התבטלה ספירתו, שהרי בשעה שספר היתה ה"ספירה" רציפה במספרים עוקבים זה אחר זה, כדת וכדין. ועל כן לא איבד את מצוות הספירה למפרע בימים שעברו.

וראה עוד בדברי הרב יוסף צבי רימון, במה שהביא בספרו ספירת העומר (11) מדברי רבי אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון באלון שבות, שביאר את שיטת הבה"ג כעין המבואר לעיל.

ו. לפיכך בנדון דידן –  כשיודע מראש שלא יוכל להשלים ספירתו, פסק בשו"ת אור לציון (6) שיוכל לספור גם אליבא דהבה"ג, למרות שיודע הוא שבעתיד יחסר לו יום מימי הספירה, ורק מיום זה ואילך ימשיך לספור בלא ברכה. וכן נקטו לדינא הגרי"ש אלישיב והגר"י פישר, כמובא בקובץ מוריה (7), והגרש"ז אויערבך, כמובא בהליכות שלמה (10).

ובשו"ת בצל החכמה (8) הכריע בנדון דידן שיתחיל לספור בברכה, ומתבאר בדבריו שהברכה על כל יום אין לה קשר ליום שאחריו, וכנראה גם הוא הבין שלפי הבה"ג בכל יום ויום יש מצוה בפני עצמה, ורק מכאן ולהבא לא יספור כי אין זו "ספירה" של "תמימות".

ובשו"ת שרגא המאיר (3) הכריע שלכתחילה יכוון לשמוע מאחר, אך אם אין אחר יוכל לברך מעצמו, הוי ספק ספיקא [ספק אולי בסוף יספור הכל, ואולי הלכה כתוספות שיש מצוה בכל יום לעצמו], שבזה יכול לברך כמו שפסק בתרומת הדשן (1) ובשו"ע. [ועי'"ש שהביא תירוץ מחודש מהגר"ש קלוגר בשו"ת קנאת סופרים, ובצל החכמה (9) בהערה דחה תירוץ זה].

והנה, כידוע נשאו ונתנו הפוסקים בדין קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה, האם יכול להמשיך לספור עם ברכה – ראה בשיעור ג' של עולמות. ולפי ההבנה המחודשת הנ"ל בדעת הבה"ג כתב בשו"ת אור לציון (6) שגם ספירת קטן, אפילו אם אין בה מעשה מצוה, מכל מקום מצד עצם ה"ספירה", ולכן שפיר ספירת הקטן שהגדיל נחשב כספירה רציפה.

לא ספר יום אחד – האם יכול לברך על הספירה עבור אחר להוציאו בברכתו

ז. שאלה זו מצויה כאשר רב או ש"ץ המתפלל בקביעות שכחו יום אחד לספור, ועלול להיגרם להם בזיון אם לא יוכלו לספור ברבים, ודנו הפוסקים כיצד ינהגו למעשה.

רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, הביא בספרו מקראי קודש (9) שמועה, שהגרי"ד מבריסק, בעל הבית הלוי, חיסר יום אחד מהספירה, וכשהתפלל ברבים, בירך עבור מי שהיה מחוייב בספירה, והוציאו ידי חובה מדין "ערבות". והביא שם מחלוקת הפוסקים בנדון זה, שיסודה בביאור דברי הירושלמי שבן עיר אינו מוציא את בן הכרך בקריאת המגילה. ולמעשה, גם במנחת שלמה (10) ובשו"ת שבט הלוי (9) הורו שהרב ששכח יום אחד לספור, רשאי לברך עבור אחר המחוייב. וראה במיוחד במה שכתב בשבט הלוי בתוך דבריו "כי בשעת הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים דכל יום מצוה בפני עצמה, ויספור בשאר הימים בברכה, וכבר ידוע שהיו גדולים שעשו מעשה גם בלי זה לספור השאר בברכה". ובספר מצות ספירת העומר (9) ובפסקי תשובות (10) הביאו מי היו "הגדולים" הנ"ל, ועי"ש שגם ש"ץ הרגיל להתפלל, רשאי לספור עבור המחוייב בספירה משום "כבוד הבריות".

וראה סיכום הנושאים הנדונים לעיל, בדברי הרב יוסף צבי רימון בספרו ספירת העומר (12).

• • •

נסיים בביאור משמעות הציווי "תמימות תהיינה" בספירת העומר", והקשר בין ציווי זה לקרבן העומר ולימי ההכנה לקראת קבלת התורה, בדברי רבי חיים פרידלנדר, משגיח ישיבת פוניבז', בספרו שפתי חיים (13).