א. כתב הרמב"ן (1) בתוך דבריו בביאור טעם מצות התפילין: "והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמח שהם משכנות המחשבה". ודבריו צ"ב, שהרי אין כל ספק כי משכן המחשבה בגוף האדם נמצא במח, וכיצד כתב איפוא, כי הלב הוא משכן המחשבה. ובפשטות מובן מדבריו, שיש הבדל בין תפקידו של ה"לב" לתפקידו של ה"מח", ובשל כך מניחים את "כתב יציאת מצרים" על כל אחד מהם בנפרד.
• ויש להבין פשר הדברים, ראשית, מה ההבדל בין תפקיד המח והלב. ושנית, כיצד הדבר מתקשר למצות התפילין.
והנה בדברי מרן השו"ע (2) מצאנו דבר יוצא דופן. כידוע, השו"ע הוא ספר הלכה וכמעט שלא הוזכרו בו טעמי המצוות והכוונה בעת עשייתן. אך בהלכות תפילין חרג מרן השו"ע ממנהגו, וכתב את הכוונה הנצרכת בשעת הנחת התפילין: "יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".
- וגם בדבריו מבואר כי הלב הוא המקום שבו עיקר התאוות והמחשבות, והדבר צ"ב כנ"ל.
- ועוד צ"ב, היכן מרומזת כוונת הנחת התפילין "לשעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות", בפסוקים (1) שנצטווינו להניח תפילין "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".
- ובאמת, גם פשוטו של מקרא צ"ב, מה פשר הדגשת לשון הכתוב "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", ומשמע כי תכלית המצוה לא רק לזכור את יציאת מצרים ולחזק את האמונה בייחוד השי"ת, אלא גם להגיע לקיום "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" דווקא, ויש לבאר כוונת הדברים.
- במסכת תפילין (3) מובא: "אמר להם הקב"ה לבני ישראל, הוו נותנים תפילין על ראשיכם וזרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יום ולילה". ותמוה מאד, כיצד יתכן שהנחת תפילין נחשבת כלימוד יומם ולילה.
- עוד אמרו חז"ל במסכת ברכות (4) "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", וצ"ב מה פשרה של "עדות השקר" באמירת קריאת שמע ללא תפילין.
- במסכת מנחות (4) ביארו חז"ל את סדר הנחת תפילין וחליצתם, הנלמד מהפסוק "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" – כל זמן שבין עיניך, יהו שתים", וכפי שנפסק בשו"ע (4) שמניח תפילין של יד, ולאחר מכן של ראש, אך חולץ של ראש תחילה. ויש לבאר את עומק משמעות הדברים – מדוע לא יחלוץ תחילה תפילין של יד, והלוא הניחם קודם לתפילין של ראש, ואם כן לכאורה מן הדין היה שיחלוץ אותן תחילה, וצ"ב.
- • •
הלב הוא "מקום כל הכוחות" – כי הוא השולט על הרצונות
ב. ביאור הדברים נראה בהקדם בירור מקום ה"חכמה" ותפקיד ה"לב" בשורש האמונה וקיום המצוות.
הרמב"ן כתב בפירושו לספר איוב (1) כי הלב הוא "מקום הכוחות כולם", ולכן מייחס הכתוב את החכמה ללב, כי החכמה, כמו יתר הכוחות, מקומה בלב. וגם דברים אלו צריכים ביאור, הרי כוחות רבים לאדם, ולכאורה מקומם באיברים אחרים. השמיעה – מקומה באוזן. כח הראיה – בעיניים. וכיצד יתכן לומר שהלב הוא "מקום כל הכוחות", ובפרט על החכמה, שמסתבר כי מקומה בראש, ולא בלב.
וביאור הדברים, כי חוק הטבע בכוחות נפש האדם הוא, שהרצון משפיע על השכל, ואפילו הרצון הקטן ביותר "משכנע" את הדעת להטות את כוחותיו לפעול כפי רצונותיו. האיבר השולט על הרצונות ומשפיע על הכוחות – הוא הלב. דברים אלו נכתבו בהרחבה והטעמה במאמרו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (קובץ מאמרים, מאמר על אמונה (6) שהקשה מספר שאלות עקרוניות ביסודות מהותה של מצות האמונה:
- ראשית כל, צ"ע מה שייך לצוות להאמין. בשלמא בחובת האיברים אפשר לצוות לעשות או שלא לעשות, מכיון שדבר שזה תלוי ביד האדם וברצונו, אולם אמונה בהשי"ת ובתורתו, ממה נפשך, אם יש לו אמונה זאת אין צורך לצוותו שיאמין, ואם ח"ו נכרתה האמונה מלבו לכאורה אנוס גמור הוא בזה דליביה אונסיה.
עוד הקשה רבי אלחנן, מאחר והאמונה היא מצוה שכל ישראל חייבין בה בגיל מצוות, בן י"ג או בת י"ב, כיצד יתכן שהתורה תחייב את כל התינוקות בהגיעם למצוות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו [שהיה חכם ביותר] וידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.
ועוד הקשה, מדרשת חז"ל במסכת ברכות (5) על הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם, ואמרו חז"ל זו המינות. ולכאורה סיבת המינות היא מקלקול הדעת והשכל, ומקום משכן הדעת באדם הוא בראש ולא בלב, ואם כן היה ראוי להזהיר ולא תתורו אחרי דעתכם וראשכם. וצריך ביאור איזה שייכות יש לחכמה אל הלב.
ובדבריו, הגדיר רבי אלחנן את מהות מצות האמונה, שהיא אזהרה לאדם להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון, וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם: "כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד מתאוות העולם הזה ורצונותיו. ומעתה מובן היטב מה שהזהירה התורה ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות, היינו שהאדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון, וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם". ומסיים: "והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה בהכרח", ראה בהרחבה ובהטעמה כל דבריו [וראה בדברי הגר"ד כהן בספר מזמור לדוד (7) אות ז) שפעם פגש אחד המשכילים את הגר"ח מבריסק והתריס כלפיו כי יש לו "קושיות" באמונה. השיבו הגר"ח, כי על קושיות יש תירוצים, אך "על תירוצים אין מה לתרץ", כי ה"קושיות" של אותו משכיל אינן אלא "תירוצים" להצדיק את דרכו אחר הנאות העולם הזה].
נמצא כי בציווי "ולא תתורו אחרי לבבם", שדרשוהו חז"ל (5) "זו מינות", מפורש שעיקר הציווי על האמונה הוא להסיר את הנטיות והרצונות המפריעים לכך, אשר שורשם בלב. והיינו דברי הרמב"ן בפירושו לאיוב (1) במש"כ ש"דרך הכתוב לייחס החכמה ללב, כי הוא מקום הכוחות כולם". ואף שהחכמה משכנה בראש, אולם ללא הלב, החכמה אינה שלימה ואמיתית, ואף יתרה מכך, בכוחו של הרצון השלילי לעוות ולעקל את יושר החכמה אל עברי פי הפחת. ולפיכך, הסיבה שמייחס הכתוב את החכמה ללב נעוצה בכך שמקום כל הכוחות בלב, דהיינו השלטון על הרצונות נמצא בלב האדם, ולכן השגת החכמה אפשרית רק אם הלב ראוי ונכון, וכלשון הכתובים שהובאו לעיל "ולבי ראה הרבה חכמה", "חכם לב יקח מצוות", אשר מפורש בהם שמשכן החכמה הוא בלב. וכדברי רבנו בחיי בהקדמה לפרשת בשלח (5) "עיקר התורה כולה תלויה בלב. וכן התורה חתומה בל"ב מבראשית עד לעיני כל ישראל, לקוחה מן החכמה שיש בה ל"ב נתיבות פליאות חכמה. ולפי שכל פעולותיו של אדם תלויות בלב ע"כ יזהיר שלמה שיזהר האדם במידות הלב והודיענו שכל המחשבות הנעלמות בלב גלויות הם אצל השי"ת כי הוא יודע המחשבות ובוחן הלבבות איזה הוא לב טוב ואיזה הוא לב רע, וזהו שאמר הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה'".
וראה עוד בספרנו עקבי דרך (12)-(13) שהבאנו את יסודות הדברים מפורשים וערוכים בדברי רבותינו הראשונים.
ג. ומעתה מבוארים דברי הרמב"ן בביאור טעם מצות התפילין, במה שכתב ש"הלב והמח הם משכנות המחשבה". כי אמת ונכון הדבר שגם הלב הוא "משכן המחשבה", שהרי "החכמה בראש ומשם מתפשטת בלב", וככל המבואר לעיל, שהלב הוא "מקום כל הכוחות" כי הוא משפיע על הרצון ומכוון את המחשבה והחכמה אל האמת. ובשל כך עבודת הלב היא "שורש הכל", וכדברי רבותינו הראשונים שהלב הוא "שורש האמונה".
אחת הדרכים ל"שיעבוד" התאוות והמחשבות היא באמצעות זכרון ניסי יציאת מצרים, שהם כלשון השו"ע המובא לעיל "מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו". והיינו דברי מרן השו"ע בביאור כוונת הנחת התפילין: "וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". וכדברי הרמב"ן בעניינא דתפילין שהלב הוא "משכן המחשבה", שהרי הלב הוא המשפיע על הרצון בהיותו "עיקר התאוות והמחשבות", ומכוחו נקבע הלך המחשבה. ולכן בכוונה בשעת הנחת התפילין לזכור את עיקרי האמונה ויחוד ה' שנתגלו ביציאת מצרים, גורמים ל"שעבוד" תאוות הלב לעבודת ה'.
ד. ממוצא הדברים נשוב לבאר את כל העניינים שעמדנו עליהם לעיל, וכפי שביאר בהרחבה מו"ר הגר"ד כהן בספר מזמור לדוד (7)-(9) ונביא את עיקרי דבריו:
- כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו העיד עדות שקר בעצמו – בדברי הרמב"ן (1) מבואר כי מצות הנחת התפילין נועדה "למען שתהיה תורת ה' בפיך, לשמור מצוותיו ותורותיו, כי הוא אדונך הפודיך מבית עבדים". ולפי המבואר, הנחת התפילין גורמת לשמירת המצוות וקיום התורה, בגלל שההתבוננות ביציאת מצרים מחזקת את האמונה שהקב"ה פדה את עמו מבית עבדים, ובשל כך חייבים להשתעבד לעבודתו ולקבלת מלכותו.
ועל כן, קבלת מלכות שמים בלא תפילין אינה קבלה שלימה, כי קבלת מלכות שמים שלימה אינה אלא באופן שבתחילה ישעבד את לבו ונשמתו להקב"ה, וכל זמן שלא הניח תפילין כנגד המח והלב, הרי הוא בסכנת השוחד להימשך אחר תאוות העולם הזה, המסירות את האמונה משכלו, כמו שביאר רבי אלחנן וסרמן (6). ולכן צריך להניח תפילין תחילה, שמתוך הכוונה לשעבד את תאוותיו ומחשבותיו, יוכל לקבל מלכות שמים כראוי בקריאת שמע.
- איסור "היסח הדעת" בתפילין – ומבואר יסוד האיסור להסיח דעתו מהתפילין, כדברי הגמרא במסכת מנחות (4) "חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ. ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה על מצחו תמיד, שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה", אשר נפסק להלכה בשו"ע (4) "חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, שלא יסיח דעתו מהם [וראה בדברי העמק ברכה (5) בישוב קושית הראשונים, היאך הותרה שינת ארעי, והרי אסור להסיח דעתו מהן] – כי רגע קל ללא שעבוד הרצונות לעבודתו ית"ש, אחריתו מי ישורנה, ועל כן חובה להתמיד בזכרון ניסי יציאת מצרים, המכוון את דעתו של האדם לעשות רצונו של מקום.
- "תפילין" מלשון "פלילה" – בדברי הטור (3) מבואר כי "נקראים תפילין לשון פלילה, שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ודרשינן אלו תפילין שבראש". אולם בהגהות והערות על הטור, הביא בשם המור וקציעה [רבי יעקב עמדין], וכן הובא בספר שפתי חיים (3) בשם המהר"ל כי "ענין פלילה הוא כמו מחשבה, ומזה נקראו הדיינים פלילים, שהם בעלי מחשבה ועיון לשפוט בצדק, ונקראו על שם כך הטוטפות תפילין, להיותם מונחים על המח מקום המחשבה". וביאר הגר"ח פרידלנדר בשפתי חיים, כי תפקיד התפילין הוא לעורר את הלובש אותם, שיהיה דבוק במחשבתו בהשי"ת, ולכן נקראו תפילין מלשון "פלילה", משום שעל ידי הנחתם, אנו חושבים על הקב"ה ודבוקים בהשתעבדות מוחלטת אליו.
- על ידי התפילין נמשך אור הקדושה למח וללב – על פי המבואר, נוכל להבין את דברי הרמח"ל (2) שיש כח השפעה של קדושה הבאה אל המח והלב, על ידי התפילין. וביאור הדברים בפשוטם, כאשר האדם מחזק את אמונתו בשכלו ע"י התפילין, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, קבלה זו משפיעה עליו שבל ימשך אחר תאוות לבו, ומאירה את כולו "תחת המשך הקדושה הזאת, ומתעטר בה, ומתקדש קדושה רבה".
- סדר הנחת תפילין – מתוך ההבנה שתפילין של יד המונחים כנגד הלב הם האמצעי לשעבד את מרכז התאוות והמחשבות לעבודת ה', ביאר הרב דסלר (4) מדוע מניחים תחילה תפילין של יד, ובשעת החליצה מקדימים את חליצת תפילין של ראש, כי גם סדר הנחת וחליצת תפילין נועד ללמדנו כי שורש המעשים בלב, ועל כן הלב חייב להיות משועבד לעבודתו ית'. ובשל כך משהים את התפילין של יד, שהם כנגד הלב, כל זמן שהתפילין של ראש נמצאים על הגוף, כדי שלא יהיה מצב שהמחשבה והמח – תפילין של ראש, נמצאים ללא שלטון הלב – תפילין של יד, המטה ומשעבד את הרצון לעבודת השי"ת.
- • •
הנחת התפילין – היסוד לעמל התורה – "למען תהיה תורת ה' בפיך"
ה. לעיל דייקנו כי משמע מלשון הכתוב, שתכלית המצוה לא רק לזכור את יציאת מצרים ולחזק את האמונה בייחוד השי"ת, אלא להגיע לקיום "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה'" – "בְּפִיךָ" דווקא. ולפי האמור, הם הם הדברים, כי שעבוד התאוות והמחשבות בהנחת התפילין, הוא המפתח לחיים של דבקות בתורה. והיינו דברי חז"ל במסכת תפילין (3) שהנחת תפילין נחשבת כלימוד יומם ולילה, משום שעל ידי התפילין נעשים כל ענייניו הגשמיים תורה, יע' בהרחבה בדברי מו"ר הגר"ד כהן (9) ובמה שהביא מדברי החזון איש בנדון.
- מדוע נשים אינם מניחות תפילין – על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, ביאר הגר"א נבנצל (10), רבה של העיר העתיקה בירושלים, את עומק פטור הנשים מהנחת תפילין, שכן עיקר מטרת הנחת התפילין היא "למען תהיה תורת ה' בפיך" – לימוד התורה, ועל כן לנשים הפטורות מלימוד התורה, אין צורך בהנחת תפילין.
- • •
סדר היום לאחר הנחת תפילין – סוף דבר, התפילין משמשים "תזכורת" יום יומית למאבק השליטה על המח והלב. מאבק שתוצאותיו קובעות את סדר יומו ודרגתו הרוחנית של האדם.
לכן, מידי יום, בעת הנחת התפילין נזכור את נפלאות יציאת מצרים כדי לשעבד את המח והלב לעבודת השי"ת.
[*] נערך על פי מאמרו של מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, בספר מזמור לדוד (7)-(9), ומתוך ספרנו 'עקבי דרך' (12)-(13).
