א. במסכת ברכות (1) מובא מאמרו של אליהו הנביא לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: "כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא" [ופירש רש"י: "טול רשות"]. וביארו בגמרא: "מאי המלך בקונך וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, זו תפילת הדרך", והוסיפו: "כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך". ובהמשך הגמרא מבואר כי חיוב התפילה "משעה שמהלֵך בדרך". והקשו "ועד כמה", ותירצו: "עד פרסה". בביאור קושית הגמרא והתירוץ נחלקו הראשונים, ובפירושיהם נפק"מ לדינא בהלכות תפילת הדרך מהו שיעור ה"דרך" שמחוייבים בתפילת הדרך, ומהו הזמן [בדרך] שיש לומר את התפילה [וראה בדברי רבי בצלאל שטרן, אב"ד מלבורן, בספרו אהלך באמתך (7) במה שכתב בגודל החיוב להיזהר בתפילת הדרך "וההולך בדרך ואינה אומרה נקרא עבריין"].

רש"י פירש: "עד כמה זמנה להתפלל. עד פרסה, אבל לא לאחר שהלך פרסה. ובהלכות גדולות מפרש, עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל. עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו". והנה בדברי רש"י מפורש כי זמן אמירת תפילת הדרך רק בתוך הפרסה הראשונה של הדרך, וכפי שביאר הרא"ש (1) "ויש מפרשים עד כמה נידון אותו באחיזת הדרך ויכול לברך אותו, עד פרסה. כלומר, בתוך הפרסה הראשונה יכול לומר, אבל לאחר פרסה לא" [ומדברי הרשב"א (1) נראה שס"ל כרש"י, וכן נקט המרדכי (1) שכתב: "אבל מכי עבר פרסה הוי מעוות לא יוכל לתקון]. ובאמת צ"ב מדוע לאחר מכן אינו מחוייב בתפילת הדרך.

ובדברי הבה"ג מבואר כי שיעור ה"דרך" המחייב תפילת הדרך הוא פרסה. וכתב הרא"ש (1) "ונראה פירוש הלכות גדולות עיקר, אם יש לו עדיין ללכת הרבה, למה לא יברך [דהיינו, בניגוד לשיטת רש"י, לדעת הרא"ש רשאי לומר את תפילת הדרך גם לאחר שהחזיק פרסה מהדרך. וכן נקט רבנו יונה (2) "דכל זמן שיש לו עדיין ללכת, מחוייב הוא בענין התפילה הצריכה, כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך"]. אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר, לא הוי מקום סכנה, ואינו צריך לברך". [ובראבי"ה (1) הוסיף גם בשיטת הבה"ג שמברך "מיד משיתחיל בדרך"].

ויש לעיין לשיטת הבה"ג, האם במקום סכנה רשאי לברך גם בדרך פחותה מפרסה.

ועוד צ"ע מה יסוד מחלוקת רש"י והבה"ג, האם זמן תפילת הדרך בתוך פרסה הוא לעיכובא, או לא.

תפילת הדרך – חיוב מדין נטילת רשות מהקב"ה או דין בעוברי דרכים מחמת חשש הסכנה

ב. בביאור מחלוקת רש"י והבה"ג, כתב בספר ביכורי ארץ (5) רבי אברהם טוקר, ירושלים תשל"ג) שנחלקו בעיקר יסוד תפילת הדרך. לדעת רש"י, חיוב התפילה מדין נטילת רשות מהקב"ה לפני שיוצא לדרך, כמדוייק בלשון רש"י שפירש "המלך בקונך, טול רשות", ותיקנו חיוב תפילה על עצם היציאה לדרך "ולכן כתב רש"י דרק עד שיעור פרסה ביציאתו מן העיר דנקרא עדיין שם של יוצא לדרך, איכא חיוב תפילת הדרך". אבל לדעת הבה"ג, יסוד תפילת הדרך הוא דין בעוברי דרכים מחמת חשש הסכנה "ולכן כל שיש לו לילך שיעור פרסה איכא עליה חיוב תפילת הדרך, משום דעדיין נקרא ונכלל בכלל עוברי דרבים, ועדיין איכא חשש סכנה". וכעין דבריו בביאור שיטת רש"י, כתב הראשון לציון, רבי אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין אב (8)-(9) עי' בדבריו.

• הכרעת הפוסקים אימתי הזמן הראוי לאמירת תפילת הדרך – בשו"ע (4) סע' ז) נפסק כשיטת הבה"ג: "ואין לאומרה אא"כ יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה; רש"י והר"י). ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה". וכתב המשנ"ב (4) ס"ק ל) "שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם, אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה, אז יש לברך תפילת הדרך בכל גווני".

ועוד כתב המשנ"ב (4) ס"ק כט) שלכתחילה אין לומר תפילת הדרך כשנמצא בתוך העיר, אף שמכין עצמו לצאת לדרך ["ועיבורה של עיר, דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר, לאחר שכבר כלו כל הבתים, הרי הוא כתוך העיר"]. אמנם בדיעבד יש לסמוך על שיטת הט"ז שהתיר לומר התפילה אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת.

סיכום הדברים למעשה – ספר מאיר נתיבים (11) הרב רועי צבי תמיר, בירורים בענייני זהירות בדרכים, ירושלים תשס"ד).

• תפילת הדרך בזמנינו בדרכים ראשיות הקרובות למקומות ישוב – בשו"ת בנין אב (8)-(9) דן בשאלה זו בהרחבה, ולדעתו חיוב התפילה הוא רק מחמת "סיכון הדרך, הבדידות והניתוק מהחברה", ולכן אין חיוב תפילה בדרכים ראשיות "והעצה הנכונה לומר נוסח הברכה בשם ומלכות בתפילת שמונה עשרה בברכת שומע תפילה בכל בוקר שרוצה לצאת לדרך". וכן נקט למעשה הגרש"ז אויערבך, שלא אמר תפילת הדרך בדרכו מירושלים לבני ברק [אלא בברכת שומע תפילה שלפני הנסיעה], כמובא בספר הליכות שלמה (6) סע' ג). וכן פסק רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (9) שחיוב תפילת הדרך הוא רק בכביש שהמרחק בין רכב לרכב גדול שאין רכב אחד רואה את השני.
• תפילת הדרך גם בנסיעה בתוך העיר – ראה בשו"ת תשובות והנהגות (4) ח"א סימן קצט) ובספר מאיר נתיבים (12).
• חישוב שיעור פרסה למעשה – ספר מאיר נתיבים (11).

הסמכת תפילת הדרך לברכה

ג. הראבי"ה כתב (1) בתוך דבריו: "ולא חשו חכמים להאריך במקום סכנה לפתוח [את תפילת הדרך] בברכה, ודי בחתימה". ובטור (3) הביא את תירוצו של ר"י: "לפי שאינה אלא תפילה בעלמא, שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע, אלא בקשת רחמים, ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך" [ועי' בספר הליכות שלמה (6) הערה ד) תירוץ נוסף בשם המאירי]. ולאחר מכן כתב הטור: "והר"מ מרונטבורק כשהיה יוצא לדרך בבוקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחברתה". ומדבריו יש שהבינו, שהמהר"ם היה מסמיך את תפילת הדרך לתפילת שחרית לפני שיצא לדרך.

ברם בשו"ת באר שבע (2) שלל הבנה זו מכל וכל "דהא יש לחוש דילמא תבוא איזה סיבה אחר צאתו מבית הכנסת שלא יוכל כלל לצאת לדרך, ויבוא לידי ברכה לבטלה, ועובר על לא תשא". וכתב להלכה, שהרוצה לנהוג כמהר"ם מרוטנברג, לא יאמר אחת מברכות השחר, כדי שיוכל לאומרה עם תפילת הדרך לאחר שיצא מהכרך והחזיק בדרך".

וראה במש"כ בספר ביכורי ארץ (5) כי לשיטת רש"י שיסוד תפילת הדרך הוא מדין נטילת רשות, באמת יכול לומר אותה כשהוא בעיר קודם שיוצא לדרך. ורק לשיטת הבה"ג, שגדר התפילה הוא מדין חיובם של עוברי הדרכים בתפילה מחמת הסכנה, החיוב לסמוך את הברכה לתפילה הוא רק כשנמצא בדרך ממש.

מנהגו של מהר"ם מרוטנברג הובא להלכה בשו"ע (3) סע' ו). ועי' במשנ"ב שם בפרטי דין זה, ובמה שכתב שבדיעבד אם אינו יכול להסמיך את תפילת הדרך לברכה, אין זה מעכב. וכן מובא בספר אורחות רבינו הקהילות יעקב (4) שלא נהג להסמיך תפילת הדרך לברכה, וכן נהג החזון איש. ועי' בספר הליכות שלמה (6) הערה 11) במה שדנו מרנן הגרא"מ שך והגרש"ז אויערבך בנדון זה, ובספר מאיר נתיבים (10).

חיוב התפילה – פעם אחת ביום [דין הנמצא בדרך כמה ימים]

ד. בשו"ע (3) סע' ה) נפסק: "אין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם דעתו ללון בעיר, ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת". וכתב בספר ביכורי ארץ (5) כי דין זה הוא רק לשיטת הבה"ג, שיסוד תפילת הדרך הוא דין בעוברי דרכים מחמת חשש הסכנה "ואם כן בכל יום חייב לאומרה, ולא נפטר מתפילה זו במה דאמרה אתמול. אבל לשיטת רש"י דס"ל דיסוד תפילת הדרך הוא מדין יוצא לדרך, ועצם יציאתו לדרך היא המחייבתו בתפילה זו, אם כן הרי כל שיצא מביתו לצאת לדרך והתפלל תפילת הדרך, יצא ידי חובתו לגמרי, ושוב אינו חייב כלל בתפילה עד שובו לביתו, כי הכל נכלל בכלל יציאתו מביתו, וממילא די רק בתפילה פעם אחת בעת יציאתו מביתו ועד שובו לביתו".

סיכום הדינים למעשה – משנה ברורה (3) ס"ק כד-כו) ובמה שכתבו בהליכות שלמה (6) סע' ב) ובמאיר נתיבים (10).

• חיוב ברכת הדרך בעמידה – בגמרא (1) נחלקו רב חסדא ורב ששת אם אומרה מעומד או מהלך, ובשו"ע (3) סע' א) נפסק "ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד". ודנו הפוסקים כיצד יש לנהוג בזמנינו כשנוסע במכונית, ראה במש"כ באורחות רבנו (4), ובשו"ת תשובות והנהגות (4) ח"ג סימן עו).
• נוסח התפילה – בשו"ע (3) סע' ד) כתב שצריך "לאומרה בלשון רבים". וכתב הראבי"ה (1) "ואם ירצה יוסיף כפי הענין, ויכלול באמצע הברכה", וכן נקט למעשה בספר הליכות שלמה (6) סע' א).

וראה בספר ביכורי ארץ (5) במה שביאר את הנוסח "ותחזירנו לשלום" [שמוזכר רק בדברי הראשונים, ולא בגמרא שלפנינו] לפי רש"י והבה"ג הנ"ל לשיטתם בהבנת יסוד תפילת הדרך.

• אמירת תפילת הדרך עבור אחרים, כאשר כבר בירך לעצמו – בספר הליכות שלמה (6) סע' ה) מובא ספקו של הגרש"ז אויערבך בדין זה.
• הנהגות וסגולות ליוצר לדרך – בפסקי תשובות (13) ליקט מדברי השערי תשובה (3) המשנ"ב (3)-(4) ועוד אחרונים.