תפילת ערבית רשות

 

 

א. במשנה בברכות מובא כי "תפילת הערב אין לה קבע", ונתבאר בגמרא שהתפילה נתקנה על ידי יעקב אבינו והיא כנגד "איברים ופדרים הקרבים כל הלילה", וצ"ב אימתי סוף זמן תפילת ערבית לכתחילה ובדיעבד [תפילה ביחידות קודם חצות או בציבור אחר חצות – מה עדיף].

ב. בסוגיא [שם] נחלקו תנאים ואמוראים האם תפילת ערבית "רשות" או "חובה", ולהלכה נפסק שהיא "רשות". וצ"ב מדוע שונה תפילת ערבית משאר התפילות שהיא "רשות", שלא ככל התפילות שהן חובה.

ג. ומכל מקום כתב הרמב"ם: "ואעפ"כ נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה". וצ"ע האם עתה נשארה התפילה במהותה "רשות", אלא שנהגו בה כתפילת חובה. או שעל ידי הקבלה נשתנה גדר התפילה ל"חובה" ממש, כשחרית וכמנחה.

ד. בשו"ע נפסק כי המאחר לתפילת ערבית "ומצא ציבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפילה, יתפלל עמהם, ואחר כך יקרא ק"ש וברכותיה", וצ"ע האם לאחר שמתפלל שמונה עשרה יאמר "עלינו" עם הציבור, או יסמיך ק"ש וברכותיה ל"ברכו בתרא" [לאחר שסיים התפילה האם רשאי להפסיק בדיבור בטרם יקרא ק"ש וברכותיה • דעת המקובלים לא לשנות מסדר תפילת ערבית].

ה. יחיד המאריך בתפילתו ומשער שלא יספיק לעמוד עם הציבור בתפילת שמונה עשרה – האם עדיף שיתפלל עמהם תפילת שמונה עשרה ולאחר מכן יאמר ק"ש וברכותיה, ומה הדין בתפילת ערבית בשבת ובמוצאי שבת.

ו. הפסק בין גאולה לתפילה בערבית לצורך הכרזת "יעלה ויבוא".

ז. איסור אכילה לפני תפילת ערבית • "טעימה" • כאשר יש "שומר".

ח. מהלכות תפילת ערבית: תפילת ערבית קודם זמנה • דיבור לאחר אמירת "ברכו" • היה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל ערבית, האם רשאי להמשיך בתפילתו • השוכח אחת מברכות ק"ש, האם רשאי לאומרה לאחר התפילה • מדוע אין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית • חיוב נשים בתפילת ערבית.

 

 

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (כז, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל: "תפילת ערבית – רבן גמליאל אומר חובה, רבי יהושע אומר רשות. אמר אביי, הלכה כדברי האומר חובה, ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות". וכתב הרי"ף (ברכות דף י"ט ע"א מדפי הרי"ף) "וקיימא לן דהלכה כרבא". וכן פסק הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ו) "ואין תפילת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה", אך הוסיף: "ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה". וכתב רבינו מנוח (שם) "ומשום הכי אין אדם יכול להיפטר ממנה".

ויש לחקור בגדר החיוב של תפילת ערבית כיום לאחר שנתקבלה "כתפילת חובה" – האם התפילה נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, או שעל ידי הקבלה נשתנה גדר תפילת ערבית ונעשה לתפילת "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה. ואכן לדעת הגר"ח מבריסק, בחקירה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד.

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"י ה"ו) כתב: "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, פוסק ואפילו באמצע הברכה. ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה". ומבואר בדבריו, שאם נזכר באמצע התפילה כאשר מתפלל תפילת חובה שכבר התפלל קודם לכן, עליו להפסיק מיד את תפילתו, כי אם ימשיך להתפלל, כל ברכה שיאמר משמונה עשרה היא ברכה לבטלה. אך אם נזכר באמצע שהתפלל תפילה שאינה חובה כתפילת נדבה, אינו צריך להפסיק את תפילתו, כי תפילת "נדבה" רשאי לחזור ולהתפלל מספר פעמים.

הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם וכתב: "אמר אברהם, אין כאן נחת רוח" וביאר הכסף משנה את דבריו: "נראה שטעמו שאע"פ שתפילת ערבית היתה רשות, עכשיו כבר קבועה חובה". כלומר, הראב"ד הבין שלאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם את תפילת ערבית כתפילת חובה, אין סיבה לחלק בין תפילת ערבית לשאר התפילות, וגם כשנזכר באמצע תפילת ערבית שכבר התפלל, עליו להפסיק את תפילתו כיוון שדינה כתפילת חובה.

ובביאור דברי הרמב"ם כתב הגר"ח מבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי, שם) "ערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבועה לחובה, פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפילת רשות ונדבה, אבל התפילה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות, ונדבה, מצטרפת עם תפילת נדבה, דחד מיניה נינהו. ושארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו, הוין תרין מיני, ולא מצטרפי עם נדבה".

הרמב"ם סבר שגם לאחר שתפילת ערבית נתקבלה "כתפילת חובה", היא נשארה במהותה תפילת רשות ונדבה [אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה]. ולכן כאשר התחיל להתפלל ערבית ונזכר שכבר התפלל, אינו צריך להפסיק את תפילתו, כי ניתן לצרף את חלקה הראשון של התפילה שבמהותה היא תפילת "נדבה" לחלקה השני של התפילה שמתפלל עתה בתורת "נדבה". אולם הראב"ד סבר שלאחר שתפילת ערבית נתקבלה "כתפילת חובה", בעצם קבלה זו נעשית גדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן השיג על דברי הרמב"ם וכתב "אין כאן נחת רוח", כי לפי הבנתו, כאשר התחיל להתפלל תפילת "חובה" ונזכר שכבר התפלל, אסור לו להמשיך ולהתפלל בתורת "נדבה" – משום שלא ניתן להתפלל תפילה המצורפת משני חלקים: הראשון בתורת "חובה" והשני בתורת "נדבה", ואם ימשיך בתפילתו יברך ברכות לבטלה, ועל כן עליו להפסיק מייד את תפילתו.

 

תפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות אלא שנהגו בה כחובה או שהיא חובה ממש

ג. ונראה לבאר בחקירה דינים נוספים בהלכות תפילת ערבית.

• תפילת ערבית קודם זמנה – הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"ז) כתב "ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש, וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה". והראב"ד השיג על דבריו: "אמר אברהם, אין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה, והלא צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית".

ונראה כי נחלקו לשיטתם בהבנת גדר תפילת ערבית. לדעת הרמב"ם תפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכן "אין מדקדקין בזמנה", ורשאי להתפלל ערבית גם קודם שתשקע החמה. אולם הראב"ד לשיטתו שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה".

• הכרזת הש"ץ לומר "יעלה ויבוא" בין קדיש לתפילת ערבית – בשו"ע (או"ח סי' רלו סעי' ב) נפסק: "אין לספר בין גאולה דערבית לתפילה, ומיהו מה שמכריז שליח ציבור ראש חודש בין קדיש לתפילת ערבית, לא הוי הפסק כיון שהוא צורך התפילה". וכתב המג"א (ס"ק א) "ועוד, תפילת ערבית רשות (רשב"א), וכן נוהגים, דלא כרש"ל'. וביאר המחצית השקל: "דלא כרש"ל שכתב כיון דהאידנא קיבלנו עלינו תפילת ערבית חובה, אזדא לה טעם הרשב"א לכן אין להפסיק בהכרזה".

המג"א הביא את טעמו של הרשב"א, שמותר לש"ץ להפסיק בין "גאולה לתפילה" של ערבית בהכרזה לומר "יעלה ויבוא" בליל ראש חודש, כי "תפילת ערבית רשות", ולכן יש יותר מקום להקל בהפסק בין הקדיש לתפילת ערבית. והמהרש"ל דחה את טעמו של הרשב"א בנימוק שכיום "קיבלנו עלינו תפילת ערבית חובה", ואין הבדל בין ערבית לשחרית, כשם שאין מפסיקים בין "גאולה לתפילה" בשחרית, כך אסור להפסיק בהכרזת "יעלה ויבוא", וטעם ההיתר להכריז משום "שהוא צורך התפילה].

ונראה כי הרשב"א והמהרש"ל נחלקו בהבנת גדר תפילת ערבית. הרשב"א סבר כדעת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכן מותר לש"ץ להפסיק בין "גאולה לתפילה" של ערבית בהכרזת "יעלה ויבוא" כי תפילת ערבית במהותה היא תפילת "רשות", ולכן יש יותר מקום להקל בהפסק בין הקדיש לתפילת ערבית. אולם המהרש"ל סבר כדעת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן לאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם את התפילה כחובה, אין הבדל בין ערבית לשחרית, וכשם שאין מפסיקים בין "גאולה לתפילה" בשחרית להכריז "יעלה ויבוא", כך אסור להפסיק בין קדיש לתפילת ערבית.

• מדוע אין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית – הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ט) כתב: "ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו". וכן נפסק בשו"ע (סי' רלז סע' א) "אין שליח ציבור חוזר התפילה בתפילת ערבית". והוסיף המשנה ברורה (ס"ק א) "ואפילו האידנא דקבועה חובה, מכל מקום לא אלים מנהגא כדי לאטרוחי ציבורא להחזיר הש"ץ התפילה".

דברי הרמב"ם ברורים לשיטתו, שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, ולכן אין סיבה לחזרת הש"ץ בתפילה זו, כי "אין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו", שהרי התפילה במהותה רשות בלבד.

והטעם הנוסף שהביא המשנה ברורה נצרך לשיטת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן מעיקר הדין לכאורה היה מקום לחייב את הש"ץ לחזור על התפילה כדי להוציא ידי חובה את המחוייבים בתפילה, ובשל כך כתבו הפוסקים שמחמת טורח הציבור לא תיקנו חזרת הש"ץ בתפילת ערבית למרות שמצד מהות התפילה היה נכון שהש"ץ יחזור עליה.

 

חיוב נשים בתפילת ערבית

ד. כאמור לעיל בדברי הרמב"ם "נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה", ויש לדון האם גם נשים קיבלו על עצמן את תפילת ערבית כחובה.

והנה בנדון חיוב נשים בתפילה, נאמר במשנה (ברכות פ"ג מ"ג) כי נשים חייבות בתפילה, וטעם הדבר מפורש בגמרא (ברכות כ, ב) "דרחמי נינהו" – בבקשת רחמים גם נשים חייבות. ונחלקו רבותינו הראשונים, האם חיוב התפילה מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א מ"א) "מצות עשה להתפלל בכל יום, ולפיכך נשים ועבדים חייבים בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' קו סעי' ב) "ונשים אע"פ שפטורות מקריאת שמע חייבות בתפילה מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". אולם לדעת הרמב"ן (ספר המצות, מצות עשה ה) חיוב התפילה מדרבנן שקבעו להתפלל שלוש תפילות ביום, וזו מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום נשים חייבות להתפלל "דרחמי נינהו".

ובמשנה ברורה (ס"ק ד) הביא את דברי המג"א (שם ס"ק ב) בתוספת ביאור: "הרמב"ם ס"ל דתפילה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם, אך מדאורייתא די בפעם אחד ובכל נוסח שירצה. ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. אבל דעת הרמב"ן שעיקר מצות תפילה היא מדברי סופרים שהם אנשי כנסת הגדולה שתיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות, ואע"פ שהוא מ"ע מדברי סופרים שהזמן גרמא, והנשים פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא אפילו מדברי סופרים כגון קידוש הלבנה, אעפ"כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפילה היא בקשת רחמים". והוסיף המשנה ברורה "אבל תפילת ערבית שהוא רשות, אע"פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה, מכל מקום הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית".

אולם בכף החיים (או"ח סי' רצט אות סב) כתב: "ומכל מקום נוהגות עכשיו הנשים היודעים להתפלל שמתפללים שחרית מנחה וערבית". וכן נראה מדברי רבנו יונה שכתב באגרת התשובה (דרוש ג' סי' עט) "תהא האשה זריזה להתפלל ערב בוקר וצהריים", ומדבריו דייק רבי בנימין זילבר בביאורו "דברי האגרת" שנשים חייבות בתפילת ערבית, ובספרו שו"ת אז נדברו (חלק יב סימן סה) הוסיף: "וכבר נתבאר שהעיקר שנשים חייבות בשלוש תפילות של שמונה עשרה כמו אנשים, וכן אני מורה לענין תשלומין וכל הדינים וכו'. ומה שכתב המשנה ברורה דרובן אין מתפללין ערבית, עכשיו אכשר דרא בזה שרובן ככולן מתפללות על פי דרכי חינוך שקיבלו בבית יעקב". אולם רבי משנה קליין כתב בביאורו "פתשגן הכתב" על איגרת התשובה (הערה קס) "מדכתב רבנו רק תהיה אשה זהירה להתפלל, ולא כתב חייבת אשה להתפלל או צריכה אשה להתפלל, ובאנשים לעיל כתב וחייב אדם להתפלל כל יום, נראה דבאשה הוא ענין של זהירות ולא חיוב כאנשים".

ובספר נפש הרב (ליקוטי הנהגות עמ' קג)  הביא את תמיהת הגר"ח מבריסק "על המג"א, שדבריו תמוהים מאד, והן כשגגה שיצאה מלפני השליט. דפשטות לשון המשנה והרמב"ם והשו"ע בודאי מורה שהנשים חייבות להתפלל תפילת שמונה עשרה בנוסח שתקנו חכמים, ולא סתם לומר מודה אני בעלמא. ועוד דהרמב"ם כתב (תפילה פ"א ה"ב) אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל כל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, עכ"ל. ובאמירת מודה אני ליכא אלא הודיה, ואפילו אומרת איזו בקשה סמוך לנטילה כלשונו של המג"א, הרי עדיין חסר כאן במצות תפילה דאורייתא דבעינן דווקא שבח, בקשה, ורק אחר כך הודיה". ונראה כי הגר"ח נקט שנשים חייבות פעם אחת ביום להתפלל תפילה המסודרת בסדר של "שבח, בקשה, ואחר כך הודיה" – הנמצא בתפילת שמונה עשרה, ובאמת אין קפידא אם יתפללו את תפילתן שחרית או מנחה או מעריב, אלא העיקר שיתפללו בסדר זה.

לסיכום: המשנה ברורה כתב שהנשים לא קיבלו על עצמן להתפלל תפילת ערבית, ורובן אינן מתפללות ערבית.

אולם בכף החיים, ולדעת הגר"ב זילבר, נשים קיבלו על עצמן את תפילת ערבית כחובה.

ולדעת הגר"ח נשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילה המסודרת בסדר של "שבח, בקשה, ואחר כך הודיה" – הנמצאות בתפילת שמונה עשרה, ויתכן שלפי דרכו, אם תבחר להתפלל ערבית,  התפילה היא חובה.

 

אשה שקיבלה על עצמה להתפלל ערבית – האם אפשר להתיר את קבלתה

ה. על פי האמור לעיל נבוא לדון במה שנשאל בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן קעג) "אשה שקיבלה על עצמה להתפלל מעריב, וכן באשה שהתפללה שחרית מנחה ומעריב. וקשה לה כעת להמשיך כי יש לה ילדים קטנים ורוצה שיתירו לה הקבלה, האפשר או לא". והשיב: "ונראה דאפשר להתיר לה, כי אם היתה יודעת שיהיה קשה לה, אז לא היתה מקבלת על עצמה, ורק היתה מתפללת תפילה קצרה, כרוב הנשים. והנה במעריב יש צד להקל וכמו שכתב המשנ"ב סי' ק"ו סק"ד, אם כן הוי כקבלה, ובשעת הדחק יש להתיר לה, וכמו שכבר כתבנו בקובץ התורני נועם חלק י"ב עמ' ק"מ". ובקובץ נועם כתב: "נראה טעם המג"א דכל מ"ע אם הוא דרבנן או מ"ע שהזמן גרמא או הנהגה טובה, הוא מטעם נדר ואפשר בשעת הדחק גדול יש להתיר עכ"ל, וכן עשינו והתרנו לה הקבלה כנדר". ומבואר בדבריו, שאשה המקבלת על עצמה להתפלל ערבית, קבלתה מחייבת אותה מדין "נדר", ולכן רק בשעת הדחק יש להקל להתיר לה את הנדר.

ונראה כי דין זה תלוי בהבנת גדר תפילת ערבית, ודברי הרבבות אפרים מתאימים להבנת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכאורה קבלה זו מחייבת מדין "נדר", ולפיכך גם אשה שקיבלה על עצמה להתפלל, קבלתה מחייבת מדין נדר, שניתן להתירו בשעת הדחק.

אך יתכן שלדעת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ואף אשה שמתפללת ערבית היא בגדר "חובה" ולא רק מדין הקבלה המחייבת כנדר, לא נוכל להתיר לה להפסיק מלהתפלל כפי שנהגה.

 

חיוב תשלומין בתפילת ערבית

ו. שיטת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות עדיין טעונה ביאור.

הרמב"ם עצמו פסק (הלכות תפילה פ"ג ה"ט) שיש חיוב תשלומין לתפילת ערבית: "טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתים, ראשונה שחרית והשניה תשלומי ערבית". והקשה הגראמ"מ שך בספרו אבי עזרי על הרמב"ם: "ולכאורה צ"ע מה שייך תשלומין מאחר שלא נתחייב כל עיקר בתפילת מעריב, אם כן תפילתו עכשיו היא נדבה וצריך לחדש בה דבר". חיוב תשלומין נועד לאדם שלא התפלל תפילת חובה, ולא למי שלא התפלל תפילת רשות, ואם כן מדוע לשיטת הרמב"ם יש חיוב להשלים את תפילת ערבית.

ותירץ האביעזרי: "ובהכרח מאחר שעל כל פנים כשמתפלל מעריב היא תפילה של חובה אף שאינו מחוייב בה, ואין צריך לחדש בה דבר, ובקרא כתיב ערב ובקר וצהריים אשיחה, שוב שייך על  זה תשלומין אם שכח ולא התפלל אותה". האביעזרי חידש שגם לשיטת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אך לאחר שנתקבלה כתפילת חובה, כאשר מתפלל אותה היא נחשבת כתפילת חובה, ולכן לחובה זו יש תשלומין.

האביעזרי הוכיח את דבריו, מהלכה נוספת המובאת ברמב"ם (שם) "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה, יתפלל ערבית שתים, ראשונה ערבית ושניה תשלומי מנחה", ולכאורה יש לעיין "מאחר שתפילת ערבית רשות היא, היה בדין שיקדים החובה שהיא תשלומי מנחה לתפילת הרשות. ומוכח כמו שכתבנו, שאף שרשות היא, מכל מקום אם מתפלל אותה, היא תפילה של חובה הנאמר בקרא כמו שתי התפילות, ועל כן צריך להקדים אותה להתשלומין".

האביעזרי מסיים את דבריו בקושיא: "ועדיין יש לעיין דאם כן ששייך תשלומין לתפילת מעריב אף שהיא רשות, אם כן  מאי טעמא לא שייך בתפילת ערבית חזרת הש"ץ את התפילה, ולמה לא מאחר שתפילת חובה היא כשמתפללים אותה, ומאי שנא ששייך תשלומין למעריב". ותירץ: "ונראה שהטעם הוא מאחר שלדין להוציא את חברו בענין לזה דין ערבות דכל ישראל ערבים זה לזה, וע"כ בתפילת ערבית שהיא רשות אין כאן ערבות, שרק על החיוב יש ערבות ולא על רשות, וע"כ אין שייך תפילת הש"ץ להוציא את מי שהוא מאחר שאין כאן מחויב בדבר".