א. בפרשת בהעלתך (1) נצטווינו לתקוע בחצוצרות בעת צרה, וכמו כן לתקוע בחצוצרות במקדש במועדים ובראשי החדשים בשעת הקרבת הקרבנות.  ומבואר ברמב"ם בספר המצות ובתחילת הלכות תעניות (1) שיש מצות עשה מן התורה להריע בעת צרה בחצוצרות בלבד, וכפי שנלמד מהכתוב 'וכי תבואו למלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות'.  ובמגיד משנה תמה על הרמב"ם מדוע כלל במצוה אחת את החיוב לתקוע במקדש ואת החיוב לתקוע בעת צרה, ולא מנאם כשתי מצוות נפרדות, ונשאר בצ"ע.

ובשו"ע (2) פסק שבעתות צרה מתריעים בשופר. ויש להבין מדוע לפי מרן המחבר, יש להתריע בשופר, והרי מפורש בפסוק שחיוב התרועה הוא בחצוצרות. ולכאורה מקור דבריו מהגמרא בתענית (2) שבזמן התעניות היו מתריעין בשופרות. אולם עדיין קשה, היא גופא מנין לנו שניתן לקיים את החיוב להריע בעת צרה בשופר, והרי  בלשון הכתוב נאמר שחיוב התרועה הוא בחצוצרות.

ובעיקר ההלכה של תקיעות בעת צרה, הביא המג"א (2) את דברי הרמב"ם שתוקעים בחצוצרות בעת צרה, ותמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה בזמן הזה, הלוא מדאוריתא יש מצוה לתקוע בלא תענית. ונשאר המג"א בצ"ע.

ב. כדי ליישב את קושיית המג"א, נברר את מקור ההלכה של תקיעה בעת צרה, בסוגיית הגמרא בראש השנה ובדברי הראשונים שם (3), ומתוך כך נבוא להטעים את מנהגינו כיום.

שלוש שיטות עיקריות נאמרו בדברי הראשונים בענין זה:

[א] בגמרא מובא שרב פפא בר שמואל רצה לתקוע בתעניות בשופר וחצוצרות. ובפשטות, מסקנת הסוגיא היא שבגבולין [שלא במקדש] – במקום שיש חצוצרות אין תוקעים בשופר. כלומר צריך לתקוע בחצוצרות בלבד, כמו שפירש רש"י שם. וכך גם הבין בעל המאור, ולכן הקשה על המנהג המובא בתשובת הגאונים לתקוע בתענית בשופר, כי מהסוגיא נראה שאין לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.

[ב] הרמב"ן (במלחמות, שם) חלק על בעל המאור, וכתב שמנהג הגאונים הסתמך על הסוגיא בתענית (2) שמתריעין בשופרות [דהיינו, שנחלקו הסוגיות בזה, והגאונים הכריעו כהסוגיא בתענית, דלא כהסוגיא בראש השנה].

[ג] ואילו הרשב"א ביאר את מסקנת הסוגיא "אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר", לא כדברי רש"י [שהכוונה לתעניות שבהם יש חצוצרות ולא שופר], אלא פירש שבגבולין אין צורך בשניהם [כפי שהיה במקדש] אלא תוקע באיזה שירצה – או חצוצרות או שופר. ומסקנת דבריו: "ומעתה בגבולין שהנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות" [כי בחצוצרות ושופר ביחד מותר רק במקדש].

לסיכום: דעת רש"י ובעל המאור [על פי מסקנת הגמ' בראש השנה] – שתוקע בחצוצרות  בלבד – וכן פסק הרמב"ם.

 דעת הרמב"ן [על פי מסקנת הגמ' בתענית] – תוקע דווקא בשופר ולא חצוצרות – וכן פסק השו"ע.

 דעת הרשב"א [על פי ביאורו לדברי הגמ' בראש השנה] – תוקע במה שירצה, או שופר או חצוצרות.

ג. והנה על קושית המג"א מדוע אין נוהגים בזמן הזה לתקוע בעת צרה, תירץ בערוך השלחן (4) שאנו סוברים שמקום התקיעות היה בתפילה בסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שהיו מוספים בתעניות, ומכיון שבזמן הזה אין תענית ציבור בחו"ל ולא מוסיפים את הברכות הללו, אין גם מקום לתקוע [ואע"פ שהברכות וודאי הם מדרבנן והתרעה הוה דאורייתא, מכל מקום כיון שתיקנו רבנן באיזה מקום לתקוע, ממילא כשאין זה המקום, אי אפשר לתקוע].

ברם עדיין לא מיושב בדבריו מדוע בארץ ישראל לא נהגו לתקוע, שהרי תירוצו מועיל רק לחו"ל שאין נוהג בה תענית ציבור, אך בארץ ישראל הדרא קושיית המג"א לדוכתיה.

[עוד כתב בערוך השלחן (סע' ד) שחיוב ההתרעה מן התורה הוא רק בזמן  הבית, כשהקריבו קרבנות ואילו מזמן שחרב הבית, חיוב התקיעה הוא מדרבנן, ולכן תיקנו לתקוע בשופר כמו בראש השנה. ועל פי זה מיושב מדוע פסק השו"ע ודברי הגמרא שבזמן הזה מתריעין בשופר בתעניות, ואע"פ שנאמר בתורה 'בחצוצרות'.

וגם יתכן לתרץ לפי דבריו את תמיהת המגיד משנה (1) מדוע מנה הרמב"ם את המצוה לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבן והמצוה לתקוע בעת צרה, כמצות עשה אחת. ויש לומר שרצה הרמב"ם להשמיע שהמצוה לתקוע בעת צרה היא בזמן הבית בלבד שהיו תוקעים בחצוצרות על הקרבנות במקדש, אך אחר החורבן נוהגת המצוה רק מתקנת רבנן].

ובמשנה ברורה (4) הביא בשם הנתיב חיים שתירץ, שמדאורייתא המצוה נוהגת רק בארץ ישראל, כלשון הכתוב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות". אך תירוץ זה צ"ע, ראשית כי לכאורה מצוה זו היא חובת הגוף, כלומר חובה על האדם להתעורר בעת צרתו, ואין זה תלוי במקום כלשהו. ומלבד זאת, לעיל הבאנו את מנהג הגאונים ומנהג ספרד לתקוע בשופר בעת צרה גם בחו"ל.

והוסיף המשנה ברורה בשם הפמ"ג, שגם בארץ ישראל דווקא כשהיה תחת רשותינו, או שחיוב התקיעה הוא דווקא כשהגזירה הוא על רוב ישראל, אך לא ברור מה המקור לתירוץ זה מדברי הראשונים.

ד. בשו"ת אגרות משה (5) מבואר תירוץ נוסף על קושית המג"א, מדברי הריטב"א המסתמך על דברי הרמב"ם (1) שהחיוב לתקוע בתענית הוא בחצוצרות בלבד. וכתב הריטב"א, שמאחר ואין לנו חצוצרות בזמן הזה, נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור. וכנראה על זה מבוסס המנהג בזמנינו, שאין תוקעין בשופר בעת צרה.

ועל כך נשאל האגרות משה, מה פשר הדבר שבגלל שאין לנו חצוצרות מבטלין מצות עשה של תקיעה, וכי לא נוכל לעשות גם היום חצוצרות של כסף, ועל ידי כך לא נמנע מלקיים את מצות עשה של 'והרעתם בחצוצרות'.

והשיב רבי משה, כי צריך לתקוע דווקא באותם החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש, ולמד זאת מדברי הרמב"ם שכלל במצוה אחת את התקיעות בשעת הקרבנות והתקיעות בעת צרה, כדי להשמיע שהמצוה היא לתקוע בכל מה שצריכים [בקרבנות או בשעת צרה] בחצוצרות במקדש. [ובזה מתורצת תמיהת המגיד משנה הנ"ל, מדוע כלל הרמב"ם שתי מצוות יחד – כי רצה הרמב"ם ללמד את גדר התקיעות בחצוצרות שהוא מצוה לתקוע בחצוצרות במקדש].

ה. אולם תירוץ זה לכאורה תמוה, כפי שהקשה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (7) – כי גם אם  גוף המצוה הוא לתקוע בחצוצרות שהיו במקדש ובהם תוקעים על הקרבן, אך מדוע שלא נעשה היום חצוצרות כדוגמת אלו שהיו במקדש ונייחד אותם  לצורך תקיעה במקדש [לכשיבנה במהרה בימינו] ובהם נתקע בעת צרה בזמן הזה.

וביאר הגרי"ש לפי מה שתירצו האחרונים את קושיית המגיד משנה מדוע מנה הרמב"ם את התקיעה בעת צרה ובשעת הקרבת הקרבן במצות עשה אחת – כי הרמב"ם סובר שתקיעות בשעת הקרבת הקרבן הם צורך הקרבן וחלק ממצות הקרבן ולכן אין למנות מצוה זו למצוה בפני עצמה. ולפי זה התוקע בחצוצרות להנאתו מועל. ובשל כך, מאחר ובעשיית חצוצרות יש חשש תקלה שימעלו בהם בשימוש להנאתו – אין לעשות חצוצרות בזמן הזה ולייחדם לבית המקדש, ובינתיים עד שיבנה, לתקוע בהם בעת צרה, מחשש שבינתיים יבואו למעול בהם ח"ו.

ומאחר וכפי שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם והחינוך, מצות תקיעה בחצוצרות היא בחצוצרות שבמקדש, ואין לנו בנמצא חצוצרות כאלו – לא נהגו בזמן הזה לתקוע בעת צרה [ולדעת רבי משה צריך לומר, שהמצוה לתקוע נאמרה דווקא בחצוצרות שהיו במקדש שהם כלי שרת, והיום אף שאפשר לייחד ולהקדיש לצורך עבודה, מכל מקום אינם נעשים כלי שרת].

ו. תירוץ נוסף על קושית המג"א יש לומר על פי דברי המנחת חינוך (5) שמצות התקיעה בחצוצרות נאמרה רק על הכהנים, כפי שנאמר בפסוק (1) 'ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות'. ולפי זה כתב בשו"ת להורות נתן (6) שמאחר וכתב בשו"ת בית אפרים שלכהנים בימינו אין דין כהונה אלא במה שהוחזקו, ומכיון שאין אנו יודעים בוודאות מיהו כהן, לא הוחזקו הכהנים לענין תקיעה בחצוצרות, ומכיון שרק כהנים תקעו במקדש, לכן אין תוקעים בזמן הזה.                             אך בלהורות נתן דחה תירוץ זה, כי על כל פנים מדוע שלא נקיים את המצוה מחמת הספק, שהרי אין בכך כל הפסד ובודאי עדיף מלא לתקוע בכלל.

ז. ואמנם בשו"ת תשובות והנהגות (8) הביא את דברי הנתיב חיים המובא במשנה ברורה (4) לתרץ את קושיית המג"א, שבחו"ל לא נהגו לתקוע כי מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכתב שלפי זה בארץ ישראל החיוב הוא מדינא, וכן נהגו בא"י לתקוע בשופר בעת צרה "ובירושלים עיה"ק נוהגין כשהציבור מתאסף בעת צרה וזועקין באמירת סליחות, תוקעין בשופרות, ונראה דמקיימין בזה האי מ"ע" [ועי"ש במה שהרחיב את היריעה בבירור  גדרי המצוה לתקוע בעת צרה, אם  זהו חיוב על הציבור או חובת יחיד, וכן שהמצוה לתקוע היא עם התפילה בדווקא]

ובהקשר לכך מעניין לציין על החלטת הבד"צ בירושלים לחדש את מצות עשה לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב"ם, ברוב עם לפני הכותל המערבי, וביום ב' תענית שני בתרא [י"ב אייר תש"ל] בשעת התפילה ותחנונים [בסדר תפילה מיוחד] תקעו הכהנים בחצוצרות כסף מקשה. יחד עם זאת יעו' בהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר (9), שהרחיב בנדון דידן, וגם מסקנתו שאין לחדש תקיעה בחצוצרות בזמן הזה.(63)