תקיעת שופר
א. מצוות תקיעת שופר בראש השנה הוזכרה פעמיים בתורה:
בספר ויקרא (1א) "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש", ובספר במדבר (1ב) "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם". כמו כן הוזכרה התקיעה בשופר בספר תהילים (1ג) בפסוק: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ודרשו חז"ל שהכוונה למצות תקיעת שופר בראש השנה.
רבותינו הראשונים נחלקו בגדר מצות התקיעה בשופר, האם עיקר מצוותה בשמיעת קול השופר, או במעשה התקיעה בו.
הרמב"ם (1ד) כתב "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה" [וביאר הריטב"א (1ה) את דבריו: "שכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למידת הדין ביום זה"].
כמו כן כתב הרמב"ם בספר המצוות (1ו) לחלק בין התקיעה בשנת היובל שעניינה ההכרזה לפרסם החירות, לתקיעה בראש השנה שענינה "לזכרון לפני ה'". משמע איפוא מדברי הרמב"ם, שעיקר המצווה בשמיעת קול השופר.
לעומת זאת, הסמ"ג (2א) כתב "מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה". וביאר הרא"ם, כי לדעת הסמ"ג עיקר המצוה במעשה התקיעה – הנלמדת בגמרא גזירה שווה יובל לראש השנה, ליתן האמור של זה בזה, וביובל נאמר "והעברת" שמשמעו תקיעה, ואם כך הוא הדין בראש השנה [וראה בדבריו שם בביאור המחלוקת בזה עם הרמב"ם].
נוסח הברכה על מצות השופר
ב. מהמחלוקת דלעיל הסתעפה מחלוקת נוספת, מהו נוסח הברכה על מצות השופר.
הרמב"ם בתשובותיו (2ב) כתב שמכיון שמצות שופר היא בשמיעה בלבד, כי אם היתה המצווה בתקיעה, היה צריך כל אחד ואחד לתקוע לעצמו, לכן צריך לברך "לשמוע" קול שופר, כשם שמברכים "לישב בסוכה".
אבל בשאלתות דרב אחאי גאון (2ג) כתב שמברכים "לתקוע" בשופר. ובפשטות, סבר כדעת הסמ"ג (2א) שעיקר המצוה בתקיעה, וכן כתב הנצי"ב בספרו העמק שאלה (2ד).
וראה גם בדברי הרא"ש (3א) שהזכיר מחלוקת זו, והביא בשם ירושלמי שנוסח הברכה הוא "לשמוע קול שופר".
יחד עם זאת, למרות שנוסח הברכה לכאורה תלוי בעיקר גדר המצוה, נאמרו בדברי האחרונים טעמים נוספים לנוסח הברכה, שאינם תלויים בהגדרת המצוה: הפרי חדש (3ב) ביאר ש"כיון דגמר המצווה לא הוי התקיעה אלא השמיעה" יש לברך "לשמוע". אך יתכן היה לומר שכיון שאי אפשר לשמיעה בלי תקיעה, שייך גם לברך "לתקוע". ובאבודרהם בסדר תפילת פורים (3ג) כתב שבשופר יש לברך על השמיעה אף אם יש מצווה בתקיעה "מפני שיש שם תרועה ושברים שאינם נקראים תקיעה". כלומר, הסיבה שלא נוכל לברך "לתקוע" היא בגלל שיש גם תרועה ושברים שאי אפשר לומר עליהם "לתקוע" בשופר אלא "לשמוע קול שופר".
להלכה פסק מרן השולחן ערוך (3ד) "יברך לשמוע קול שופר", וכתב המשנה ברורה "ובדיעבד אם בירך "לתקוע בשופר יצא".
הראיות לשיטות הראשונים – מהו גדר מצות שופר
ג. המקור לשיטת הרמב"ם שעיקר המצוה בשמיעת קול השופר מהמבואר במשנה בראש השנה (4א) "וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, אם כיון לבו יצא", ולכאורה לדעת הראשונים שהמצוה היא בתקיעה, היה על כל אחד לתקוע בעצמו. אך האחרונים דחו את הראיה, בהגדירם את הטעם שיוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר מהתוקע באופנים אחר:
ה"אבני נזר" (4ב) ביאר שיוצא מטעם שליחות, ואף שמצינו שלא מועיל שליחות במצוות שבגופו, היינו "במידי דממילא אבל מה שתקע בפיו הוי מעשה".
ואילו הגרצ"פ פרנק שבו"ת הר צבי (4ג) חידש שהשומעים יוצאים ידי חובה מטעם "שומע כעונה".
- במסכת ראש השנה מבואר (5א) שהתוקע צריך לכוון בתקיעתו להוציא את השומעים, ולכאורה אין זה מתיישב לשיטת הרמב"ם שעיקר המצווה בשמיעה. וביאר האגרות משה (5ב) שרק כאשר מכוון להוציאו נחשב הדבר לקול שופר של מצווה. וראה ביאורים נוספים בשיעורי הגר"ח סולובייצ'יק (5ג)
- במשנה במסכת ראש השנה מבואר (6א) שהתוקע בשופר צריך להיות בר חיובא, "חרש, שוטה וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן" ולכאורה הדברים סותרים את שיטתו של הרמב"ם. וביישוב הדברים, כתב מהר"ם חביב בספרו יום תרועה (6ב) "דמצוות ראש השנה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד". אך הקשה על כך מדברי הרמב"ם (6ג) בנדון תוקע בשופר גזול, ולכן כתב שחרש שוטה וקטן אינם מוציאים אחרים בתקיעתם משום שהוא גנאי שיתקעו להוציא את הרבים או משום שאינם בני כוונה. וכעין זה כתב גם בלבוש (7א).
החזון איש (7ב) כתב "כשלא כיוון חברו להוציאו, לא הוי קול שופר של מצוה".
ובאבני נזר (7ג) ביאר שכיון דכתיב "תקעו", בעינן שיפעול זאת במעשה", ועל כן צריך שהתוקע יהיה שלוחו, ומי שאינו בר חיוב אינו יכול להיות שלוחו. וראה גם ברשימות שיעורים (7ד) בביאור דברי הרמב"ם.
ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים בספיקות הלכתיים ודינים העולים מהגדרת קיום מצות שופר – בתקיעה או בשמיעה.
- המנהג לכסות השופר בשעת הברכה – האבני נזר (8א) ביאר את טעם המנהג "דאם לא כן כשמברך על קול ולא על השופר, היה נחשב מעביר על המצוות לגבי התוקע. שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר גם כן. על כן מכסין בשעת ברכה. גם יש לפרש לפי זה כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו, והכא נמי כיון שיכול לברך התוקע על השופר, מכסין שלא יראה השופר בושתו".
- שמיעת קול שופר באמצע התפילה – האם יש בזה הפסק. באגרות משה (8ב) כתב, שאף לדעת תוספות הסוברים ששמיעת קדושה היא הפסק "התם שיוצא רק מחמת שהוא כעונה, סברי שהוי הפסק, אבל בעצם סברת רש"י ששמיעה לא הוי הפסק לא פליגי עליה, ולכן בתקיעות שהשמיעה לבד היא המצוה, ואינו מחמת שהוא כתוקע בעצמו, גם לדידהו לא הוי הפסק".
- האם אשה יכולה לתקוע לעצמה ולברך – הגרצ"פ פרנק הביא בספרו מקראי קודש (9) את דברי "יד המלך" [רבי אלעזר לנדא, נכדו של הנודע ביהודה] שאשה אינה יכולה לתקוע לעצמה ולברך, משום "שתקיעה זו אין האיש יוצא בה משום שהיא אינה בר חיובא", ועיין שם במה שפקפק בדבריו.
- ביטול שליחותו של הבעל תוקע – בשו"ת חוות יאיר (10א) כתב שכשעבר הבעל תוקע על דעת משלחיו, נתבטלה השליחות וכל השומעים לא יצאו ידי חובה. אולם השערי תשובה (10ב) הקשה על דבריו, שמכיוון ודי בשמיעה "לא מתורת שליחות אתינן עלה ולא שייך בזה ביטול שליחות כלל".
- תשלום לבעל תוקע – הגר"מ שטרנבוך ביאר בתשובות והנהגות (10ג) שאף על פי שפסק השולחן ערוך שאין לתקוע בשכר, המנהג לשלם לבעל תוקע [כן מקובל בשם רבי ישראל מסלאנט]. וזאת משום ש"עדיין יש מצוה במעשה התקיעה, ובזה אנו סומכים שהבעל תוקע משמש שליח שלנו לתקיעה. ועל כן ראוי לכל אחד לכוון בתקיעות דראש השנה גם מצות תקיעה, וגם לשמוע ששניהם מצוה". ומאחר ויש להחמיר שיש מצוה גם במעשה התקיעה, ובעל התוקע הוא השליח לתקוע לציבור, נשאלת השאלה מדוע אין חובה לכל אחד ואחד לתקוע בשופר בעצמו מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". ומתוך כך חידש הגר"מ שטרנבוך, שיש לשלם שכר לבעל תוקע בדווקא – כדי שלא יהיה רק "שליח" להוציא את הציבור, אלא יהיה "פועל" ש"ידו כיד בעל הבית", ויוציא את הציבור במצוה לתקוע בשופר.
- בירך ותקע בשופר והביאו אחר כך שופר אחר – בספר שי לתורה (11א) הביא בשם הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כי דין זה נכון רק אם מלבד דין השמיעה של קול השופר, צריך גם מעשה תקיעה בשופר.
- זכות מחאה במינוי בעל תוקע שונא – בספר רץ כצבי (11ב) כתב שלפי דברי מהר"ם בן חביב (6ב), שהתקיעה היא חלק מהמצוה, ובחלק זה צריך לצאת ידי חובה מהבעל תוקע, כאשר הבעל תוקע הוא שונאו, יכול לעכב את מינויו בטענה שאינו חפץ שיהיה שונאו שלוחו למעשה התקיעה מחשש ששונאו לא יוציאו ידי חובת מעשה התקיעה.
- שכר בעל תוקע ודינו כאשר לא הצליח לתקוע – רץ כצבי (12).
- • •
קול שופר – תפילה להקב"ה
ה. נסיים בדברי אגדה, במאמרו של הרב מירסקי, בספרו הגיוני הלכה (13א), שהתקיעה נחשבת כ"דיבור של תפילה", וראה גם בדברי בשפת אמת (13ב) שכתב כי "השי"ת נתן לנו מצות שופר להעלות בו התפילות".
