בשר מתאי גזע
פתיחה
על סדר היום הציבורי-תורני, נמצא נושא חדש העשוי להפוך מצוי מאד בשנים הבאות: הפקת בשר מתאי גזע.
בחודש אב תשע"ג הודיעו מדענים מהולנד, שעלה בידיהם להפיק "קציצת בשר" בתנאי מעבדה, מרקמת "תאי גזע" שנלקחה משריר בצוואר הפרה, והתפתחה באמצעות חומרים נוספים [ראה את הרקע הרפואי וההלכתי בפתיחה לשיעור זה (1)]. תגלית מרעישה זו, מעוררת מגוון שאלות ודיונים הלכתיים, כגון:
- האם חובה להוציא תאי גזע דווקא מבהמה כשרה, או שמותר להוציאם גם מבהמה טמאה [דין "היוצא מן הטמא"].
- האם מותר להוציא את התאים מבהמה חיה, או רק מבהמה שנשחטה כדין [חשש "אבר מן החי" או "בשר מן החי"].
- האם יש עדיפות לייצור בשר מתאי גזע מאיברים מסויימים בגוף הפרה, שאינם נחשבים כ"בשר".
- האם בשר המיוצר מתאי גזע נחשב "בשר" האסור בבישול ובאכילה עם חלב [חשש "מראית העין" באכילתו].
א. מהו 'בשר' לענין מצוות ואיסורים
בטרם נדון מה הן החששות באכילת בשר מתאי גזע, יש לברר מה נקרא "בשר" מהתורה, היות ויש לכך השלכות לדיני מאכלות אסורות [נבלה, טריפה, בעלי חיים טמאים], אבר מן החי ובשר מן החי, ולאיסור בשר בחלב – שנאמרו ב"בשר".
והנה מהתורה נאסר לאכול רק בשר נבלה וטריפה, בהמות וחיות טמאות. שאר האיברים אסורים באכילה מדרבנן, כדברי הרמב"ם (3) מאכלות אסורות פ"ד הי"ח). עור רך, גידים רכים והמוח שבעצמות, בכלל בשר, ואכילתם נאסרה מהתורה. אולם אכילת עור שאינו רך, עצמות, גידים קשים, קרניים טלפיים ציפורניים, אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן – ראה במאמרו של צבי רייזמן (7) אות א) שציין את המקורות לכך.
ומעתה יש לדון מחד גיסא, האם "תא" שילקח מבהמה טהורה בעודה חיה נאסר משום "אבר מן החי" או "בשר מהחי". ומאידך גיסא, כאשר ה"תא" ילקח מבשר בהמה האסורה באכילה [נבלה וטריפה, בהמות וחיות טמאות], האם יאסר באכילה מהתורה מדין "היוצא מן הטמא", או לא.
כמו כן יש לדון, האם בתא שילקח משאר איברי הבהמה שהוזכרו לעיל, שאינם בכלל "בשר", או מדם בהמה האסורה באכילה, אשר אכילתו אסורה מדרבנן בלבד – יש מקום להקל בספקות, מדין "ספק דרבנן לקולא".
ב. החששות באכילת בשר מתאי גזע
החששות שיש באכילת גזע, תלויים כמובן, במציאות מאיזו רקמת בשר ילקח התא ממנו יופק הבשר.
- היוצא מן הטמא – במשנה במסכת בכורות (2) נאמר ש"היוצא מהטמא, טמא". ואין עורר על דין זה, כפי שנפסק בדברי ברמב"ם (3) מאכלות אסורות פ"ג ה"א). ולפי זה, "תא" שנלקח מבהמה אסורה באכילה, נאסר מדין "היוצא מן הטמא" [אך כאשר ה"תא" נלקח משאר איברי הבהמה שהוזכרו לעיל שאינם בכלל "בשר", שאכילתם אסורה מדרבנן בלבד – יתכן שיהיה ניתן לצרף כמה ספקות דרבנן לקולא].
- אבר מן החי – נאסר באכילה כמבואר בדברי הגמרא בחולין (2) וכפסק השו"ע (2) יו"ד סי' סב סע' א). ואם כן כאשר התא נלקח מבהמה או עוף חיים לצורך הכנת בשר מתאי גזע, לכאורה יש בדבר איסור אבר מן החי.
- בשר מן החי – בסוגיית הגמרא במסכת חולין (2) מבואר שמלבד איסור "אבר מן החי", יש איסור נוסף של "בשר מן החי". כלומר, התורה אסרה גם "אבר" מן החי, למרות שאין בו שיעור בשר, וגם מעט "בשר", שאינו "אבר", משום שכל חתיכת בשר הנלקחת מבהמה בעודנה בחיים היא למעשה בשר "טריפה". וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם (3) ובשו"ע (2). וכתב הש"ך (2) ס"ק ה), שגם אם חתיכת הבשר נשארה בתוך הבהמה, ורק מקצת מהבשר נחתך, חייב משום "בשר מן החי". ולפי זה נראה, כי כשם שמעט בשר הנחתך מבהמה בעודנה חיה, הרי הוא "טריפה" ונכלל באיסור "בשר מן החי", כך גם "תא" הנלקח מבשר בהמה בעודנה בחיים, אסור משום "בשר מן החי".
ברם למעשה, גם איסור "בשר מן החי", נאמר רק בבשר בעלי חיים טהורים, כדברי הרמב"ם הנ"ל "וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה". ולפי זה יוצא שב"תא" שנלקח מבהמה טהורה חיה, יש חשש איסור "בשר מן החי", ולכן עדיף לקחת "תא" מבהמה שאינה טהורה, שלא נאמר בו איסור זה. או לקחת את ה"תא" מבהמה שנשחטה כדת וכדין, ואז הבעיה כמובן לא קיימת…
ג. טעמים להיתר
הטעמים דלקמן, מבוססים על מאמרו של צבי רייזמן בנושא זה בקובץ תחומין (7)-(11).
[א] מיא בעלמא – במסכת נדה (2) מבואר כי בארבעים הימים הראשונים של ההריון, העוּבָּר אינו מוגדר כוולד: "המפלת ליום ארבעים, אינה חוששת לוולד". ופירש רש"י: "שלא נגמרה יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום", וכדברי הגמרא ביבמות (2) שעוּבָּר "עד ארבעים יום – מיא בעלמא היא" [וראה בתחומין (7) שמטעם זה התיר בשו"ת חוות יאיר לאשה שזינתה להפיל את עוברה בתוך ארבעים הימים הראשונים של העובר, וכן נקט להלכה בשו"ת ציץ אליעזר].
והנה בכל עוּבָּר יש כמובן "תאי גזע", ואף על פי כן, חז"ל הגדירוהו כ"מיא בעלמא", והגדרה זו טומנת בחובה משמעות של היתר, שכן כרגיל, אין במים כל איסור. ומוכח איפוא, כי "תא" אינו מוגדר כמציאות של דבר חי, אלא מוגדר כ"מיא בעלמא", ובוודאי אין בו דין "בשר". ולפי זה אין ב"תא" הנלקח מבהמה טהורה איסור "אבר מן החי" או "בשר מן החי", כי אינו אלא "מיא בעלמא", ולא "אבר" או "בשר" [אך אם נלקח מבהמה טמאה, עדיין נאסר מדין "היוצא מן הטמא"].
וראה בהשגת הרב יעקב אריאל, הרב הראשי של רמת גן (13)-(14) על סברא זו והוכחתו מדין ביצת טריפה, ומה שהשיב לו צבי רייזמן (16). וראה גם בדברי הרב שבתי יגל (17) על סברת "מיא בעלמא".
[ב] איסור בדבר בלתי נראה – גודל של ה"תא" הנלקח מהבהמה, מזערי ביותר, וה"תא" כמובן אינו נראה כלל ללא עזרת מיקרוסקופ. ומצאנו בכמה מדיני התורה, כי בדבר שאינו נראה או מורגש בחושי האדם, לא נאמרו איסורי התורה. כגון, בדין הלכות תולעים, כדברי ערוך השלחן (5) שתולעים שאינם נראים לעין אלא רק דרך מיקרוסקופ, אינם אסורים באכילה. בדיני תערובת חמץ בפסח – הגרש"ז אויערבך התיר לשתות בפסח ממימי הכנרת, מאחר ותערובת החמץ אינה מורגשת כלל בחושי האדם, כמובא בשמו בספר הליכות שלמה (5). ובהלכות תפילין – אין צורך לבדוק בכלי מדידה שהריבוע יהיה מדוייק, כדברי הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (6).
באיסור תולעים ותערובת חמץ בפסח, אף שמסתמא יש טעם לתולעים וכן יש טעם לחמץ, מכל מקום מאחר ואינם נראים לעין, אינם נאסרים באכילה. ומעתה יש לומר גם בנדון דידן, כי גם ב"תא" המזערי שנלקח מבהמה אסורה לצורך הכנת הבשר, אף אם יש נתינת טעם לאיסור, אך מאחר ואינו נראה כלל לעין האדם, אין בזה כל איסור.
הרב שבתי יגל (17) כתב על סברא זו "דבר שמתעסקים בו ומעוניינים בו נחשב גם בעיני התורה, הגם שלא נראה לעין".
[ג] אינו בר אכילה [כשרות הג'לטין] – ג'לטין הוא חלבון קרוש המופק מעצמות ומעורות של בעלי חיים, המושרים במלח וסיד, ולאחר ניקויים וייבושם בחום השמש, הם נטחנים עם חומרים כימיים נוספים לאבקה דקה, המשמשת כחומר מייצב בתעשיית המזון. ונחלקו הפוסקים, האם מותר לאכול "ג'לטין" המופק מעורות או עצמות של בהמות נבלות וטרפות או טמאות – ראה בשיעור עולמות שע"ט בנושא זה.
ומעתה יש לדמות את נדון כשרות בשר שמעורב בו "תא" שנלקח מבהמה האסורה באכילה, למחלוקת הפוסקים בנדון כשרות הג'לטין, ראה בדברי צבי רייזמן בנדון (8).
לעומת זאת יתכן לחלק בין דבר שהוא 'עץ בעלמא' ואינו ראוי לאכילת אדם במהותו, מחמת יבשותו וטעמו, לבין תא גזע שאינו ראוי לאכילה בגלל קטנותו, וכן השיג הרב יעקב אריאל במאמרו בתחומין (12) הערה 1).
ד. דין "ביטול בשישים" בהפקת בשר מתאי גזע
דיני "ביטול" איסור בתערובת דבר לח שנתערב בדבר לח אחר, ב"נתינת טעם" וב"שישים", נתבארו בהרחבה בסוגיות הגמרא במסכת חולין (דפים צ"ז – צ"ח), וסוכמו להלכה בקצרה בדברי הרמב"ם (3) מאכלות אסורות פט"ו ה"ו) ובשו"ע בהלכות תערובות (3) יו"ד סימן צח ס"א). ולפי זה בנדון דידן, אפילו אם להכנת הבשר נלקח "תא" אסור באכילה [מבהמה שאינה טהורה, או מאבר ובשר מן החי], כאשר בתערובת ה"תא" עם שאר המרכיבים [חלבונים, סוכרים, חומצות ואצות ים], יהיה בוודאות "שישים" היתר כנגד האיסור – ה"תא" האסור מתבטל בהיתר.
ברם יש מקום לפקפק האם נאמר דין "ביטול בשישים" בנדון דידן, מהטעמים דלקמן:
- דבר העשוי לטעם – אינו בטל בשישים, כמבואר בדברי הרמ"א (3) יו"ד סי' צח סע' ח). אולם צבי רייזמן טוען (7) שאין זה נוגע לנדון דידן, מכיון שדווקא מלח ושאר דברים העשויים לטעם, כבצל ושום, אשר כח נתינת הטעם שבהם גדול ומשמעותי, אינם בטלים בששים, משא"כ "תא" שגודלו מזערי [אלפית מילימטר] שבוודאי אין בו כח להשביח ולהטעים, והטעם שאנו מרגישים בבשר המופק מתאי גזע מקורו בשאר החומרים שנתערבו עם ה"תא", ולא מה"תא" עצמו.
- דבר המעמיד – בדיני תערובת, כל דבר אסור שנתערב בהיתר, והאיסור מתקן ומקיים על ידי כך את הדבר המותר ["מעמיד"], אינו מתבטל בשישים, כדין "דבר הניכר", כמבואר בדברי הרמב"ם (3) והשו"ע (3).
ולפי זה, לכאורה ה"תא" הבשר הנלקח להכנת הבשר, הוא "דבר המעמיד" המקיים את כל התערובת, בהיותו הבסיס והיסוד לתהליך "הכפלת" התאים והכנת הבשר. ואם נלקח מבהמה אסורה באכילה, כל התערובת נאסרת באכילה.
ברם צבי רייזמן טוען (7) כי בנדון דידן, אי אפשר להגדיר את ה"תא" כ"דבר המעמיד", שכן אדרבה, ה"דבר המעמיד" את התערובת הם החלבונים, הסוכרים והשומנים, שהם ה"מזון" הנצרך "להחיות" את ה"תא", או "מצע" אצות הים, היוצר אנרגית אור לסוכרים, וגורמם ל"תא" להתרבות.
ואפילו אם נאמר כי שני דברים ה"מעמידים" את התערובת יחדיו – פסק הרמ"א (שם) "אם היה שם גם כן מעמיד היתר, הוי זה וזה גורם, ומותר אם איכא שישים נגד האסור".
לעומתו, כתב הרב שבתי יגל (17) כי "לא יעלה על הדעת שהחומרים האחרים שכל תפקידם הוא להרבות ולהפרות את תא הגזע, יבטלו בשישים את תא הגזע, אם משום 'דבר העשוי לטעם', אם משום 'דבר המעמיד'. ויתירה מכך, הרי כל ביטול בשישים מבוסס על כך שברור להם לחכמים שאחרי שישים אין טעם האיסור מורגש ובנידון דידן כל מטרת ההיתר הוא להגדיל ולהרבות את האיסור".
ה. ביטול איסור לכתחילה
בנדון דידן, לכאורה יש לפקפק בביטול ה"תא" בשישים, מההלכה הפסוקה בשו"ע (3) סי' צט ס"ה) "אין מבטלין איסור לכתחילה. ולפי זה לא נוכל להסתמך על ההיתר שנתבאר לעיל כי "תא" שנלקח מבשר בהמה האסורה באכילה בטל "בשישים" בחומרי ההיתר הניתנים עמו, שהרי היתר "ביטול בשישים" הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה, ולא נוכל איפוא, לייצר לכתחילה בשר מתאי גזע אם נצטרך לשם כך לבטל איסורים לכתחילה.
צבי רייזמן טען שיש לומר בזה שלושה טעמים להיתרא:
[א] אין כוונתו לביטול האיסור. וכתב השדי חמד (5) שביטול איסור לכתחילה שלא נעשה בכוונה לשם ביטול האיסור אלא בכוונה כדי לתקן את ההיתר, אין כל איסור. ולפי זה, גם בנדון דידן, ברור כי נתינת "תא" שנלקח מבהמה אסורה עם החומרים המותרים לא נעשית בכוונה לבטל את האיסור, אלא בכוונה לקיים את התא ולגרום להכפלתו, ואם כן במה שממילא מתבטל האיסור אין כל איסור. [ב] איסור שנתערב על ידי נכרי. [ג] ביטול ספק איסור לכתחילה – השדי חמד (5) כתב: "דווקא בודאי איסור אין מבטלין, אבל ספק איסור, מותר לבטל". ומעתה בנדון דידן, שיש בו כמה ספקות ופנים להיתר, אין מניעה בביטול ה"תא" לכתחילה.
וראה בדברי הרב יעקב אריאל (12) במה שדחה את דברי צבי רייזמן, בעיקר הסברא להתיר את הבשר מדין ביטול בשישים: "לענ"ד כל הדיון של ביטול ברוב לא רלבנטי לענייננו, כי האיסור עצמו מתרבה וכל היוצא ממנו אסור כמוהו ואין כאן ביטול בדבר אחר. אמנם הר"צ רייזמן מניח שמכיון שמוסיפים שומנים וחומרים נוספים ומגדלים את התאים על מצע של אצות, כל החומרים הנוספים האחרים הם הרוב והאיסור בטל בהם. אולם הנחה זו אינה מדויקת. החומרים האחרים רק מאפשרים לתאי הגזע להתרבות. המוצר הסופי הוא תוצר ישיר של התאים הראשוניים, האסורים, והם המרכיבים הבלעדיים שלו. לכן המוצר הסופי אסור כמותם".
ו. גידולי איסור
דינו של בשר מתאי גזע דומה לכאורה לנדון נוסף – דינם של גידולי איסור [תרומות, שביעית ונדרים] שצמחו מאיסור שנזרע בקרקע – האם נאסרו כעיקר, או שאין דין הצומח כדין העיקר.
במסכת תרומות (4) פ"ט מ"ד) נאמר: "גידולי תרומה, תרומה. וגידולי גידולין, חולין". ונחלקו רש"י והתוספות במסכת פסחים (4) מה הם "גידולי גדולין". האם בדים חדשים הצומחים בקלח של כרוב, ובצלים הנוספים על הבצל הראשון, נחשבים "גידולין" או "גידולי גידולין". לפי רש"י, רק השתיל הראשון הוא ה"גידולין", ואילו הבדים החדשים והענפים הנוספים הם "גידולי גידולין". אולם לפי התוספות, הבדים והענפים הם "גידולין" היות ויצאו מהשתיל הראשון. ורק כאשר נטלו מהשתיל הראשון ונטעו ממנו נטיעה חדשה, זהו "גידולי גידולין",
במושכל ראשון נראה כי השאלה, האם בשר שהוכן מ"תא" של איסור, מותר באכילה או לא, תלויה במחלוקת רש"י והתוספות. לדעת רש"י, ה"תא" הראשון שנלקח מבהמה אסורה, הוא ה"גידולין" של האיסור, אולם לאחר "חלוקתו" והתרבותו, התאים החדשים הם "גידולי גידולין", שאין בהם איסור. ולדעת התוספות, לכאורה דין התאים החדשים כדין "גידולין" האסורים, היות ובאו מכוחו של ה"תא" הראשון. אולם מאידך יש לומר, שגם לדעת התוספות, רק בדים חדשים הצומחים בקלח של כרוב ובצלים הנוספים על הבצל הראשון, הם "גידולי" תרומה, כי יניקתם משורש אחד בקרקע, מה שאין כן בנדון דידן, שה"תא" המקורי כבר ניתק ממקורו, וחלוקת התאים החדשים נעשית בתנאי מעבדה ללא יניקה ישירה מהתא הראשון, יתכן שאין זה "גידולי" איסור, אלא "גידולי גידולין" המותרים.
למעשה, עיקר הדמיון בין דינם של "תאים" חדשים שנוצרו מ"תא של איסור", לדין "גידולי תרומה", צריך עיון.
בהמשך המשנה במסכת תרומות מובא: "אבל הטבל, ומעשר ראשון, וספיחי שביעית, גידוליהן חולין". ופירש הרע"ב שם: "גידולי תרומה, תרומה מדרבנן, עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן, כי היכי דלא לישהי לה לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה, ומשום הכי גזרו שיהיו גידולי תרומה כתרומה". ומפורש כי איסור "גידולין" נאמר אך ורק בתרומה, מגזירת חכמים כדי שלא יבואו להשהות תרומה טמאה על מנת לזורעה, ובינתיים עלולים להיכשל באכילתה בטומאה. אבל שאר גידולי איסורי טבל, מעשר ראשון ושני, ספיחי שביעית ועוד, לא נאסרו. ולפי זה, גם "גידולין" של "תא" שנלקח מבהמה טמאה, או מאבר מן החי של בהמה טהורה, לא נאסרו כלל.
- דבר שאין זרעו כלה – אמנם מצינו הלכה נוספת בדיני "גידול" איסור.
במסכת נדרים (4) מבואר כי ב"דבר שזרעו כלה", רק ה"גידולים" אסורים ולא "גידולי הגידולין". אבל ב"דבר שאין זרעו כלה", אפילו "גידולי הגידולין" אסורים. ובהגדרת "דבר שאין זרעו כלה", קבעו חז"ל (4) תרומות פ"ט מ"ו) "איזהו דבר שאין זרעו כלה, כגון הלוף והשום והבצלים. רבי יהודה אומר, השום כשעורים".
ומעתה יש לדון האם "תא" שנלקח מבהמה אסורה והתרבה בתנאי מעבדה, נחשב "דבר שאין זרעו כלה", ש"גידולי גידוליו" אסורים, וזאת משום שכל "תא" מתחלק ומתרבה ואינו מתכלה. אולם מאידך, מדברי הרמב"ם (פירוש המשניות שם) משמע כי "זרעו כלה" תלוי בהפסד הזרע באדמה, ולא בכילוי שאינו בדרך של הפסד באדמה, צ"ע.
- ביטול ברוב – אפילו אם נאמר כי ה"תא" נחשב לדבר "שאין זרעו כלה", שגידוליו אסורים, יש מקום להתיר את גידולי האיסור מדין ביטול ברוב, כמבואר בסוגיא בנדרים (4) ס, א) שגם בדבר שאין זרעו כלה "אם רבו גידולין על עיקרו, מותר", וכפי שנפסק להלכה בדברי הרמב"ם בהלכות תרומות (3). ראה במאמרו של צבי רייזמן (10).
אולם לדעת הרב אריאל (13) בנדון דידן "אמנם העיקר נעלם ואיננו, ואם כן דינו לכאורה כדבר שזרעו כלה, אך מאידך, דבר שזרעו כלה בטל לקרקע ופנים חדשות באו לכאן, ואילו בנדון דידן הגידול הוא מיניה וביה, ומצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. לכן אין הגידול מבטל את העיקר".
ז. אכילת בשר מתאי גזע עם חלב
הפוסקים שדנו בכשרות הג'לטין התייחסו בדבריהם לשאלה נוספת, האם ג'לטין המופק מעצמות בהמה טהורה, מותר באכילה ובבישול עם חלב. ולדעת רבי אהרן קוטלר ורבי משה פיינשטיין בג'לטין הנעשה מעור בהמה טהורה, מותר באכילה או בבישול עם חלב, מכיון שהעורות או עצמות הבהמה התייבשו ואין בהם כל נתינת טעם בשר בתערובת. ועל פי זה טוען צבי רייזמן (9) כי דין ה"תא" הזעיר שנלקח מבהמה טהורה, ואין בו כל טעם בשר, וכמובן טעמו לא ניכר כלל, כדין העצמות מהם מופק הג'לטין, שאין בהם איסור "בשר בחלב".
במידה וה"תא" נלקח מבהמה טמאה, ודאי שאין בו איסור "בשר בחלב", כמפורש בדברי המשנה (2), וכפי שנפסק בשו"ע (5) יו"ד סי' פז סע' ג) "בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרים בבישול ובהנאה", וכתב הש"ך (ס"ק ג) שגם מדרבנן אין איסור בבישול בשר בהמה טמאה עם חלב.
וראה במאמרו של צבי רייזמן (9) במה שכתב שבאכילת בשר מתאי גזע אן חלב אין לחשוש לאיסור מראית עין.
מסקנות – צבי רייזמן (11) הראה פנים להתיר אכילת בשר המופק מתאי גזע אסורים. אולם הרב אריאל (15) הכריע לאסור אכילת בשר המופק מבעלי חיים אסורים. לחלופין הוא מציע להפיק את הבשר מתאי גזע של בהמה "מפרכסת", המותרת לישראל [ואסורה לנכרים], או מתאי גזע של דגים טהורים. וראה סיכום – בדברי הרב שבתי יגל (17), ובהצעתו להפיק את הבשר מתאי גזר של "בן פקועה" שגם בחייה נחשבת שחוטה.
